מאת: דודי אילת-אוגוסט 2009
דוקטורנט לאתיקה באוניברסיטת בן גוריון.
***********************************************
אליפות העולם באתלטיקה, מסתיימת בימים אלו בברלין שבגרמניה.
במסגרת אליפות העולם, הדהים שוב ושוב הרץ הג'מייקני, לוסיאן בולט ,בשיאי 100 ו200 מטר והוכיח כי גבולות היכולת האנושית נמתחים שוב ושוב לשיאים חדשים.
תוצאות מצויינות אלו, העלו שוב שאלה ,האם הם הושגו כתוצאה משימוש בחומרים /סמים אסורים,מה שבמקרה של בולט לא הוכח ועד כה הוא נחשב כטהור/נקי מבחינה זו.
יחד עם זאת ,לגבי תוצאות שהושגו בעבר היו מקרים בהם התגלה שימוש בסמים וספורטאי על שזכו במדליות זהב החזירו אותם לאחר שנכשלו בבדיקת סמים /חומרים אסורים. תוצאות ושיאים אחרים שהושגו וחלקם עדיין לא נשבר-לגביהם, לא תמיד יש מידע ולא בהכרח, היה הידע והבדיקות למניעת שימוש בסמים,כך שלעולם כנראה לא נדע.
תחרויות שלמות ,כמו הטור דה פראנס אוימו בביטול עקב השימוש הרב של ספורטאים בחומרים שונים שהיו אמורים ,להביא תוצאות אתלטיות גבוהות יותר ולזכות אותם בתהילה ואיתה עושר כלכלי להם ולממנים אותם כספונסרים. מבחינה חוקית בישראל לדוגמא, קובע חוק הספורט 1988 את הדברים הבאים: איסור שימוש בתכשירים ממריצים (א)לא ישתמש ספורטאי בסם או בתכשיר ממריץ להגברת הישגיו בספורט. (ב)השר, בהסכמת שר הבריאות, יקבע בתקנות את הסמים והתכשירים הממריצים האסורים בשימוש לפי סעיף קטן (א). ג.השר רשאי, בהתייעצות עם שר הבריאות, לקבוע כללים לעריכת בדיקות רפואיות מדגמיות, בזמן תחרויות, לאיתור ספורטאי שעבר על הוראות סעיף זה; ספורטאי שקיבל הוראה להיבדק יציית להוראה. (ד) עבירה על הוראות סעיף זה היא גם עבירת משמעת.
מעבר לקביעות חוקיות אלו, קיים הדיון במשמעויות האתיות, של שימוש בחומרים אסורים על מנת להשיג תוצאות ספורטיביות משופרות , דיון זה מכיל מספר גישות בתחום.
הגישה המייצגת את ההתנגדות לשימוש בחומרים וסמים בספורט(anti-doping (,התחילה לטענת Hoberman(1995) רק כשהספורט התחיל להפוך לתופעה חברתית תרבותית ופוליטית מ-1920 ואילך כשלפני זה, כל ניסוי בתחום ,היה יכול להיתפס כסקרנות מדעית גרידא ולא מעבר לזה.
המתנגדים לשימוש בחומרים ובסמים אלו, מתבססים על מספר נימוקים כגון:
•
פגיעה בעקרון המשחק ההוגן fair play הווה אומר אתלטים ברמה זהה ישיגו תוצאות אחרות והמנצח ינצח בזכות יכולתו לצרוך חומרים מתוחכמים ויקרים מה שלא בהכרח נגיש לספורטאי אחר.
•
נזק בריאותי ממשי למשתמש בהם בטווח הקצר או הארוך.
•
ביסוס העיקרון המוסרי הפסול לפיו המטרה מקדשת את כל האמצעים להשגתה.
ביחס לעקרון הראשון-ניתן מבחינת גישת הצדק באתיקה לטעון, לחוסר צדק ספורטיבי שעלול לנבוע
ממשאבים אחרים הניתנים לכל ספורטאי באופן שבו אין הקצאה שווה.
כלומר או שלכולם מותר ולכולם חומרים אלו נגישים או שלאף אחד לא מותר.
ביחס לעקרון השני ,נשאלת השאלה המתקשרת לעקרון הבחירה החופשית ולגישה הליברלית של גו'ן סטיוארט מיל. אם ספורטאי בוחר לסכן את עצמו בצריכת חומרים כאלו ואינו פוגע באחרים האם הרשויות צריכות כלל להתערב?. תפיסה כזו, יכולה לייצג את הגישה של התרת השימוש בחומרים ובסמים בספורט ולהעביר את האחריות למשתמש הסופי.
השאלה היא ,האם באמת הנזק האפשרי הוא רק לאותו ספורטאי או שבכך שהוא לוקח חומרים אסורים הוא בעצם לא משאיר ברירה לאתלטים אחרים במציאות תחרותית מאוד,לקחת בעצם בכפייה ולא מרצונם אלא מחוסר ברירה, חומרים אלו על מנת שלא ינצחם.
כמו כן ,ספורטאי על ואתלטים מצטיינים מהווים מודלים תפקידים וסוג מושא הערצה לדורות צעירים שמבחינתם אותו ספורטאי הוא דוגמא. אם הוא לקח חומרים אזי זה לגיטימי מבחינתם. מכאן הפגיעה יכולה להיות באחרים נוספים.
ביחס לעקרון השלישי ,אם רק התוצאה הסופית קובעת ,עולם הספורט והספורטאים עצמם עלולים לשלם מחירים כבדים ולא מוצדקים.
Simon (1984)אצל Boxil (2003)מעלה מספר עקרונות שיכולים להנחות בהחלטה לאי לקיחת סמים לשיפור התוצאות הספורטיביות:
•
אם הספורטאי לא מאמין שהשימוש בחומרים כאלו ישפר באמת את תוצאותיו הספורטיביות.
•
השימוש בחומרים בכמויות נתונות עלול לגרום נזק בריאותי למשתמש.
•
החומרים בהם נעשה שימוש אינם תרופה רשמית שנועדה להקל על פציעה או חולי כלשהו.
(1984)Simonמוסיפה נימוק נוסף נגד השימוש בסמים בספורט והוא העובדה שמנקודה בא כל ספורטאי מקדש את כל האמצעים להשגת ניצחון ומה שחשוב היא התוצאה בלבד, ההתייחסות שלו לקולגות משתנה.
הווה אומר,בתחרות הוגנת ספורטאים מתייחסים אחד לשני בכבוד הדדי,בהערכה הדדית פועל יוצא של הכרה בחוסן הפיזי והמנטלי שכל אחד מהם נידרש בתחרויות,באימונים וכיו"ב. מהנקודה בה הדבר היחיד החשוב הוא הניצחון ולא התחרות/התהליך וכל האמצעים כשרים להשגת הניצחון,הספורטאי הקולגה, אינו כבר קולגה אלא הוא גוף תחרותי, סוג של מכשול שצריך להתגבר עליו ולנצח אותו בכל מחיר והוא אינו אדם אנושי . על איזה מידות/סגולות ,תעיד התנהגות כזו על פי תפיסתו של אריסטו שראה במידותיו הטובות של האדם ויחסו לאחרים את הבסיס המוסרי שאמור להנחות אדם בפעולותיו?
נימוקים ברוח זו בהקשרים אחרים של אתיקה עסקית עולים מספרו של Solomon(1992)
ששם דגש על התהליך האתי, בו מנהלים אמורים להשיג תוצאות עסקיות ,תהליך שבו המנהל לא רק חושב על ה"שורה התחתונה" ניצחון או הפסד אלא הדרך בה הושג ניצחון זה.
כלומר, השאלה על התרת השימוש בכל האמצעים לניצחון,יש בה אספקט חברתי רחב יותר הנוגע לנושאים עסקיים וחברתיים נוספים. ניתן גם לטעון כי מצב בו כל האמצעים כשרים להשגת המטרה ,מקביל לניהול בלתי מוסרי un moral management המוגדר על פי Buchhltz & Carool(2009) כניהול אנוכי ,ששם לעצמו כמטרה לעקוף את הכללים המקובלים והחוקים על מנת ,להשיג את התוצאה הסופית.
שאלות מוסריות ופרקטיות נוספות העולות בהקשר לזה,הן לדוגמא התפתחות המדע והאם אנו נתיר בעתיד הנדסה גנטית של ספורטאי על,באם אנו מתירים כיום שימוש בסטרואידים ובחומרים נוספים ,שעוברים תהליכי עיבוד והנדסה כימית ליצירת אפקטיביות טובה יותר?
שאלה פרקטית ש- Hoberman(1995) מעלה- האם ניתן בכלל לאכוף את האיסור על שימוש בחומרים כאלו לספורטאים כאשר חלק מהחומרים האלו ,מותרים לעיתים לאנשים רגילים שאינם ספורטאים במסגרת טיפול תרופתי שהם לוקחים?
שאלה נוספת-איזו פעולה תוריד בסופו של עניין יותר את השימוש בסמים בספורט-פעולת האיסור ודגימות סמים אותה מנסים לעקוף חלק מהספורטאים ,או פעולה שתתיר את השימוש(כמו בהולנד בתחום הסמים הקלים) ובכך תגדיל את ההיצע ותהפוך חומרים אלו לזולים,נגישים לכל ושאין בהם כל ייחודיות או אטרקטיביות קשה להשגה?
נושאים נוספים המתקשרים לנושא , אך אינם נכללים בדיון הנוכחי הם עלות הבדיקות ומהימנות הבדיקות
כיצד לקבוע ומי קובע איזה חומרים יהיו מותרים לשימוש ואיזה לא ועל פי איזה קריטריונים?
לסיכום,אין מטרת המאמר הנוכחי לקבוע מסמרות וקביעות אבסלוטיות בנדון אלא לתת קצת מין המורכבות המאפיינת את הנושא. להערכתו האישית של כותב המאמר, חומרת הפגיעה של שימוש בסמים בעקרונות אתיים ספורטיבים ואף חברתיים עלולה להיות רבה ,אך לא בטוח שאיסור גורף הוא הפיתרון היחיד לעניין .
.השאלה המתבקשת אם כן, היא בחירת האמצעים האפקטיבים -להשגת מטרה זו כגון:
1.ריסונים חיצוניים הנכפים ע"י מוסדות על ספורטיבים העורכים בדיקות וכוללים סמכויות סנקציות וענישה המייצרים התרעה מצד אחד אך גם אינטרסים לעקוף מגבלות אלו באמצעים מתוחכמים.
2. חינוך,הדרכות,שילוב כקורסי חובה במכללות ומוסדות השכלה גבוהה בתחום הספורט שישימו דגש על התהליך בו מושג הניצחון הספורטיבי ולא רק על השורה התחתונה(אלטרנטיבה הזקוקה לגבוי חברתי ותרבותי כערך בו דוגלים האנשים, דבר כלל לא פשוט בעולם תחרותי אינדוידואליסטי-תחרותי רווי באינטרסים עסקיים,פוליטים ואחרים).
3. שילוב של הדברים הנ"ל תוך שיתוף פעולה עם הגופים המדעיים והרפואיים העוסקים בתחום על מנת להגיע למצב, שהעניין נדון באופן ענייני ולא רק אידיאולוגי הווה אומר, כיצד ניתן לא להיסחף לקיצוניות יתר של בעד מוחלט או נגד מוחלט ביחס לשימוש בחומרים בספורט ללא בדיקה ושיקול על פי קריטריונים מוסכמים,המייצגים מערכת שיקולים ספורטיבים, חברתיים ומדעיים-רפואיים.
ייתכן מאוד ,שמה שיקבע בסופו של עניין ,את רמת השימוש בחומרים אלו ע"י ספורטאים,יהיו בעלי עניין כמו הציבור הכללי ,כלי התקשורת לצד תאגידים עסקיים ומנהיגים פוליטים וחברתיים ותפיסתם את הערכים הספורטיבים האמיתיים ומשמעותם .
מקורות
ווינרב .א(2008) בעיות בפילוסופיה של המוסר. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
חוק הספורט(1988 ).
Buchholtz & Caroll(2009) Business and Society ,seventh edition .South-western cengae Learning.
Hoberman.m.j(1995)"listening to steroids" Wilson quarterly 35-44
Simon.r.l(1984)"good competition and drug-enhanced performance" at sport ethics: ontology edit by Boxill .J.(2003)
Solomon.r.c.(1994) Above the Bottom line. An introduction to business ethics.
מנחה באוניברסיטה
הפתוחה ומרצה במרכז ללימודים אקדמים- אור יהודה. כמו כן
דוקטורנט בנושא אתיקה בניהול באוניברסיטת בן גוריון.
