חשיבה 

חשיבה

אנו, בני העולם המודרני, רואים בחשיבה פעילות שאנו עושים. יתרה מכך נדמה לנו שזוהי פעילות יזומה על ידנו. מעט תשומת לב ומעט התבוננות תגלה שזה רחוק מכך. העובדה שאנו חושבים אינה מוטלת בספק, לא רק שהיא אינה מוטלת בספק אלא שהיא בלתי נשלטת, כמעט.
יש בהוויה שלנו פעולות ואמירות שהשתרשו כל כך עמוק שנדמה כאילו הם מקדמת דנן. בכל פעם שנושא מסוים, עניין מסוים עולה, נדמה כי אנחנו צריכים לבצע פעולת חשיבה באותו / על אותו נושא עניין, האמת היא שהחל מהרגע שבו הנושא/עניין עלה החשיבה כבר קיימת באופן אוטומטי בלתי נשלט. הפעולה היחידה שיש בידינו לעשות, בהנחה שנצליח, היא פעולה המפסיקה את החשיבה שכן על הפעלתה אין אנו אחראים כלל וכלל.
אפלטון טען "החשיבה היא משהו שקורה לנפש- נשואי המחשבה הינם מציאות פעילה בשכלו של האדם החושב עליהם", בדומה לסוקרטס גם אפלטון טען כי חשיבה הינה תהליך של היזכרות, הכרה במשהו שידענו מאז ומעולם אבל שכחנו.
התיאוריה בבסיס משנתו של אפלטון היתה כי האדם הינו אל שנפל ועל כן מתקיימים בו חלקים מהעולם האלוהי שאפשר להגיע אליהם בחשיבה שאינה רק פעילות שכלתנית כי אם גם תפיסה אינטואיטיבית של המציאות הנצחית הקיימת בנו.
התפיסה הזו מהווה את הבסיס לתפיסה ההגיונית שאפלטון, סוקרטס ופיתגורס כה טיפחו. אולם יש בכך סתירה עמוקה שמתגלה בהתבוננות אחרת. אנחנו יודעים, היום אולי יותר מבעבר, כי היכולת להארה או לתובנה עמוקה שמעבר לשכל מתקיימת ומתגלה בתהליכים מדיטטיביים שבהם אנחנו מצליחים לעצור את פעולת השכל האוטומטית. יוגה, מדיטציה, דמיון מודרך הינם רק חלק מתהליכים שתכליתם ליצור מצב בו השכל מפסיק לעבוד. תכליתו של תהליך שכזה, הפסקת פעולת החשיבה היא בפינוי מקום למשהו אחר, משהו שאינו בא מהשכל אלא מהרבדים העמוקים יותר של התודעה ותת ההכרה. משהו שאנו מכירים בשם אינטואיציה. האינטואיציה מנוגדת להיגיון, היא משהו מולד בעוד שההיגיון הוא משהו נרכש / נלמד. ההיגיון פועל על רציונאליות ומוחשיות שבסיסה בידע ו/או חוויה, האינטואיציה אינה קשורה לרציונאליות ואינה מותנית בבסיס ידע או חוויה, היא מחוברת לאותה מציאות נצחית בלתי נתפסת שכלית שאכן קיימת בנו. אך על מנת לאפשר לה להיות, להראות ולהתקיים יש צורך להפסיק את אותו תהליך של חשיבה שחוסם כל דבר אחר מאחר והוא מפעיל ללא הרף את תאי המוח.
ניתן לדמות זאת לפעולת דיסק במחשב, שעסוק בחיפוש מעגלי אין סופי וכל עוד הוא "תפוס" באותה פעולה אין אפשרות לבצע פעולות אחרות. כל מי שעובד מול מחשב מכיר את התסכול של מחשב איטי הנובע מקיומם של רוטינות מעגליות הפועלות ברקע ומנצלות את משאבי המחשב עד תומם. כל מפעיל מחשב יודע שניקוי אותם רוטינות מיותרות היא הפעולה הכי פשוטה להאצת פעולת המחשב. אין הדבר שונה בכל הנוגע למוח שלנו, הוא פועל ברוטינות מחשבתיות אין סופיות ומנצל כל פיסת משאב פנויה כך שהסיכוי שמשהו אחר יתקיים שואף לאפס. זה בעצם הבסיס לכל אותם תורות העוסקות במדיטציה כזו או אחרת שדרכם אנחנו מצליחים לנקות את אותם רוטינות הפועלות ברקע ובכך אנחנו מאפשרים לאותה מציאות נצחית - אינטואיציה - לצוף ולהראות. אנחנו קוראים לזה הארה משום שהדבר דומה ליציאה ממערה חשוכה לאור השמש הבהיר. בעוד שבתוך המערה כל מה שאנחנו מצליחים לראות זה צללים מטושטשים ועמומים של חיי היומיום, היציאה ממנה מעמידה אותנו באור הבהיר המגלה את הצורות האמיתיות והברורות.
בעצם, מאות רבות של שנים התקיימה ההבנה כי המציאות האחרת שאנו מכנים המציאות הנצחית האלוהית קיימת בתוכנו והדרך להגיע אליה הינה בהליכה פנימה שם מצויה ההארה והחוויה שבחיבור לאלוהי. זו הייתה, בעצם, כל תורתו של בודהה. בודהה טען כי אותה נקודת הארה, חווית הנירוונה מתקיימת דרך המדיטציה המובילה להתעלות מעל הפיזי, מעל הקיום המוחשי. אולם לא רק בבודהיזם ההתעלות וההארה מצויים ביכולת להתנתק מן ההיגיון והחשיבה הרציונאלית/מוחשית, כל הנביאים בדתות השונות מגיעים לתובנה שלהם בטראנס שהגדרתו אינה שונה ממדיטציה יוגית או כל תהליך אחר המנתק את השכל ומפנה מקום למשהו אחר. שמו או כינוי של המשהו האחר הזה אינו משנה, אין זה משנה אם נכנה זאת התעלות או הארה, או נבואה, או חזיון. זה רק כינוי שונה לאותה מציאות תודעתית עמוקה שקיימת בכל אחד מאיתנו ברבדים העמוקים ביותר שלנו.
טענתו של אפלטון שהחשיבה הינה תהליך של היזכרות במה שאנו יודעים כל הזמן, נכון בחלקו. הזיכרון קיים אך לא החשיבה היא זו שמציפה אותו אלא דווקא העדר החשיבה והפסקת פעולת השכל וההיגיון הם אלא המאפשרים לאותו זיכרון / הבנה לצוף ולעלות אל ההכרה ממעמקי התודעה שם הוא מצוי. אולי הדוגמה הטובה ביותר להבין את קיומו של הלא קיים מצוי במשל המלח והמים, משל עתיק מהמאה ה-6 לפנה"ס:-
נער שבחר ללמוד את כל הוודות (משניות הודיות) ובמשך 12 שנה למד את כולן והיה מרוצה מעצמו ומעומק הבנתו. כאשר סיים את לימודיו ביקש אביו להראות לו את האמת הבסיסית. הוא ביקש ממנו לשים מלח במים בתוך קערה ולהניח לה עד למחרת. למחרת ביקש האב מהבן את המלח, כמובן שהבן לא יכול היה למצוא את המלח שכן זה התמוסס בתוך המים. או אז ביקש האב מהבן לשתות מהקערה ולדווח על הטעם של המים. הבן שתה מהקערה מצדדיה השונים ובכל פעם דיווח על מליחותם של המים. "שפוך מעט מהמים" אמר האב לבנו אך עדיין טעמם נשאר מלוח. "בני היקר האם נכון הוא שאינך יכול לראות שזה נמצא שם, ועם זאת נכון בה במידה שזה אכן נמצא שם? זה העיקר, היקום כולו מכיל את עצמו, זאת הממשות, זה ה'אני'."
הממשות מצויה שם עמוק במקום שאיננו יכולים "לראות" בשכל ובהגיון שזה שם אך כאשר אנו מניחים לשכל ולהגיון ו"טועמים" את זה אנו מגלים שזה היה שם כל הזמן.
כדאי להפסיק לחשוב, אז מתחילים לראות ולהבין

באהבה רבה

רובי