סכנה ברורה ומיידית 

סכנה ברורה ומיידית
מאת: אריה דרוקמן

המינוי של עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון, במאי 2006, היה בעיניי מוזר ביותר.
אני זוכר שחייכתי. אני גם זוכר הלצות שהוחלפו. משום מה, לא חשבתי עדיין על סכנה ברורה ומיידית. היה ברור לי שאדוני המשרד, יובילו אותו ביד, במין מסלול מחויך
וסובלני של חונכות. סוג של זובור. כנהוג עם טירונים בראשית דרכם. אדוני המשרד,
דהיינו, המנכ"ל והמטכ"ל ישמרו עלינו כדי שהוא לא יעשה שגיאות.
***
מקום מוזר היא מדינת ישראל. בניגוד לכל הגיון עסקי ומערכתי השורר בשוק האמיתי.
בממשלת ישראל, שהיא לדעתי תאגיד מורכב ומסועף, מי שמצליח בבחירות, גם בהצלחה
חלקית, עלול למצוא עצמו מנהל מערכת מורכבת ומסועפת ללא התנסות קודמת וללא כישורים
אלמנטאריים. לפתע, אתה מוצא עצמך עם שרים חדשים במשרד הבריאות, החינוך, המשפטים
וגם הביטחון. ואתה אמור להניח שיש להם כישורי ניהול כדי לבצע את העבודה ביעילות.
האומנם? אמנם ישנן מעט הפתעות לטובה. אבל ברוב המקרים: השר לומד את המשרד. והוא
יכול ללמוד אותו במשך שנים. ואין צורך להתפלא על השחיקה או חוסר העשייה בכל
מיני תחומים. אחרי הכל חלק משרינו הם אנשים רגילים. בינוניים. שר רשאי לא להבין.
האבסורד הזה היא תופעה לגיטימית בישראל.
פרץ הועמד בפני צומת החלטה מעניינת. הוא רוצה להיות ראש ממשלה. אם כך, קדנציה כשר
בטחון תביא לו לגיטימציה מאין כמותה. אם יצליח לעבור בשלום תקופה כשר בטחון - לא
תהיה מניעה לנוע בבחירות הבאות ליעד הנכסף.
ומה עם הצהרותיו טרם הבחירות? כאן הערכתי שנוכח מספר המנדטים שקיבל לא הייתה לו
ברירה אלא לבחור בתיק הביטחון. את תיק האוצר לא רצו לתת לו. ברור לחלוטין מדוע.
מי שיש לו אג'נדה סוציאליסטית או חרדית (אלי ישי) לא יקבל את תיק האוצר. מאידך,
כיוון שתוצאות הבחירות הביאו את מפלגת העבודה למקום השני במספר המנדטים, היא חייבת
לקבל תיק בכיר בקואליציה. ומי שחייב לאחוז בתיק זה הוא ראש המפלגה ולא אחד הגנרלים
שלו. ולכן נותר לפרץ לבחור בין תיק החוץ לתיק הביטחון. האם העדיפה ציפי לבני את
תיק החוץ? סביר. אולי גם אולמרט כיוון לכך. וכך מצא עצמו עמיר פרץ מול מצב דמיוני.
התפקיד המיניסטריאלי הראשון בחייו: שר הביטחון. רק בישראל!
***
כולכם ודאי יודעים כי רוב תיקי הממשלה, לשרים ללא ניסיון, הם מלכודת דבש.
עובדי המשרד הבכירים מתייחסים לפוליטיקאים כאל אורחים לרגע. הם מנסים למנוע מהם
לעשות נזקים (לפי דעתם) או לשנות את שגרת העבודה.
משרד הביטחון הוא המשרד המורכב והסודי ביותר. ראשית, הוא ענק במימדיו, בתקציביו,
בקריטיות הנושא שהוא אחראי לו. שנית, הוא מלא באנשים שנחשבים למומחים בתחומם.
המומחיות ענודה בדרגות על כתפיהם ומוצגת לראווה. נראה את האזרח שיושב עם המטכ"ל
כולו, או בשיחה עם אחד האלופים ואומר לאלוף בקול רציני: אני חושב אחרת. פיק ברכיים
מובטח. מעמד לא פשוט.
מה אמור לעשות מנהל (ועמיר פרץ היה מנהל חדש במשרד הביטחון) המגיע למקום כה מורכב.
לבטח הוא מבקש לקבל את רשימת האיומים האסטרטגיים והטקטיים שניצבת מול קברניטי
המשרד, מסודרים לפי סולם עדיפות. מול זה הוא צריך לקבל את תוכנית העבודה השנתית,
אולי גם הרב שנתית, אם ישנה. ולבדוק עם חבורת המומחים האם יש צורך לשנות את סדרי
העדיפות או את ההדגשים.
האם יכול שר הביטחון החדש לחוש שקיימת בעיה במשרד הביטחון? מסופקני. הדבר אפשרי רק
אם קבוצה של אלופים או ראשי אגפים תנסה להסתייע בו כדי להעביר נושא, שלפני בואו -
נדחה. האם יחשפו בכירי המטכ"ל והמשרד בפניו את רמת ההיערכות של המערך הלוחם. והרי
קיימת ביניהם רשת ענפה של "סדר לי ואסדר לך". ואם יחשפו, היש לו כלים לבדוק את
דבריהם? האם יאמרו לו שהצבא אינו ערוך לבלום מתקפת טילים מהסוג המצוי בידי האויב?
(לא שצריך לרכוש בעתיד את סקאי גארד-נאוטילוס, אלא שכעת אין אמצעי מגן) האם יספרו
לו כי מערכת המיגון של הטנקים והרק"מ איננה כוללת אמצעי מול טילי הנ.ט. (לא שצריך
להעביר ליצור שוטף את "מעיל רוח" ו"אגרוף פלדה" אלא שכעת אין אמצעי מגן)? האם אלוף
הלוגיסטיקה (מלר"מ) יספר לו שישנה בעיה בימחי"ם או שישנה בעיה בדחיפת ציוד ואספקה
לכוחות באתרי לחימה בהם לא ניתן להוביל שיירות? האם ימחיש לו אלוף העורף כיצד הוא
אמור להפעיל תוך 48 שעות את משק לשעת חירום (מל"ח ופס"ח) במקרה של פגיעה מתמשכת
בעורף? כיצד יתפרסו קציניו וחייליו (כולל אנשי מינהל ומקצוע במילואים) בכל ישוב
כדי לפתור את בעיות האזרחים או לפנותם למחנות צה"ל?
יש לי השערה די מבוססת שכל זה - לא נעשה. ועמיר פרץ היה שם רק חודשיים.
הוא לא ישכח את החודשיים הללו. בסופו של דבר, נתמזל מזלו, וגם מזלנו, שלא היה שם
שנה משום שגם אז לא היה יודע הרבה יותר. אבל אז היה ניתן להאשימו יותר.
והמזל הגדול ביותר שהיה לנו הוא שזכינו לגלות כי "המלך הוא עירום" במלחמה מצומצמת ?
מול 2,000 לוחמי אויב, ולא מול תוספת של צבאות סוריה ואיראן.
לדעתי, רק נס אקראי עמד לימיננו כשספגנו 4,000 רקטות "טיפשות" עם אבדות כה מעטות,
בנפש ובאתרים אסטרטגיים.
***
הבעיה הגדולה היא שאנו עושים ניסיונות חסרי אחריות. מאפשרים לאנשים ללא רקע
וניסיון לקבל על עצמם אחריות על משרד ממשלתי מסועף שאין להם מושג מהם מגבלותיו
ומה נסתר מעיניהם. זוהי המחשה של תרבות ה"סמוך".
לו היינו עושים ניסיון כזה במשרד התעשייה והמסחר, או במשרד התקשורת, או המשפטים או
החינוך, או המשרד לביטחון פנים, היה המצב נעשה גרוע עבור מקבל השירותים (כפי שזה
אמנם קורה, בפועל) והיינו משתוממים על כך ומגיעים למסקנה שצריך לעשות רפורמה,
ולתקן את ה"קלקולים" שלפתע נתגלו.
אבל אם זה קורה במשרד הביטחון, המצב שונה לחלוטין. כאן מדובר בסכנה ברורה ומיידית.
סכנה קיומית עבורנו האזרחים. כאן אין מקום לניסיונות. כאן חייבים לבחור אדם עם רקע
מתאים ויכולת מוכחת בביטחון ולא בנושאים אחרים.
כי במאבק המתמשך בין מדינת ישראל לשכנותיה, יקרה אסון אם נפסיד במלחמה רק פעם אחת.

אריה דרוקמן 18 באוגוסט, 2006

פורסם באתר NFC בתאריך 20 באוגוסט, 2006.