סיפורים וטרינריים - רחמיו על כל מעשיו 

בתקופה בה למדתי באוניברסיטה, התגוררנו אשתי ואני במרכז תל אביב, בסמוך לבית הוריה. זה היה (ועדיין)רחוב צדדי קטן, סמוך לים, במיקום מרכזי אך שקט.
באותה שכונה גרו אנשים ססגוניים רבים, אנשי תקשורת, סופרים, שחקנים וכד'. אולם הדמות המעניינת ביותר בשכונה הייתה ללא ספק גרשון הגוץ.
כשמו כן הוא, גרשון היה גבר בגיל העמידה, גובהו דומה לרוחבו, עגלגל וחביתי, עם שיער שחור ומלא, שכבר אז עורר את קנאתי שכן באותה תקופה כבר התחלתי להקריח...

לגרשון היו זוג משקפי קרן שחורים ועבים, עם עדשות עבות, מה שקראנו אז "תחתית של קוקה קולה". אולם הפרט המעניין ביותר באישיותו של גרשון היו שני כלבים מגזע דני ענק, עצומים ואימתניים אשר ליוו אותו לכל מקום שהלך.

זה היה ללא ספק מחזה משונה, לראות אדם גוץ ועגלגל, הולך תדיר עם מכנסי שלושת רבעי, נעליים צבאיות, בכל עונות השנה, משקפיים עבים על גשר אפו, ושני כלבים עצומים פוסעים מעדנות בשני צדדיו.

לפרנסתו התקיים גרשון ככרטיסן בבית קולנוע בפסאג' בדיזנגוף, ומכיוון שגרנו בסמוך לשם, יצא לנו להתראות עימו הרבה.

אין לי מושג כיצד, אולם בדרך נעלמה כלשהיא הוא גילה כי אני סטודנט לווטרינריה, ובכל פעם שפגש בי ברחוב, בשכונה או בחוף הים, נהג לקדם אותי בקריאה רמה: "שלום לך כבוד הדוקטור...." למבוכתי הרבה, שכן עדיין הייתי מתלמד, והתואר עוד נראה לי רחוק מאד ובלתי מושג.
למעשה , הוא היה היחיד שקרא לי דוקטור, שנים רבות לפני שהתואר הזה הגיע לי באמת...
לא עזרו כל הסבריי שאני רק תלמיד, ועוד לא מגיע לי שיקראו לי ככה, הסברי נפל על אוזניים ערלות , הוא החליט שאני דוקטור ובזה זה נגמר.

יום אחד חזרתי מטיולי היומי בערבו של יום בטיילת, עם כלבינו דאז: "בוף", כשלמולי הגיע גרשון, מתנהל לו לאיטו ושני כלביו העצומים פוסעים משני צדדיו.
הוא הלך אחוז שרעפים, ובאותו הרגע ממש החל לנטות על צידו והתנודד באלכסון תוך כדי שכתפיו החלו מרעידות בעוצמה הולכת וגוברת.
למול עיני התרחש דבר מדהים. שני הכלבים הצטופפו בפתאומיות, שכם אל שכם ואגן אל אגן, כשביניהם ניצב לחוץ משני צדדיו גרשון, אשר מסתבר שהיה בעיצומו של התקף אפילפסיה.

חשתי לעברם בכדי לנסות לעזור, אולם הכלב האפור, הגדול יותר היפנה אליי את פרצופו האימתני, והפשיל קלות את שפתו העליונה. זה הספיק בשבילי, עצרתי על עומדי ונתתי לכלבים העצומים את הכבוד המגיע להם...

עיניו של גרשון התגלגלו בארובותיהן, ולפתע הוא צנח, גולש אט אט למטה.
הכלב השחור, הקטן יותר מבין השניים ירד לתנוחת "ארצה" , תוך כדי שגרשון המעולף נמרח על גבו. שני הכלבים יחד נעמדו במין פוזיציה מוזרה, כאשר גופם המאסיבי משמש מעין משענת וכורסה לגופו הרופס.

כמה הצטערתי שלא הייתה לי מצלמה באותו רגע להנציח את ההתרחשות המופלאה. עמדנו אני וכלבי לצידי והתבוננו בכל המחזה בהשתאות.

שלושת הדמויות, האיש ושני הכלבים מצדדיו נשארו בתנוחה זו , דוממים, במשך דקות ארוכות. ואז החל גרשון להתעורר, הזדקף והתמתח כמו אדם שקם כרגע משינה עמוקה, פתח את פיו בפיהוק גדול, ולהפתעתי שני הכלבים יחד פיהקו גם הם בלועות עצומים ובלשון משתרבבת. כך עמדו להם שלושתם ופיהקו יחד כאילו הם רוצים לבלוע עולם ומלואו...
גרשון העיף מבט לצדדים, וראה אותי מתבונן בו כמהופנט, הוא סימן לי לגשת אליו, והזמין אותי לבקר בביתו. שאלתי אותו אם הוא מרגיש טוב, ואם זה בסדר שאבוא אליו יחד עם הכלב, והוא הנהן בהסכמה.
הלכתי באיטיות אחרי השלישייה המוזרה.

לאחר הליכה של מספר דקות ירדנו במדרגות רעועות וישנות אל דירת פרטר חשוכה מאחורי בית ספר גדול בשכונה.
השלישייה נכנסה לדירה המצחינה והמרופטת ביותר שראיתי בימי חיי עד אז ומאז.
כל גודלו של הכוך החשוך היה חדר אחד, עם מטבחון בקצהו האחד ומקלחון בקצהו האחר.
הקירות העירומים היו מכוסים טחב וטיח מתפורר. במרכז החדר ניצבה כורסה ענקית, אכולה ומפוררת, ועליה התיישב בנוחיות הכלב האפור הגדול.

הכלב השני התיישב למראשותיו, וגרשון התיישב לידו, כך סתם על הרצפה החשופה.
הוא הזמין אותי בנדיבות להתיישב לידו, אולם אני סירבתי בנימוס.
ניכר היה שהרצפה לא כובדה מזה עידן ועידנים והייתה מכוסה בשכבה עבה, דביקה וחשודה למראה. הבית הסריח ממזון כלבים, עקב חבית גדולה ופתוחה שעמדה בצד, והכילה את מזונם של הכלבים הגדולים, ממנה הם אכלו בכל עת שהתחשק להם.

השתדלתי מאד שלא לסתום את נחיריי באצבעותיי. בנוסף לכל, שרצו מקקים בכל פינה בדירה הזערורית. הכיור היה מלא וסתום עד גדותיו בסירים ומחבתות מפויחים. כך חי לו בבדידות עלובה גרשון הציורי , ולחשוב שאני עוד קינאתי בו בגלל שיערו השופע...

הסתבר לי בעקבות שיחתנו כי הוא חולה באפילפסיה מאז שהוא זוכר את עצמו. עקב מחלתו ואופיו הוא נותר ללא חברים ומשפחה, כאשר כלביו הם למעשה משפחתו היחידה.
מזה מספר שנים הוא מגדל כלבי דני ענק, ולמעשה הכלב האפור הגדול הוא בנו של הכלב השחור. כך הוא גידל לעצמו שושלת של כלבים טיפוליים, שידעו לזהות מתי הוא עומד לקבל התקף, וידעו לפעול בהתאם, למנוע ממנו להיפגע ולא לאפשר לאנשים אחרים לגשת אליו.

עוד נודע לי מסיפוריו שלפני שנים רבות, בטרם היו לו הכלבים, מישהו כייס אותו וגנב לו את ארנקו עם כל כספו ומסמכיו האישיים, ממש בעיצומו של התקף אפילפטי...
הוא התעורר אז, עלוב וחסר כל, ונשבע לעצמו שיותר זה לא יקרה לו, ובדרך מופלאה כלשהיא הוא אילף את כלביו הבאים לעזור לו במצוקתו.

אני הייתי המבקר היחיד בדירתו אי פעם, בכל אופן מהדגם האנושי, אפילו חתולים פחדו להיכנס לדירה מאימתם של הכלבים העצומים.

עבודתו כסדרן בקולנוע הייתה למעשה הקשר היחיד שלו עם בני אנוש אחרים, והעובדה שאני שוחחתי עימו מעת לעת ברחוב הייתה חשובה לו מאד, וזו הסיבה לכך שקרא לי דוקטור בקולי קולות בכל פעם שראה אותי.

מאז אותו ביקור, יצא לי ללכת יחד עימו לחוף הים בתל אביב עוד פעמים מספר.
אולם כמה שבועות אח"כ, הייתי בתקופת בחינות קשה באוניברסיטה ולא יצא לי לטייל כלל. בתום התקופה באתי לבקר אותו, אולם לאכזבתי הסתבר לי כי הבניין כולו נעלם, נהרס עד היסוד, ובמקומו החלו לבנות בית מגורים חדיש.

הלכתי לבית הקולנוע לשאול לשלומו של גרשון, אולם סדרן אחר הודיע לי כי הוא נפטר בביתו כששני כלביו האהובים ניצבים כשני ספינקס לצידו.
כך הגיעו לסופם חייו העלובים של גרשון הגוץ. התנחמתי בעובדה שלפחות ברגעיו האחרונים הוא שהה עם ידידיו היחידים עלי אדמות, הכלבים.