ניצול נכון של עודפי המיסים בסכומים של מיליארדי שקלים עומד היום על סדר היום הלאומי. כפי שהוחלט - חלק ניכר מהעודפים יופנו להפחתת המע"מ ב-1% מ-16.5% ל-15.5%, ואולי 15% בהמשך.
הגישה הרואה בהפחתת המע"מ את הגישה הראויה מתבססת בין השאר על כך, כי במיסים ישירים הפחיתה המדינה את שיעורי המס לשיעורים מקובלים כיום בעולם, 31% כיום היורדים בהדרגה ל-25% בשנת 2010 ביחס לחברות, ושיעור מס שולי מקסימלי של 44% ליחידים (בשנת 2010). ניתן לחלוק על דעה זו, שכן במדינות רבות בעולם (בייחוד במדינות מתפתחות) שיעורי המס נמוכים באופן משמעותי (לדוגמה רומניה 16%, פולין 19%, בולגריה 18%).
מכל מקום, לא מעט כלכלנים מחמיאים לאוצר על ניצול נכון של עודפי המס לשם הפחתת המע"מ. מגמה זו משרתת לכאורה את הגדלת יכולת הקניה של הציבור, תגרור חופש תחרות גדול יותר (בשוליים) מצד הסוחרים, ומאפשרת הגדלת ההכנסה הפנויה של העשירונים התחתונים - שהיא באופן יחסי גדולה יותר מההטבה הגלומה בה לעשירונים העליונים. זאת בשל העובדה שהעשירונים התחתונים צורכים את רב הכנסתם, בעוד בעליונים רק חלק קטן משמש לצריכה והשאר לחסכון. תיאורטית, איפוא, הפחתות המע"מ משרתות בייחוד את ציבור הצרכנים (ולא את התאגידים), ומגיעות גם לכיסם של מעוטי הכנסה שאינם חייבי מס כלל (כ-54% מהאוכלוסיה). עם זאת, ולמרות המחמאות, לא בטוח עד כמה ההפחתה תשרת את מטרתה. ראשית, ספק רב עד כמה הסוחרים והעסקים יטרחו להפחית את המחירים, מקום בו מדובר בהבדל של אחוז אחד בלבד. הנחה סבירה עשויה להיות שבמקרה כזה הפחתת המע"מ תלך ברובה, להגדלת רווחי העסקים - ולאו דווקא להורדת המחירים לצרכן. גם אם נניח (הנחה אופטימית) ש - 50% מההפחתה אכן תופנה להפחתת מחירים לצרכן וש - 80% מהצריכה הינה של מוצרים חייבי מע"מ (הנחה מרחיקת לכת כשלעצמה), הרי שמשמעות הדברים ביחס למשפחה שהכנסתה 8,000 - לחודש ואשר צורכת את כל הכנסתה, הינה תוספת של כ - 30 - לחודש בלבד. בפועל, במרבית המקרים התוספת להכנסה תהיה אף קטנה יותר, בהתחשב בעובדה שחלק נכבד מהצריכה המשפחתית אינו חב במע"מ (פירות וירקות, שכר דירה, תשלומי משכנתא, מיסים עירוניים וכו').
דומה שחשיבה מיסויית נכונה תתמקד דווקא בתמריצים נקודתיים של נושאים מוכוונים. אלה עשויים להיות פרי "תעדוף" של אנשי המס באוצר מכח היכרותם האינטימית עם הכלכלה. גישה כזו, של תמריצים ספציפיים לענפים מסויימים, הוכיחה עצמה בעבר כמקדמת כלכלית בה לישראל יתרונות יחסיים.
יתרונות יחסיים אלו הם, בין היתר, אלה שהביאו לצמיחה הגבוהה בשנת 2000, והם שביסוד הצמיחה כיום. רק המשך הצמיחה יבטיח לאורך זמן את צמצום העוני, כפי שפעלה הממשלה בתקופת שר האוצר נתניהו, ומפירות מדיניות זו (ובכלל זה הצמיחה הגבוהה והפחתת האבטלה), אנו נהנים כיום.
תמרוץ פעילות כלכלית נקודתית עשוי להיות, לדוגמה הגדלת תקציב מענקים של המדען הראשי ושל מרכז ההשקעות. ההגדלה עשויה אף להיות ביחס להטבות המס של המסלול החלופי לפי חוק עידוד השקעות הון (מסלול פטור ממס) וכך אין המדובר בהזרמה כספית ישירה (להבדיל ממסלול מענקים), אלא בעלות עקיפה. כמו אלו היינו ממליצים לאוצר להגדיל התמריץ להשקעות על ידי הארכת הוראת השעה של 100% פחת בשנה נוספת ואולי גם הקמת אזור סחר חופשי, דוגמת החוק שנכשל בתקופת רה"מ נתניהו וברק.
אכן, חסרונה של הגישה המעניקה תמריצים נקודתיים הינו שיקול הדעת המוענק לבירוקרטיה (במיוחד במענקים). עם זאת, לאור יתרונות גישה זו, במדינה שעדיין אינה שייכת למדינות המפותחות, גוברים על החסרונות, ומכאן ההצדקה לנהוג בה.
הגישה הרואה בהפחתת המע"מ את הגישה הראויה מתבססת בין השאר על כך, כי במיסים ישירים הפחיתה המדינה את שיעורי המס לשיעורים מקובלים כיום בעולם, 31% כיום היורדים בהדרגה ל-25% בשנת 2010 ביחס לחברות, ושיעור מס שולי מקסימלי של 44% ליחידים (בשנת 2010). ניתן לחלוק על דעה זו, שכן במדינות רבות בעולם (בייחוד במדינות מתפתחות) שיעורי המס נמוכים באופן משמעותי (לדוגמה רומניה 16%, פולין 19%, בולגריה 18%).
מכל מקום, לא מעט כלכלנים מחמיאים לאוצר על ניצול נכון של עודפי המס לשם הפחתת המע"מ. מגמה זו משרתת לכאורה את הגדלת יכולת הקניה של הציבור, תגרור חופש תחרות גדול יותר (בשוליים) מצד הסוחרים, ומאפשרת הגדלת ההכנסה הפנויה של העשירונים התחתונים - שהיא באופן יחסי גדולה יותר מההטבה הגלומה בה לעשירונים העליונים. זאת בשל העובדה שהעשירונים התחתונים צורכים את רב הכנסתם, בעוד בעליונים רק חלק קטן משמש לצריכה והשאר לחסכון. תיאורטית, איפוא, הפחתות המע"מ משרתות בייחוד את ציבור הצרכנים (ולא את התאגידים), ומגיעות גם לכיסם של מעוטי הכנסה שאינם חייבי מס כלל (כ-54% מהאוכלוסיה). עם זאת, ולמרות המחמאות, לא בטוח עד כמה ההפחתה תשרת את מטרתה. ראשית, ספק רב עד כמה הסוחרים והעסקים יטרחו להפחית את המחירים, מקום בו מדובר בהבדל של אחוז אחד בלבד. הנחה סבירה עשויה להיות שבמקרה כזה הפחתת המע"מ תלך ברובה, להגדלת רווחי העסקים - ולאו דווקא להורדת המחירים לצרכן. גם אם נניח (הנחה אופטימית) ש - 50% מההפחתה אכן תופנה להפחתת מחירים לצרכן וש - 80% מהצריכה הינה של מוצרים חייבי מע"מ (הנחה מרחיקת לכת כשלעצמה), הרי שמשמעות הדברים ביחס למשפחה שהכנסתה 8,000 - לחודש ואשר צורכת את כל הכנסתה, הינה תוספת של כ - 30 - לחודש בלבד. בפועל, במרבית המקרים התוספת להכנסה תהיה אף קטנה יותר, בהתחשב בעובדה שחלק נכבד מהצריכה המשפחתית אינו חב במע"מ (פירות וירקות, שכר דירה, תשלומי משכנתא, מיסים עירוניים וכו').
דומה שחשיבה מיסויית נכונה תתמקד דווקא בתמריצים נקודתיים של נושאים מוכוונים. אלה עשויים להיות פרי "תעדוף" של אנשי המס באוצר מכח היכרותם האינטימית עם הכלכלה. גישה כזו, של תמריצים ספציפיים לענפים מסויימים, הוכיחה עצמה בעבר כמקדמת כלכלית בה לישראל יתרונות יחסיים.
יתרונות יחסיים אלו הם, בין היתר, אלה שהביאו לצמיחה הגבוהה בשנת 2000, והם שביסוד הצמיחה כיום. רק המשך הצמיחה יבטיח לאורך זמן את צמצום העוני, כפי שפעלה הממשלה בתקופת שר האוצר נתניהו, ומפירות מדיניות זו (ובכלל זה הצמיחה הגבוהה והפחתת האבטלה), אנו נהנים כיום.
תמרוץ פעילות כלכלית נקודתית עשוי להיות, לדוגמה הגדלת תקציב מענקים של המדען הראשי ושל מרכז ההשקעות. ההגדלה עשויה אף להיות ביחס להטבות המס של המסלול החלופי לפי חוק עידוד השקעות הון (מסלול פטור ממס) וכך אין המדובר בהזרמה כספית ישירה (להבדיל ממסלול מענקים), אלא בעלות עקיפה. כמו אלו היינו ממליצים לאוצר להגדיל התמריץ להשקעות על ידי הארכת הוראת השעה של 100% פחת בשנה נוספת ואולי גם הקמת אזור סחר חופשי, דוגמת החוק שנכשל בתקופת רה"מ נתניהו וברק.
אכן, חסרונה של הגישה המעניקה תמריצים נקודתיים הינו שיקול הדעת המוענק לבירוקרטיה (במיוחד במענקים). עם זאת, לאור יתרונות גישה זו, במדינה שעדיין אינה שייכת למדינות המפותחות, גוברים על החסרונות, ומכאן ההצדקה לנהוג בה.
