טיפול ממוקד גוף בחרדה 

טיפול ממוקד גוף בחרדה.

לפני שנתיים, ביולי 2007, התקשרה אלי רותי (שם בדוי) ושאלה אם אני יכולה לעזור לה?
"מזה מספר ימים" אמרה, "אני כמעט ולא ישנה, אני חסרת שקט וקשה לי לנשום. האוויר כמו נתקע בחזה ולא נכנס יותר. לפעמים אני פוחדת שאני נחנקת. זה כואב.." קבענו ונפגשנו.

רותי סבלה מהתקף חרדה. באותם ימים היא לא הבינה מה קורה איתה, באותו בוקר בהיר כשהתעוררה חסרת שקט, ספוגת זיעה, מבולבלת וללא אוויר. פנתה מבוהלת לחדר מיון ולאחר מספר בדיקות שתוצאותיהן היו תקינות, הפנו אותה לפסיכולוג או למטפל רגשי. ההפניה הזו בלבלה אותה יותר. הכול בסדר מה פתאום פסיכולוג? ומצד שני הכול כל כך לא בסדר, מבלבל, חדש ובעיקר מפחיד. מה יעזור לי פסיכולוג לחוסר היכולת שלי לנשום? ליובש בפה ולתעוקה בחזה? מה הקשר?

עברו עוד מספר ימים מסויטים ורותי החליטה לקבל את המלצת הרופא מהמיון. רותי חיפשה טיפול רגשי שמשלב גם את הגוף," לא רק שיחות, הרי יש לי כל כך הרבה תסמינים פיזיים".

נפגשנו, בהתחלה בתכיפות של פעמיים בשבוע, וכש ראינו שתינו שמצבה התאזן ויש לה לרותי מספיק כלים לתמוך בעצמה, עברנו לפגישה שבועית.

כבר מהמפגש הראשון, חיפשנו בה ובחייה משאבים וכוחות שיוכלו לתמוך בה ולשנות את תחושת חוסר האונים שלה. משאב הינו כל דבר שמחבר את רותי (ואת כולנו) לכוחות וליכולות שלה (שלנו). משאבים פנימיים (תכונות, יכולות) ומשאבים חיצוניים (בן/בת זוג תומכים, חברים, תחביבים). טראומה מנתקת אותנו מהמשאבים שלנו ומשאירה אותנו חסרי אונים ובודדים מול מצבי חיים.
התקף החרדה היווה עבור רותי חוויה טראומטית. הפחד מהתקף הבא ניתק אותה מהשגרה המוכרת והבטוחה שלה וגרם לה להימנע מחיים זורמים וספונטניים. רותי מצאה את עצמה חייה בצל, בצל התקף האימה שהיה וזה שממנו פחדה שיגיע. החרדה ניתקה אותה מה"אני" המוכר לה. מחשבות, תחושות ורגשות "שפויים" נראו לרותי בתחילת הטיפול רק זיכרון עמום רחוק. הפחד, או יותר נכון, האימה שתחושת ה"שפיות" הזו לא תחזור לעולם הייתה תחושה מוצקה וברורה.



מהו טיפול ממוקד גוף?
טיפול ממוקד גוף, הינו טיפול פסיכותרפי שבו הגוף הפיזי הינו "עמוד השדרה" של המפגשים. ממנו יוצאים ואליו חוזרים בתהליכים גופניים, רגשיים וקוגניטיביים.
גוף פירושו - תנועה, מגע, נשימה ובעיקר מודעות לתחושות הפיזיות (חום, קור, כאב, נימול, נעימות, נינוחות...), אלה מדוברים בחדר ומעובדים לתובנות בעלות משמעות למטופל.

הבסיס לטיפול ממוקד גוף הינו ההנחה שהגוף זוכר. הגוף הפיזי שלנו זוכר ואוצר בתוכו חוויות והתנסויות עבר, החל מלידתנו, יש אומרים עוד קודם. רגשות ותחושות מחוויות קשות, עשויות להצטבר במסת השרירים, העצמות, מערכת העצבים וליצור "מבנים" אשר חוסמים את הזרימה הטבעית של החיים בגוף. טיפול ממוקד גוף משתמש בשפת הגוף- תחושה, תנועה, נשימה, קול, הבעות פנים ועוד ובכך מאפשר לגוף לעבד ולשחרר את אותם זיכרונות וטראומות.

רותי, כאמור, הגיעה עם תעוקה בחזה, חוסר יכולת לנשום וחוסר שקט, דיווחה גם על יובש בפה ודופק מהיר. אלה סימנים קלסיים של חרדה. הגוף (והנפש), מאיזושהי סיבה יצא מאיזון. רותי חשה כ"יציאה משליטה" באופן מוחלט. הסברתי שזו דרכו של הגוף להתמודד עם איום.

"איזה איום? סתם בוקר אחד התעוררתי כך... למה את מתכוונת?"


מהי חרדה ?
חרדה הינו רגש מוכר לרבים מאתנו. מבחינה גופנית חרדה זהה לפחד: האצת הנשימה, דופק מהיר, עליה בלחץ הדם, הזעה, אישונים מורחבים, טונוס השרירים גבוה.
למרות שחרדה ופחד גורמים לנו לחוש את אותה חוויה גופנית-רגשית יש הבדל מהותי בניהם: פחד נגרם כתוצאה מגירוי חיצוני קיים - רעש חזק, צללית לא ברורה, גירוי שנקלט בחושים הפיזיים שלנו. חרדה, לעומת זאת, גורמת לאותו רפרטואר של תגובות פיזיות ורגשיות אך כתוצאה מגירוי פנימי שהוא לא קונקרטי ולא מובן.
הרבה יותר קשה להתמודד עם חרדה מאשר עם פחד. כשנבהלים ניתן להסביר הגיונית ממה נגרמה הבהלה, הפחד ולהירגע בהתאם. ואילו חרדה מטלטלת מבפנים, ללא הסבר הגיוני ואז גם לא ברור מה לעשות בכדי לחוש ולהרגיש אחרת. החוויה היא "אגו-דיסטונית" - זרה ל"אני", כאילו משהו מחוצה לי התלבש עלי.
למרות שהגורם לחרדה הוא פנימי לתחושת האדם החרד הוא "מותקף" מחוצה לו וכך נשאר חסר אונים מולה.

חרדה פועלת ב-4 רבדים של ה"אני":
1. סימפטומים פיזיולוגים: נשימה מוגברת, אישונים מתרחבים, דופק מואץ, עיכוב ריור - הפה מתייבש, סמפונות מתרחבות, הזעה, עלייה במתח השרירים
2. סימפטומים התנהגותיים: רצון לתקוף, לברוח או לקפוא. Fight, Flight, Freeze
3. סימפטומים קוגניטיביים: מצפים לאירוע הנורא הבא - משהו רע עומד לקרות.
4. סימפטומים רגשיים: תחושות חזקות של אימה ולעיתים אף חוסר אונים.

מה קורה בגוף? מה גורם לסימפטומים הפיזיים הללו?
התקף חרדה הוא תוצאה של "התעוררות" של מערכת האזעקה הגופנית שלנו. אותה מערכת ראשונית, "פרימיטיבית", שמופעלת בזמן איום, או סכנה לביטחוננו, או לביטחון הסובבים או היקרים לנו. האזעקה הזו מגייסת משאבים גופניים ונפשיים רבים. במקור גיוס המשאבים היה בכדי שנוכל לקבל החלטה: לברוח או להלחם מ /בגורם האיום?
בהתקפי חרדה האזעקה פועלת לכאורה ללא סיבה. ולכן אין ממי לברוח או במי להלחם ותחושת חוסר האונים גבוהה.
הגוף מתגייס למאמץ פיזי גדול, כמויות גדולות של אדרנלין מופרשות אל מחזור הדם, דבר הגורם לעוררות גבוהה ולכל הסימפטומים המוזכרים למעלה שתפקידם לעזור לגוף להתכונן למתקפה מול הסכנה. המוח מתייחס לכל איום, גם אם הוא רק זיכרון של איום, כאל התרחשות שמתרחשת בכאן ועכשיו. חלקי המוח החושב והמנתח (הניו-קורטקס), כמו מושתקים בזמן איום וחרדה, והחלקים השולטים הם החלקים היותר ראשוניים "פרימיטיביים" (ההיפותלמוס והאמיגדלה), שפועלים על פי אינסטקנטים מידיים. אלו נכנסים ל "מעגל קסמים" ומגרים ומעוררים עוד ועוד את עצמם, מבלי יכולת וויסות. הווסת הטבעי של הגוף הושתק. והאדם החרד, רותי במקרה שלפנינו יוצאת מהאיזון המוכר לה.

בימים כתיקונם הייתה לרותי יכולת לווסת את עצמה. רותי כמו כולנו דאגה לעיתים, חששה, נבהלה פחדה וידעה גם להרגיע את עצמה. לגוף של רותי, (ולשלנו) קיימת יכולת טבעית מבורכת לאזן את עצמה. יכולת זו מושתת, בין היתר, על פעולתן של שתי מערכות במערכת העצבים האוטונומית שלנו: המערכת הסימפתטית (Sympathetic), ושותפתה, המערכת הפארא-סימפתטית (Parasympathetic).

שתי מערכות אלו פועלות ,לרוב, במקביל ובו-זמנית. המערכת הסימפתטית מעוררת אותנו ושותפתה הפארא-סימפתטית מרגיעה. האיזון בין שתי מערכות אלה עדין ומשתנה בהתאם לגירויים חיצוניים (תחושת סכנה או הנאה), פנימיים, או תחושת נינוחות ושיגרה.

אבל, בזמן איום, מוחשי או פנימי, המערכת הסימפתטית, שמטרתה גם התמודדות עם מצבי חירום, "תופסת פיקוד" ולא מאפשרת לשותפתה להרגיע ולאזן. וכך נגרמים התסמינים המוכרים של חוסר אוויר, מועקה, בלבול, פחד עד כדי אימה, שלשולים, הזעה, יובש בפה ונוספים כל אלה נוצרים בעקבות פעילות יתר, לא מווסתת, של המערכת הסימפתטית.
מה עושים? איך עוזרים לגוף לצאת ממעגל האימה, תרתי משמע, ולהפעיל מחדש את הגורמים המאזנים בתוכו?
טיפול ממוקד גוף בחרדה
קיימות מספר שיטות פסיכותרפיה ממוקדות גוף: טיפול בהבעה בתנועה, טיפול בנשימה, איזון גוף-נפש על גווניו השונים ורבות נוספות.
אישית, אני מטפלת ב-S.E. (Somatic Expensing) וב- EMDR (עליהן ארחיב בקרוב), שתיהן שיטות ממוקדות גוף לטיפול בטראומה כל אחת מזוויתה שלה, ואותן משלבת עם טיפול בהבעה בתנועה ובנשימה.
בטיפול עם רותי, רצינו להגדיל את יכולת ההכלה שלה את עצמה. חרדה הינה תוצאה של עוררות גבוהה מאוד בגוף בכלל, ובמערכת העצבים בפרט. רותי הייתה מוצפת. ומתוך נקודת הפתיחה הזו התחלנו לבנות מיכל שיכיל את הפחד, התסכול והחרדה.
פנינו לכוחות, למשאבים. לא התעלמנו מהחרדה אך לצידה חיפשנו את הקוטב האחר המרגיע, היכול, בעל השליטה,(על פי עקרונות ה-S.E). עשינו זאת תוך כדי הקשבה לתחושות הגוף, לתנועה הספונטאנית ולנשימה.
שילבנו תרגילי הרפיה, הקשבה ודמיון מודרך באמצעותם מצאה רותי מקום בטוח אליו יכולה "להיכנס" להתרווח ולנוח בין המחשבות הטורדניות ותוך כדי. חידשנו והעמקנו את הקשר הפיזי לאדמה, באמצעות תרגילי קרקוע. רותי למדה להקשיב לנשימה שלה ולהשתמש בנשימה ככלי מייצב ומרגיע . רותי גם למדה לשחרר את החרדה מגופה.
כשהמיכל החל להתמקם החלו "האסימונים ליפול". התובנות שרותי הגיעה אליהן היו שהחרדה "פרצה" שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה. ושנה וחודש אחרי תאונת דרכים קטלנית בה נפגעו שכניה.
המלחמה ההיא טלטלה רבים מאתנו ורותי בניהם. החיים הבטוחים שחוותה עד אז התערערו. החוקיות היקומית בה האמינה הכזיבה. האמונה והביטחון שלה ביכולת שלה עצמה להגן ולשמור על ילדיה נסדקו והתערערו. החוויות, הרגשות והתחושות הללו נרשמו בגוף-נפש של רותי ולא עובדו, היא, כמו רבים מאתנו, המשיכה בחייה ואז הגיע קיץ נוסף. שוב יולי, לכאורה קיץ רגיל, ללא מלחמות. סתם חום, ים ומרחבי שמיים. ודווקא אז, החרדה פרצה. משהו בשעון הפנימי של רותי צלצל אזעקה. דווקא בהפוגה הגוף-נפש שלה הרשה לעצמו "להתפרק".
המיכל הפנימי של רותי התרחב ואפשר לה לחזור לאותו קיץ קשה, ולחוות מחדש דרך הגוף את מה שנרשם בו אז ב-2006. וככל שפגשנו תחושות שעלו מאז ושם בכאן ועכשיו רותי סיפרה על עוד ועוד רגעים "שפויים". עוד פעולות או מקומות שנמנעה מהם בשל החרדה "נכבשו" על ידיה מחדש. המשכנו במסע אחורה בזמן , דרך הגוף, גם אל מחוזות ילדותה, אל חוויות שהוו בסיס לחרדות אך גם חוויות שהוו בסיס ליכולות ולכוחות שלה אז והיום.
רותי חזרה לשלוט על חייה. אחרי חודשים מספר גם הסתיים הטיפול שלנו.
בתקופת "עופרת יצוקה" עברו על רותי ימים ובעיקר לילות לא פשוטים. אך היא יודעת לחזור למקום הבטוח ולנשום נשימות עמוקות.

חשוב לומר שיש להיוועץ באיש מקצוע ואין מאמר זה תחליף לטיפול אצל אדם מיומן.