מסלול הזהב בחיי הנישואין חלק ב' 

לפעמים, אתם לא מצליחים להביא את בן/בת הזוג שלכם להסכמה, ולא משנה כמה פעמים כבר ביקשתם, נשאתם ונתתם וניסיתם לעודד ולהשפיע. כעס וצעקות יכולים אולי להיות אפקטיביים, אבל אם בסופו של דבר נקבל את מה שרצינו על ידי גרימת כאב, נפסיד יותר ממה שהיינו מפסידים אלמלא קיבלנו את מה שרצינו. חלק מאי גרימת הכאב, זו ההבנה וההפנמה שאפילו אם אנחנו לא מצליחים לגרום שדרך החשיבה שלנו תתקבל במלואה, אולי בכל זאת נצליח קבל חלק ממה שרצינו. ואם כן, העריכו את ההסכמה שקיבלתם, ופעלו בעצמכם להשיג שליטה רבה יותר על מצבכם הרגשי.

2. הונאת דברים: הקנטות והשפלות

אדם צריך להיזהר במיוחד שלא לצער את אשתו, מכיוון שהאישה בדרך כלל רגישה יותר מגבר. ובכל אופן, הונאת דברים על ידי הבעל או האישה, עלולה לגרום לכעס רב, לטינה ולמאבקים. דווקא משום שבעלים ונשים מכירים זה את זה כל כך טוב, הם יכולים למצוא בקלות את הנקודות החלשות והרגישות ביותר של זולתם.

אסור לומר כל דבר שהוא שיצער אדם אחר, בלי סיבה. אסור למדבר להגיד ``אתה לא צריך להיות כזה רגיש``. אם הדברים עלולים לגרום צער למאזין, אז אסור למדבר להגיד אותם.

לפעמים אנחנו מוצאים אנשים שמצערים את זולתם בדבריהם, ואחר כך אומרים לקרבנם: ``מה שמצער אותך הן לא המילים שלי, אלא התפישה שלך. שנה את התפישה שלך ולא תצטער יותר``.


אם בן/בת הזוג לא שמעו לעצתכם וכשלו, ``כואב לי שאת/ה סובל/ת`` יהיה נכון בהרבה מאשר ``אמרתי לך``

נכון שלאישיותו של המקשיב יש השפעה רבה על מידת הפגיעה, אבל האיסור בתורה ברור. כאשר אנחנו אומרים למישהו דבר שיפגע בו, אנחנו אחראים על הצער שגרמו לו המילים שלנו. זה כמו לזרוק אבן על ראשו של השני ואז להגיד: ``אם היית מתכופף אז האבן לא הייתה פוגעת בך``. הוא לא התכופף, האבן פגעה בו, ואנחנו אשמים בגרימת הכאב.

כך גם עם המילים שלנו. העובדה שאדם יכול היה לעבוד ולרכוש יכולת לאטום את עצמו בפני כל סוג של העלבה, לא מתירה לנו לזרוק אבנים מילוליות שעלולות להכאיב.

אסור לבעל או לרעיה לדבר בדרך: לעגנית, מזלזלת, מקניטה, מחקה בבוז, מעליבה או משפילה. סרקאזם הוא לעתים קרובות הונאת דברים טהורה. בדיחות על חשבון בן/בת הזוג שגורמות להם צער, הן דרך אכזרית ליהנות. גם הזכרת טעויות מהעבר לבעל או לאישה, נחשבת הונאת דברים.

אם בן/בת הזוג לא שמעו לעצתכם ובסופו של דבר סבלו, רק צער נוסף ייגרם אם תעירו ``אמרתי לך``. יש כאן סיפוק של האגו על חשבון צערו של בן/בת הזוג. עדיף בהרבה להגיד: ``כואב לי שאת/ה סובל/ת``.

זירוז בני הזוג במשפט: ``נו כבר. מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?`` בקול רם כזה שכולם יכולים לשמוע, הוא דבר שבהחלט עלול לצער. כאשר אנחנו מתאחרים ומישהו מעכב אותנו עוד יותר, אנחנו נלחצים. האתגר הוא להצליח להישאר רגועים יותר, ולהזכיר לבן/בת הזוג שלנו למהר בדרך שאינה פוגעת. אולי תגלו שיעיל יותר להגיד: ``שווה לחכות לך. ובכל זאת, אשמח אם תצליח/י להזדרז יותר``.

אם בן/בת הזוג שלכם טוענים שהמילים שלכם גורמות להם צער, אל תסבירו שלדעתכם הן לא פוגעות. התנצלו.

חשבו על כל דפוס דיבור שמצער את הבעל או האישה שלכם. היו נחושים להמעיט ולסלק דפוסים אלה בעתיד.