עוולת לשון הרע הקבועה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 דורשת התקיימותם של שני תנאים: פרסום ולשון הרע.
חשוב להדגיש זאת- מספיק אדם אחד נוסף החשוף ללשון הרע מעבר לתובע כדי שאותה עוולה אזרחית תוכל להתממש.
הפרסום, הקבוע בסעיף 2, מחייב העברת המסר הפוגע לאדם נוסף מעבר לתובע .
1.היסוד הנוסף, לשון הרע, מוגדר בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 כ:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול ?
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;"
המבחן לבדיקה האם הפרסום מתייחס לתובע הוא האם הוא הפרסום עלול להתפרש כך. לעניין זה התייחס בית המשפט המחוזי בירושלים:
"עוד יוטעם, כי כדי להקים עילה על-פי החוק, די אם הפרסום "עלול" להתפרש כמתייחס לתובע, לפיכך אין צורך להוכיח שהאדם הסביר יהיה בטוח שהפרסום מתייחס דווקא אליו"
(ע"א (י"ם) 6437/99 סיטון נ' רשות השידור, תק-מח 2001 (2) 15411).
א' שנהר בספרו מציין כי לשון הרע יכולה להיות גם משתמעת:
"כשם שלפרסום בעל משמעות מילולית תמימה עשויה להיות משמעות משתמעת פוגעת, כך ייתכן שלפרסום בעל משמעות מילולית פוגעת תהיה משמעות תמימה - או לפחות חמורה פחות - ממשמעותם המילולית של הדברים."
(א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו, 116)
מכאן, שהדברים שהיו בעלי משמעות תמימה, יכולים להיות לשון הרע אם משתמעת מהם משמעות פוגעת. אין גם חשיבות לכך שהנתבע לא התכוון לפגוע בתובע, שכן מה שנבחן הוא השאלה האם היה בפרסום כדי לפגוע בתובע (מבחינה אובייקטיבית):
"עיקרון חשוב בתביעות אזרחיות בגין לשון הרע הוא, שאין כל צורך להוכיח יסוד נפשי כלשהו ושעל התובע להוכיח רק את היסוד העובדתי, היינו: שהנתבע פרסם לשון הרע הפוגעת בתובע או שהוא נושא באחריות לפרסום כזה. זאת ועוד: לצורך הוכחת העוולה אין רלבנטיות למניעי המפרסם או לכוונותיו. על רקע כללים אלה מקוטלגת העוולה של פרסום לשון הרע כעוולה של אחריות חמורה."
(שנהר, עמ' 143, ר' גם ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 596)
דברים אלה נקבעו גם על ידי בית המשפט העליון בפרשת עו"ד שרף:
"השאלה הניצבת לפנינו היא, אם לשון החוק רחבה דיה כדי לכלול בחובה לא רק פרסום לשון הרע, הנעשה בלא לדעת על קיום הנפגע (הריאלי), מתוך שהדמות, אליה נתכוון המפרסם, מהווה דמות פיקטיבית, אלא גם פרסום לשון הרע הנעשה בלא לדעת על קיום הנפגע, משום ששמו של הנפגע מתפרסם בשל שיבוש לשון או כתיב. הגעתי לידי מסקנה, כי לשון החוק מקיפה דיה כדי להשתרע על שני המצבים גם יחד. נמצא, כי המפרסם יכול שלא ידע על קיום הנפגע, משום שהאיש ששמו נתפרסם, תוך שיבוש שמו של האיש, הוא אדם שאינו ידוע לו. תוצאה זו לא רק שהיא מתבקשת מלשון החוק, אלא אף ייתכן שהגיונה בצדה, בכך שהיא מעניקה הגנה למפרסמים למיניהם, בגין לשון הרע הנובעת משיבושי לשון וטעויות כתיב למיניהן, ובלבד שאלה פעלו בתום-לב. "
(ע"א 354/76, 500/77, 519 עזבון שרף נ' שרותי ייעוץ כלכלי ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לה(4) 169, 173).
הביטוי 'מתרומם' הוא ביטוי פוגע המתייחס לקהילת ההומוסקסואליים בצורה מעליבה (השווה לפסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו בעניין אמסלם נ' קלין שם נדון הכינוי 'הומו' (ת.א. (תל אביב) 20174/94 אמסלם נ' קליין ואח')).
עילת תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות
פגיעה בפרטיות מוגדרת בין היתר בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981 כ:
"פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד."
עילת תביעה לפי חוק למניעת הטרדה מינית
החוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח - 1998 קובע בין היתר כי הטרדה מינית תהיה:
"התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;" (סעיף 3 (א) (5) לחוק).
עוד קובע החוק, כי הטרדה מינית היא עוולה וחלות עליה הוראות פקודת הנזיקין (סעיף 6 (א) לחוק. בין היתר זכאי הנפגע לפיצוי ללא הוכחת נזק כמפורט בסעיף 6 (ב).
סיכום: עוולת לשון הרע, שזורה ,לעיתים בעוולת חוק הפרטיות והטרדה מינית.הלשון ה"קלה" בה אנו נוקטים בין אם בכתב או בעל פה כנגד אדם עשוייה להיכנס לאחת מהעוולות הללו.כל שכן כאשר נדרשת נוכחות של אדם שלישי שאינו המושמץ.
ד"ר אבי זלבה, קרימינולוג ויועץ ארגוני
