נותרו עוד אלף שאלות, שלא הספקתי לשאול, אולם לפנות לצל, נראה לי הזוי עוד יותר מן הדיאלוג שניהלנו .
למרות זאת פניתי לכוון המלבן ושאלתי: "מי אתה, בכל זאת, הרי תבין, הסקרנות שלי מטריפה אותי, והיה גם זיק של חברות בינינו, ראבק"?
"הצל שלך, אישי, אני רק הצל שלך ותמיד הייתי".
רק בעת שאמר את הדברים האלה, הבחנתי בתנועות שלו, שהיה בינן לבין התנועות שלי קורלציה מובהקת עד שנהיה מלבן ונשאר כך.
הצל שלי, אם כן מה מיוחד בו וכיצד ניהלתי איתו דיאלוג של שעה לפחות, אשר למיטב זכרוני אפילו הרשים אותי בתכניו. נושאים ברומו של עולם, כלומר, לא סתם דיאלוג, אלא שיחה של ממש, כזו המכונה אינטלקטואלית, אשר אף הפיקה ממני כמה אמרות שפר, הפוקדות אותי רק בעת דיאלוגים נדירים עם היותר החכמים בין מכרי, אלה המכונים אינטלקטואלים.
אולם מעת שהתמזג במלבן, הצל שלי נדם, עד שהבנתי כי ביני ובין הירח, עומד תא טלפון מן הטיפוס הישן, כמו שהיו פעם, (בעת שלשוחח שיחות מעמיקות עם צל לא נחשב מעשה ביזארי). ושני הצלים התמזגו לאחת, לזו המקורבת יותר לירח.
התובנה הזאת, שלראשונה בחיי, אני שולט בצל שלי, לפחות עד שתא הטלפון יישאר במקומו, או אני אזוז הצידה, גרמה לי להרגיש סוג של אדנות כלפי חלקים בחוויה שלי, שחשבתי שאין לי שליטה עליהם, למרות שהם חלק חשוב במה שאני ובעיקר העולם רואה בי.
רק פעם אחת בעבר ניהלתי דיאלוג עם הצל שלי.
זה היה בשיר ביכורים שלא היה אלא התחשבנות עם אבי.
האשמתי אותו בנטילת הצל שלי, והגילוי הזה, שאני נטול צל לגמרי בגלל אבא שלי, נראה בעיני, התובנה הכי טרגית שהייתי מסוגל לה, או לחילופין, הפעולה הכי מרושעת של אבי כלפי, למרות שלא חסרו כאלה.
בינתיים הצל שב אלי, ואבי עבר מן העולם והאירועים האלה קרו בדיוק לפי הסדר שאני נקבתי בו, כלומר הצל שלי התאחד איתי הרבה לפני שאבי עשה זאת עם הבורא שלו, למרות שאני די משוכנע שבעיניו לא הייתה ישות כזאת, כי אם כן, מי העניק לגורל לגיטימציה להותיר אותו לבד בעולם, ממשפחה בת שבע נפשות, אם לא מחשיבים כמובן את הסבתא שלי, ששרדה בניגוד לסיכויים את ברגן בלזן, היא וקופסת תפירה מהודרת, ה- RELIC היחיד שיש בידי ממנה, אם אני לא מחשיב שתי תמונות דהויות שנשארו לי גם כן. (והיא, הסבתא שלי, לא ממש נחשבת, כי בכל התקופה שבילינו יחד, כעשרים ואחד שנים, מרביתם באותו בית, לא שמעתי אותה אומרת משפט אחד בלתי פונקציונאלי, וכאלה היו במשורה לגמרי).
תמונה אחת מראשית המאה הקודמת בו היא הצטלמה בצלמנייה של בירת המחוז בהונגריה, ועל פי המדים של סבי המצולם ביחד אתה, לבוש במדי קצין בצבא האוסטרו הונגרי, האירוע הזה היה די מזמן, מתאי שהו במהלך מלחמת העולם הראשונה. (1914-1919)
התמונה השנייה משנות השישים, אותה אני צילמתי.
תחשבו רגע, האם אי פעם בעבר נתתם את דעתכם למשמעות שיש לצל שלכם.
הישות היחידה שלא תעזוב אתכם בשום תנאי כל עוד יש מקור של אור בסביבה שלכם, וזה המצב פחות או יותר רוב החיים שלנו, עד שמכניסים אותנו לארגז עץ אטום, עמוק באדמה, ונוטלים מאתנו, הקרובים שלנו וגם הבורא כמובן, את הצל שלנו לנצח.
הקישור של הצל לקונוטציות שליליות בעולם של הסמלים שנבנה במהלך אלפי שנות הקיום האנושי, אינו אלא מעשה ידיו של הממסד הדתי, ותחילתו בעת שבני האדם לא הסתפקו עוד
ב - MEDICINE MAN המסורתי ורצו להתקרב לאלוהים גם הם, על חשבון החופש שהיה להם לפני כן.
למרות שמקורו של הצל באור, או באלמנט הכי אופטימי והחשוב בחיינו, (לא רק כמטאפורה, כי בזכותו אנחנו וכל עולם החי נוצר ושורד בסביבה עוינת), הוא נחשב לאלמנט שלילי בחוויה שלנו.
והאור והצל, הישות הטובה והרעה מתמזגים בעצם להוויה אחת בצל דווקא, שמכיל גם את האור וגם את החושך המוחלט, כלומר סוג של חוויה טוטאלית, שממזגת בתוכה את מקור החיים בעולם, וגם את העדרה המוחלט, החושך או המות.
הצל, אינו אלא חיבור קלאסי בין שני העולמות, שמשמשים את הדיאלקטיקה המוזרה הזאת של חיינו, שמתנדנדים בין הטוב והרע, בלי שיש למרביתנו שליטה על המיקום שלנו על הסקאלה הלא רחבה שנפרסת בין השניים. (וזו שאלה לגמרי פילוסופית, אם יש בכלל סקאלה, או ששני אלה חד הם, כלומר זו רק שאלה של פרספקטיבה).
ובעיני, בצילה של השאלה הזאת, (והנה לכם שימוש מטפורי בצל), בעצם נחבאת שאלה אחרת ועלומה עוד יותר:
כיצד אנחנו נראים בעיני עצמנו?
(והתשובה לשאלה הזאת, נשארת עלומה ובלתי פתורה, בדיוק כמו הצל שלנו).
רבים מאתנו יבחרו בפתרון הקל, ויפנו לסובב אותם בנסיון לתת תשובה לשאלה כאילו טריוויאלית , כלומר, ינסו לסנתז את מה שהם חושבים שהעולם הסובב אותם חושב עליהם, ויתנו את תשובתם בהתאם למשוואה, שאינה אלא ממוצע משוכלל, (עם הרבה הטיה סובייקטיבית מוטה לטובתם), של המחשבות של "כולם".
רק מעטים מאתנו, איני יודע עם הטובים יותר או האמיצים יותר, (אולי בדיוק להפך), ינסו לגלוש אל תוך הנשמה שלהם, ולדלות משם תשובה עצמאית ואובייקטיבית כביכול.
אולם גם זו אינה נעדרת השפעות סביבתיות של העולם בו התנהלנו עד לרגע של המשא ומתן הזה לגילוי העצמי, אשר אינו אלא הדיאלוג שבו פתחתי, זה עם הצל שלי.
קשה ליחס מטאפורה למטאפורה, אולם כמו הצל, כך גם אנחנו, מותירים משהו מעצמנו בכל מקום שהיינו בו במהלך חיינו, כמו שמותיר כוכב שביט, זנב עשוי גבישי קרח, אשר הודות לתעתועים אופטיים, הופכים בעינינו לשובל, שנראה למרחקים גדולים והופך את גרם השמיים הזה, להכי רומנטי שיש בעינינו האנושיות, שכמהות כל הזמן לסמלים חיוביים, לצד כל המטאפורות המרושעות שהממסד הדתי משחר ההיסטוריה וגם כיום, מנסה למכור לנו במידה בלתי מבוטלת של הצלחה, וקונה באמצעותם את השליטה האולטימטיבית בנשמתם של רבים מאתנו.
ובאמת, תנסו לשאול את עצמכם שאלה פשוטה לכאורה, מי אני בעצם?
ומי שלא מאמין לי שזו שאלה בעיתית, שינסה לכתוב מי הוא על נייר, או אפילו במחשב ולעצמו בלבד.
נראה אתכם גומרים ענין כזה פשוט לכאורה, למרות העדרן של מגבלות כלשהן, של נפח, (מספר מילים) או תוכן.
אני אישית מעדיף, וזה אמנם רק אני, לנהל דיאלוג עם הצל שלי.
ומה חשבתם שהפוסט הזה בעצם?
אפילוג:
הצל מוגדר כהטלה במהופך של אובייקט, (האני), שעומד בין מקור האור לבין חפץ - אוביקט אחר".
לדוגמא, אם הצל שלנו מוטל על סדין, ומעברו השני עומד מישהו, אנחנו נראה את עצמנו במהופך, ואילו זולתנו, מעבר לסדין יראה אותנו בדיוק כפי שאנחנו.
כלומר, אין לנו דרך לראות את עצמנו במדויק בעצם, והזכות הזאת שמורה בלבדית לזולתנו, ועלינו לסמוך על מה שהם רואים ולאו דווקא על מה שאנחנו.
בעיני יונג, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית, " הצל הוא ארכיטיפ המתאר את הדחקותיו של אדם ואת שנתפס בעיניו כזר לו וכ"אחר".
שוב, וכהמשך לפיתוח אותה מטאפורה, שרואה בצל את האני הנסתר, (הדחוי) מאתנו, זה שאנחנו מדחיקים כי הוא רע ושלילי בעינינו, למרות כל המאמצים שנעשה בחיינו, הוא יהיה אתנו עד סופנו.
ובשולי העניין, אבל שלא, לא מן הענין בכל זאת.
במלחמת בני האור ובני החושך, נבדלים בני החושך בכך שאין להם צל לגמרי.
כלומר עדיף לנו, בפרספקטיבה כלל אנושית, להסתרח עם הצל כל חיינו, מלהיות בלעדיו אבל לחיות בחושך.
נ.ב. - אולי הטיב עמי אבי בעת שנטל את צילי ממני, ובסך הכל, אפשר שפענחתי את מעשיו באורח מוטעה לגמרי.
ולא את שלו, גם את שלי אני מניח, כי העולם מטיב בדרך כלל עם בני החושך . (כלומר זה ההגד המציאותי בכל הפוסט בעצם).
כותב, מבקר ומייחל.
