מתוך ההבנה שנוצרה בחלקו הראשון של המאמר על החשיבה, עולה בברור כי יש בתהליך זה בכדי להוליך אותנו במעגלים בלתי נגמרים של ניסוי וטעייה בנושאים שהבנתם קיימת במעמקי התודעה שלנו. אם כך מדוע בכלל קיים המנגנון הזה - חשיבה - ובמה הוא משרת אותנו?
ובכן, התשובה מצויה בגוף השאלה, חלק עיקרי מתכלית קיומנו כאן הוא לנסות ולטעות! ראוי לזכור ולהבין כי תכליתה של הבריאה הזו וכל המתקיים בה היא לימוד והתפתחות. אילו חזרנו שוב ושוב על מה שאנחנו כבר יודעים, לא הינו לומדים דבר.
אם כך אז מדוע להפסיק לחשוב? ובכן, אולי הניסוח "כדאי להפסיק לחשוב" שבסיום חלקו הראשון של המאמר, לא היה מדויק, כי אין הכוונה להפסקה מוחלטת של פעולת השכל והמחשבה. הכוונה היתה להראות ולהסביר כי בהימצאות במצבים שבהם חוסר הבהירות וחוסר הודאות מתקיימים, מצבים שנוצרו תוך כדי הניסוי והטעיה, ראוי לתת להבנה הקיימת במעמקי התודעה, לצוף ולהראות את הדרך. חשיבה הינה פעולה מורכבת המתקיימת כל הזמן ברבדים שונים ובתחומים שונים, ברור לחלוטין כי בתהליכים שגרתיים של "האם ללכת לאכול עכשיו או אחר כך, האם לראות סרט זה או אחר, האם לנוח צהריים או לקרוא ספר", אין צורך להיכנס למצבי הדממת השכל והצפת התת מודע. אולם בתהליכי החיים העקרוניים שהינם ביטוי מוחשי לאינדיבידואליות ולמהות של האדם ראוי וכדאי לתת לאינטואיציה להוביל ולא למחשבה ההגיונית המוגבלת.
ראוי לשים לב לדרך בה פועלת הרוטינה המחשבתית שלנו בתהליכי החיים:-
אנחנו מכירים בשלושה פלחי זמן, על ציר הזמן הליניארי שלנו, עבר, הווה ועתיד. אלה שלושה פלחים טריוויאליים הנובעים מעצם היות הזמן ליניארי. אולם רק לפלח אחד יש משמעות - ההווה! זו הפלח היחיד הקיים באמת. שני הפלחים האחרים אינם מתקיימים אלא במחשבה שלנו. העבר כבר לא קיים, העתיד עדיין לא קיים, כך שרק ההווה - הרגע הזה - קיים באמת. אך המחשבה שלנו אינה מתעסקת בהווה, היא אינה מכירה בכאן ועכשיו היא עוסקת במה שהיה ובמה שיהיה. הרוטינה המחשבתית עוברת מנקודת העבר אל עבר נקודת העתיד בדילוג אין סופי מבלי להתעכב על ה"כאן ועכשיו". קיומה של הרוטינה הזו נובע מהצורך להתמודד עם הלא נודע. בתוך התבנית הבסיסית שלנו קיים אלמנט של פחד עמוק מפני טעויות. אין אנו מסוגלים לקבל את העובדה שטעות הינה חלק בלתי נפרד מתהליך הלימוד וההתפתחות ועל כן אנו מפרשים טעות ככישלון, במקרה הטוב, או כאסון, במקרה הגרוע. מאחר וכך, המחשבה עסוקה כל העת בניסיון ל"קרוא" את שעתיד להיות על מנת להיות "מוכן" ולא לטעות. הדרך היחידה שבה אנו "מצליחים" ל"נבא" את העתיד היא על ידי השלכת העבר על העתיד ובכך יצרנו עתיד מדומיין. במילים אחרות, המחשבה מייצרת עבורנו מציאות דמיונית של מה שעתיד להיות שבסיסו משהו שכבר היה בעבר. לדוגמה:-
אם בנקודת זמן כלשהי, הגעתי לפגישה "עיוורת" עם בחורה והתברר שהיא "רחוקה" מאד ממה שקיוויתי ומהאופן שבו היא נשמעה, והאכזבה תורגמה לכישלון ומפח נפש, או במילה אחת - טעות, הרי שבפעם הבאה שאפשרות של פגישה עיוורת תעמוד בפני, תיצור המחשבה שבראשי מציאות דמיונית עתידית הנובעת מאותה טעות. המחשבה תיצור את ה"ידיעה" המדומיינת כי תהיה זו טעות ללכת לפגישה עיוורת.
האמת היא שהמחשבה יוצרת רק ניחוש של אחת האפשרויות הקיימות בפגישה מסוג זה, היא אינה מאפשרת לאפשרויות אחרות להתקיים שכן היא מתבססת על מציאות שהתקיימה כבר.
במילים פשוטות, אנחנו חוסמים כל אפשרות אחרת ושונה ממה שחווינו כבר כי אנחנו "מנחשים" שאותה אפשרות תחזור על עצמה. הדבר דומה לתלמיד אשר נכשל במבחן מסוים והוא עסוק בלשנן את התשובות לאותן שאלות שהיו במבחן הקודם מתוך "ניחוש" שאלו יהיו השאלות גם במבחן הבא. האפשרות הקיימת שהשאלות לא תהיינה זהות נחסמה ואינה מובאת בחשבון.
ראוי לשים לב כי הרוטינה המחשבתית אינה מתייחסת כלל לפלח הזמן של ההווה, היא מדלקת על אותה מציאות אחת ויחידה שיש לה משמעות, המציאות הקיימת. לא רק שהיא אינה מתייחסת אליה, אלא שהיא אף אינה מאפשרת לאותה מציאות קיימת למצות את האפשרויות הגלומות בה. טעות שנעשתה בעבר, ונלמדה לא תחזור על עצמה, אך מציאות שהתקיימה כבר וחוזרת על עצמה, מעידה כאלף עדים, שהאפשרויות שהיו גלומות בה לא נלמדו ולא נחוו ועל כן היא חוזרת לשם למידה ושינוי. אך אם שוב התהליך יתבסס על מה שכבר היה, שוב תיווצר הטעות וההזדמנות תתפספס.
מעבר לבעייתיות הקיימת ברוטינה שהוצגה לעיל, מתקיים קושי / פגם נוסף, חלק ניכר מההכרות שלנו את עצמנו נובע ומסתמך על מה שאנחנו "חושבים" על עצמנו. שוב אנחנו מסתמכים על מידע הנובע מהתנסות בעבר. אושו טוען שהילדות הראשונה אינה אמיתית, בדומה לשיני החלב שאינן שיניים אמיתיות שכן הן נופלות עד מהרה ומתחלפות בשיניים אמיתיות. כך גם הילדות הראשונה עוברת במהרה ומתחלפת. השאלה היא האם הילדות השניה, זו הבאה בעקבות הראשונה ושיש בה כבר חוכמה וניסיון, היא אכן ילדות שיש בה תמימות וטוהר בנוסף לחכמה. תשובה לשאלה זו מצויה במידת הניתוק מהעבר שבה מצוי האדם. אם הניתוק מוחלט ואין לו לאדם דבר אם העבר, אף לא כעס תלונה, הרי שזו באמת הילדות השנייה המגלמת את האפשרות לחיבור עם העצמי האמיתי. אך המחשבות שלנו אינן מסוגלות להניח לעבר, כפי שכבר הראיתי, המחשבות פועלות על בסיס העבר, כי החשיבה זקוקה לבסיס כלשהו. היא אינה יכולה להתקיים על ריק. ההיגיון, כפי שכבר ציינתי, מבוסס על ידע ו/או חוויה. ידע ו/או חוויה הינן תמיד בפלח הזמן "עבר". אינטואיציה הינה הדבר היחיד שיכול לפעול בחלל ריק, למעשה רק בחלל ריק היא יכולה לפעול. על כן הדרך להכרות עצמית, הדרך לפגישה עם המהות האמיתית והמקורית שלנו יכולה להתקיים רק בתוך אותו חלל ריק ממחשבה שבו האינטואיציה קיימת ומאפשרת לאותה "ילדות אמיתית" להתקיים.
המילה "ילדות" שאושו משתמש בה מייצגת את התום ואת הטוהר. כבוגרים, לרוב, אנו מעדיפים לזנוח את התום ואת הטוהר כי אנחנו "חושבים" שתמימות היא חולשה וטוהר הוא אווילי. שוב, כך אנחנו "חושבים".
לסיכומו של נושא, או לפחות עד לשלב הזה, ניתן בנקל לומר כי תהליכי החשיבה שלנו - בכל הקשור לנושאים שיש בהם מהות ותוכן, ולא בעניינים שוליים - לא רק שאינם מועילים, הם מפריעים! הם מונעים מאיתנו לראות ולהבין את האפשרויות הקיימות בכל רגע ורגע. ניתן לומר כי אנחנו מנחשים ומדמיינים מציאות עתידית מסוימת כאפשרות בודדת, במקום לאפשר לאינטואיציה להציף את מגוון האפשרויות האמיתיות הקיימות בכל נקודת זמן שהיא. אינני חושב שיש דוגמה טובה ואוטנטית יותר למצב שכזה מהמלחמה האחרונה. כל מערכת ההחלטות והאירועים נבעו מתהליכי חישבה מבוססי נסיון העבר שהוליד תרחישים עתידיים מדומיינים וחסרי אחיזה במציאות הקיימת. אילו היתה אותה נקודת זמן נבחנת על בסיס "כאן ועכשיו" מתוך ראיית והבנת האפשרויות הגלומות במציאות שנוצרה, במקום לבנות תרחישים מבוססי עבר היתה התוצאה נראית אחרת. בנקודה זו שגו כל אותם שותפים בבחירת הדרך. אין צורך בוועדות חקירה כאלה או אחרות על מנת להבין היכן היה הכשל והיה צפוי הכשל הבא באם הדרך לא תשתנה.
לסיום אצטט משהו שנאמר לגבי מזל שור, שכידוע הוא מזל הלידה של מדינתנו:-
"אנחנו מגודרים לתוך מקום שבו נאלץ להפסיק לנבוח ולבעוט. החיים מציבים לנו אפשרות להתבוננות ארוכה ועמוקה במראה של התגובות שלנו. לשבור הרגל כזה או אחר מדי פעם בפעם יאפשר להיבט יותר עמוק של המהות שלנו לעלות על פני השטח".
"אם ננטוש את כל הרגלינו אנחנו נרגיש כמתאדים, לא נוכל למצוא את עצמנו כלל וכלל, מה אנחנו? הביטו וראו כי איננו דבר מלבד אוסף של הרגלים ישנים, עדיין אין לנו שום דבר נוסף. זאת כל הכדאיות בהתבוננות, להביא משהו נוסף לחיים שלנו שאינו הרגל, משהו ספונטאני שישנה אותנו מרובוטים לחברה מודעת".
באהבה רבה
רובי
