POST CASUS BELLI
על הדמיון והשוני בין מלחמת לבנון ב' לבין מלחמת יום הכיפורים ועל לקחים שיש להפיק מן המערכה שבה לא הפסדנו.
מאת: צבי גיל
במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הופתענו. בראשונה מן ההכנות וממתקפת הפתע של המצרים נגדנו,כאשר אמ"ן הגדיר האפשרות למלחמה קרבה כ"סבירות נמוכה". במלחמת לבנון שאותה יזמנו, ההפתעה הייתה מהיקף מאגר הטילים ומנחישות החיזבאללה עד לרגעים האחרונים של הפסקת אש והפגיעות הקשות בנפש וברכוש בעורף.בעצם,יש לציין שגם החיזבאללה הופתע שלא נהגנו הפעם כמו במקרים קודמים.איזו הפגזה והפצצה וחזרה למאזן המדומה ושיחות על חילופי שבויים.
השוני בין מלחמת יום הכיפורים לבין מלחמת לבנון 2006 הוא שהמונח "קאזוס בלי" שמשמעו "העילה למלחמה" אינו מדויק.בעצם מונח קולע יותר הוא jus at bellum ?
הצדקת המלחמה,או הצידוק למלחמה,אשר לגביו היה קונצנזוס רחב מאוד בקרב הציבור.
במלחמת יום הכיפורים,לא יזמנו,התגוננו, וזה לא היה עניין של איזו עילה.כדי לסבר את האוזן ניתן לומר כי ההצדקה למלחמה היא בגדר האסטרטגיה ואילו העילה היא בגבול הטקטי.למשל,לנו הייתה הצדקה לפעול נגד החיזבאללה במלוא העוצמה,אך את העילה היה צריך למצוא כאשר אנו מוכנים,גם צבאית וגם בעורף.
העילה למלחמת ה- CASUS BELLI מתאימה יותר למלחמת העולם הראשונה, וכאן מקורה, כאשר בעקבות רצח הארכידוכס פרדיננאד על ידי לאומני סרבי,גברילו פרינציפ ב- 28 ביוני 1914 הממלכה האוסטרו הונגרית הכריזה מלחמה על סרביה. רוסייה הגיבה בגיוס כוחות,גרמניה הכריזה מלחמה נגד רוסיה והמערב הצטרף לרוסיה.התוצאה הקטסטרופלית ידועה. אצלנו,כאמור ,הייתה הצדקה למלחמה ולא רק עילה.
שוני נוסף בין שתי המערכות הוא העורף הפגיע.דומני שכבר הזכרתי את העובדה שלמעט במלחמת העצמאות, בשום מלחמה- מערכת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת לבנון א'
(מבצע "שלום הגליל") ובמלחמת יום הכיפורים- העורף לא נפגע ישירות.בשעה שבמלחמת לבנון ב' העורף היה שותף מלא,אולי שותף בכיר בנפגעים ובנזקים.ויש עוד שוני,לכאורה שולי,אך משמעותי.במלחמת יום הכיפורים נטלו אנשי המילואים חלק מרכזי וגם במקרה זה ההכנות לא היו במיטבם.אך תוך כדי המשכיות הקרבות הצבא התארגן,אף שגם שם לא חסרו פאשלות מחד,ותושיות מאולתרות מאידך.יתרה מזאת.שחרור המילואים היה אטי בעוד שלאחר הפסקת האש האחרונה,המילואימניקים הורידו את המדים ופתחו את הפה.זה לא השפיעה על המלחמה,אלא על הפסיכולוגיה.
המערכה הפסיכולוגית היא שוב הצד השווה בין שתי המלחמות.מלחמת יום הכיפורים הייתה לעניות דעתי המוצלחת שבין כל המלחמות למעט מלחמת העצמאות.העובדה שלמרות שהיא נפלה על כולנו,מערכת הביטחון והציבור, כחטף,סופה היה שצה"ל עמד 100 קילומטרים מקהיר ו- 70 ק"מ מדמשק.אך אנו,עם הדגל של מלחמת ששת הימים,ראינו בכך תבוסה.
ואם הציבור בישראל ראה במלחמת יום הכיפורים ניצחון למצרים,יהיה זה טמטום אם ככה לא יראה זאת סאדאת והעם המצרי.ככה לגבי הלחימה בלבנון. עוד בטרם נדמו הדי הפצצות,התותחים,הטילים והקטיושות, אנו כאן בשופרות התקשורת הכרזנו על תבוסה.
ואין שום סיבה שבעולם שנסראללה יהיה מקורי כאשר הוא יכול להביא שפע של מקורות ישראליים.
אין בכוונתי בשום אופן להמעיט כהוא זה מן המחדלים הישראליים,המדיניים והצבאיים במלחמה זאת.אולם התוצאה דומה מאוד לזאת של מלחמת יום הכיפורים.גם שם המצרים ראו בה ניצחון וגם כאן החיזבאללה רואה במערכה ניצחון. זאת אף שמלחמת יום הכיפורים הביאה בסופו של דבר לשלום בינינו לבין מצרים והלחימה בלבנון הביאה את צבא לבנון אל הגבול,מצב שלו ייחלנו 30 שנה.זאת תוך עינם הפקוחה של האו"ם והעולם והכוונה של לבנון
לחזק את עצמאותה לאחר גרוש הצבא הסורי.אלה לא דברים של מה בכך,אם חושבים על כך לאחר מעשה.מה גם שהכוונות הישראליות באו לידי ביטוי לפני המעשה,אלא שלא כולם,ובראש וראשונה שחרור השבויים , מומשו.ככה זה תמיד,אלא אם כן צד אחד נכנע.
מכול שלל האמירות והפרשנויות בעקבות המלחמה,שדומני שאין תקדים להיקפם ולארסיותם, ההגדרה הקולעת היא של ג''ימס רובין איש מכון "ראנד" האמריקני שמובאת במאמרו של שליח "הארץ" בארה"ב שמואל רוזנר (18.8.2008 )-ככה הוא מצוטט:"ארגונים כחיזבאללה מנצחים ברגע שאינם מפסידים- וממשלות מפסידות ברגע שאינן מנצחות. ישראל וגם ארה"ב הפסידו במלחמה ע"פ הקריטריון הזה"
התקשורת
זאת הפעם הראשונה מאז ומתמיד,לרבות במלחמת העצמאות, שהתקשורת לא הייתה בחזית.לא הייתה חזית,אלא בשלבים האחרונים ממש של החדירה הקרקעית לדרום לבנון.גם אז רק כמעט בסוף הלחימה הכתבים הורשו להיכנס מאוד סלקטיבית,בשל החשש לחייהם.מכאן גם אופי הדיווח.מלבנון ראינו רבעים שלמים הרוסים כפי שהובאו על ידי כתבים וסוכנויות זרות תוך דגש חזק על מימדי הפגיעה בעורף האזרחי. ומכאן ראינו את העורף הישראלי,גאה מאוד פטריוטי מאוד,רוצה שנמשיך עד הסוף,אך סובל מאוד ומייחל שהסבל ייפסק מהר ככול האפשר.בקיצור אחרי ששה ימים,וזה הרי הדגם שלנו,לא רק שלא נחלנו ניצחון,אלא החיזבאללה המשיך להמטיר עלינו אש וגופרית.את הפגיעות של צה"ל במתקני השיגור, במחנות,במאגרים לא ראינו,כי כתבינו לא היו שם,והחיזבאללה לא נהג לפי אמת המידה של פתיחות להרשות לכתבים הזרים לראות את הפגיעות בו,ובמאגרים וכני השיגור שהוא הסתיר.
הכתבים שלנו דווחו ופרשנו בעת ובעונה אחת.מתוך הבליל הזה דליתי אפיזודה אחת.
בשולי אחת הכתבות שלו העיר הכתב הצבאי הבכיר יואב לימור מערוץ 1 הערות לגבי מחדלי צה"ל.אני לא זוכר מה הייתה ההערה,שכן הוא העיר הערות גם קודם לכן. למחרת קראנו בעיתונים שמנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר הוציא הוראה שאסור לכתבים להביע עמדות.הערה במקומה ונכונה מאוד.אך התיקון בא בצורה מעניינת.יואב לימור הוכתר למחרת כ"פרשננו לענייני צבא".יואב לימור נחשב בעיני כזהיר מאוד,ככתב ופרשן נבון, רציני,מאופק מאוד ולא היסטרי.אך הוא נמנה עם החריגים.
אמנם לפני מלחמת ששת הימים העם והתקשורת היו חסרי סבלנות ורק ראש הממשלה,לוי אשכול, הציווילי,האיש שגמגם בנאום לאומה,חיכה להנהון המצופה מלינדון ג'ונסון. מה גם שלפיקוח על צה"ל נתמנה גיבור לאומי,משה דיין,והפוליטיקאים והציבור נרגעו. לעומת זאת אצלנו שר הביטחון עמיר פרץ הוא מזכיר ההסתדרות בעבר.זה כתם בל יימחה.מה גם שהנבואות שפרץ לא גזור מן החומר הדרוש, הגשימו את עצמם.הא ראייה,במלחמת ששת הימים ברגע שהתחילה המערכה הכול הלך למישרין,וחסר היה מקום לקילוסים בפרשנויות, ולדיווחים של הכתבים. מצב הרוח הרקיע שחקים. ככה אנו אוהבים.ישראל דומה לשעון מטוטלת, כאשר היא מונעת על ידה מקצה לקצה.חיזוק לתכונה זאת היא התקשורת שלנו,רובה. גם עיתון רציני כמו "הארץ" הופך לאט ובהדרגה לפופוליסטי שנוטה להדגש הסנסציוני,עד שלפעמים נדמה לך שהמוסף הכלכלי הפופולארי מאוד "דה מארקר" הוא לא מוסף של העיתון אלא העיתון הוא מוסף שלו.התקשורת בישראל,בין מתוך חשיבה עצמית ובין בשל השתקפות דעות שרווחות,רציניות או נגחניות,גדושה בבשורות איוב.ואם בארזים הישראליים הירוקים נפלה להבה מה יגידו הענפים הצהובים של התקשורת.
תקשורת ההמונים קובעת בפסקנות שלא לא זו בלבד שהפסדנו במלחמה אלא הפסדנו את כושר ההרתעה,אכזבנו את האוהדים ביציעים,חיזקנו את חיזבאללה ואת בעלות בריתה בציר הרשע, איראן וסוריה.מאידך החלשנו את מדינות ערב המתונות שציפו שנשמיד את חזבאללה בעוד שהם מוחים נגד המלחמה בלבנון. הם ציפו שאנו נעשה את המלאכה המלוכלכת בחיזבאללה כפי שהם מייחלים שארה"ב ואולי ישראל יעשו בשבילם את המלאכה באיראן. שלא לדבר שאכזבנו את האבנגליסטים באמריקה.בקיצור שוד ושבר . גם לאחר מלחמת יום הכיפורים לא היה שבר טקטוני תקשורתי כפי שהוא הפעם.כל זאת מכיוון שאגדת מלחמת ששת הימים לא חזרה על עצמה. לכך יש להוסיף את דברי הדמגוגיה המושמעים על ידי פוליטיקאים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ומחוצה לה.אם חפצי חיים אנו, על כך חלקות הפרשנויות.
הלקחים.
כמו התחושות התזוזתיות במהלך המלחמה ככה מוקצנות הדעות לגבי הלקחים שיש להפיק.השמאל,שדעתו משתקפת בתקשורת,סבור שעלינו לשנות את המדיניות שינוי רדיקלי.מול הפלשתינאים עלינו לסגת מכל יהודה ושומרון ולחתום הסכם עם החמאס. הסכם שסופו הסדר של שלום סופי.בחזית הצפון הם ממליצים שניכנס לשיחות עם הסורים של שטחים- רמת הגולן- תמורת שלום. האסכולה מנגד,שגם היא מוצאת ביטוי בתקשורת ,אומרת את ההיפך. לא לוותר על שום דבר,לא לבצע את "ההתכנסות" לנסות ולבודד את החמאס, להיאבק בו במישור המדיני והביטחוני ולהתכונן היטב למלחמה הבאה נגד החיזבאללה תוך הפקת לקחים מן הכישלונות של מלחמת לבנון ב'.לפי תפיסה זאת יש להרים אגרוף ברזל לא רק נגד סוריה אלא גם נגד איראן.
אשר לעולם,אין לתת בו אמון,בייחוד לא באירופה שלא הפנימה את לקחי השואה לא רק לגבי העם היהודי אלא גם בכל הקשור לג'נוסייד בחלקים שונים של אפריקה.זאת יבשת שהאנטישמיות מדי פעם בפעם מורידה ראש אך היא מושרשת ומדי פעם מרימה ראש,והדיווחים האחרונים מן הזירה הלבנונית,היו מעוותים,חד צדדיים ופוגעניים בנו.
אני אגב ,בעניין עמדתה של אירופה, מסכים אם ההנחה הזאת.כאשר צרפת, השותפה ליוזמת הצעת החלטה במועצת הביטחון מנסה ברגע האחרון לעשות פניית פרסה,ואילו לאחר ההחלטה,נשיאה מודיע,שממשלו שמייחס לעצמו את המורשת של הגנרל דה גול,ישלח לגבול לבנון 200 חיילים.די באלה כדי להוכיח שוב את האיפור,הצביעות והדו פרצופיות של ממשל זה.
אם לא אירופה נשארה לנו אמריקה,ידידת אמת ששמרה לנו אמונים בעתות של מצוקה ועזרה לנו מדינית וביטחונית. זה נכון,אך גם כאן קיים איזה עירבון מוגבל. את המדיניות באמריקה קובע הנשיא,אך הוא מושפע מלחצים פוליטיים ואחרים.לינדון ג'ונסון, למשל ,ידיד ישראל, סרב להודיע פומבית על עמידתו מאחורי ישראל לפני מלחמת ששת הימים, מכיוון שהקונגרס נשף בעורפו במציאות של מלחמת וייטנאם.גם לג'ורג בוש ,ללא ספק ידיד ישראל,ישנה מציאות משלו, עיראק,בין היתר.
אמריקה וישראל.
בספר הזהב שלי רשומים ארבעה נשיאים שלעמדותיהם הייתה השפעה מרחיקת לכת על ישראל.הנשיא הארי טרומאן שהכיר בישראל ותמך בה בימים הקריטיים של קום המדינה.הנשיא לינדון ג'ונסון שבלם ניסיונות בארצו ובעולם לפיקוח בינלאומי על הכור בדימונה ואפשר לישראל לנצח במלחמת ששת הימים כשהוא בלם את ברה"מ. הנשיא ריצ'ארד ניקסון, שלא היה ידוע כאוהב יהודים וכינויו היה tricky dickey -דיקי התככן- אך בשעה גורלית במלחמת יום הכיפורים פתח את המחסנים וההאנגרים והריץ את הרכבת האווירית לישראל.עזרה זאת אפשרה לצה"ל לנצח במלחמת יום הכיפורים בהעדר קוצר נשימה .לדעתי,במלחמה זאת הניצחון בה היה גדול לאין ערוך מאשר במלחמת ששת הימים.ולבסוף הנשיא ג'ימי קרטר, נשיא אשר רבים לא רואים בו ידיד ישראל מובהק ומדינאי נאיבי ,אך הוא אשר ניתב בעזרת משה דיין ועזר וייצמן ובהסכמת מנחם בגין, את הסכם השלום הראשון עם הגדולה במדינות ערב.הסכם שלום עם מצרים.
אשר לנשיאים ביל קלינטון וג'ורג' בוש,שניהם נחשבים,בצדק ,לידידי ישראל ועשו רבות למענה, למעט דחיפה משמעותית לשלום.קלינטון לא הצליח לדחוף לשלום לא עם הפלשתינאים ולא עם הסורים,אף שלגבי האחרונים היה כפסע בין מצב של מלחמה למצב של שלום.בוש לא הצליח אף הוא.לשניהם היו שותפים בארץ.לראשון- אהוד ברק,לשני- אריאל שרון.
תוכנית "מפת הדרכים", של הנשיא בוש,הוא מתכון שכולם מדברים עליו,אך לא עושים כלום למימושו.בסופו של דבר גם האירופים וגם האמריקנים יכולים לסייע בהבאת השלום, הראשונים במנופים האסטרטגיים והכלכליים שלהם,האחרונים במדיניות מאוזנת יותר
במזרח התיכון ובסיוע כלכלי. אך לעשות שלום יכולים אך ורק הצדדים הנוגעים לסכסוך, הפלשתינאים, הסורים והישראלים.ככה היה השלום עם מצרים וככה עם ירדן.
לסיכום העיקר שנית.
אין חולקים על כך, מכל מקום לא אני, כאזרח וכשריד שואה, כי כדי להגיע לשלום עם השכנים על ישראל להיות חזקה צבאית,כלכלית וחברתית.אולם העוצמה היא אמצעי לחיים טובים יותר , ערכיים יותר,למדינה ולתושביה.זה כול כך פשוט וכול כך מורכב.
המסקנה שמתבקשת מן המצב היא לא איזו תפנית של 180 מעלות, לא בכוון שמאל ולא בכוון ימין.אין שום רע בתוכנית התכנסות אם, כפי שהעליתי באחד ממאמריי, במקום ההתנחלויות שיפונו, יוקמו בסיסים צבאיים.בסיסים קל לפנות במהירות בעקבות הסכם שלום. יתרה מזאת,אלה שמתנגדים לתוכנית ההתכנסות, מימין ומשמאל,כאן ,בקרב הפלשתינאים ובעולם,לא יראו בכך העמדת הפלשתינאים בפני עובדות מוגמרות. לא ברור לי מדוע פתרון ביניים כזה לא נדון לפחות,בממשלה ובציבור.אשר לסוריה,אין שום רע בהתבטאות של שר הביטחון שעכשיו לאחר המערכה הצבאית יש להתפנות למערכה המדינית,כולל סוריה.זה מראה לפחות שעמיר פרץ הוא בראש וראשונה איש של שלום.ציינתי באחד המאמרים האחרונים כי לנוכח הנסיבות צריך היה אומץ להסכים להפסקת אש וצריך הרבה יותר אומץ לפנות לפתרון המדיני.הסכם שלום עם סוריה,כפי שכתבתי אני וכתבו אחרים, יהווה מהפך אסטרטגי,של חגורת שלום מסביב לישראל והוצאת איראן מן הזירה המזרח תיכונית. שלום עם סוריה, תוך עמידה על אינטרסים ביטחוניים שלנו, יצור דינאמיקה חיובית לשלום עם הפלשתינאים.
בסיכומו של דבר. לא רק שלא הובסנו במערכה הלבנונית אלא, אם נרצה, היא עשויה להיות פתח לעידן מבטיח יותר.ככלות הכול גם ההוגה הגדול בתחום האסטרטגיה הצבאית קרל פון קלאוזביץ אמר כי " המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בדרכים אחרות".המדיניות שלנו ,כמוצהר מאז מגילת העצמאות ועד ימינו אלה,היא מדיניות של שלום.כול מאמצינו חייבים להיות מכוונים להשגת מטרה נכספת זאת.היא אינה בשמיים.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
