מה משותף ל: לאנס האון (Lance Haun),מג רוברטס (Meg Roberts ) וסידני אוון (Sydney owen) - שלושתם אנשים פשוטים למדי, שאלמלא העובדה שהם החליטו לפרסם בלוג סביר להניח שלא היינו שומעים עליהם כלל. מה כל כך מיוחד בסיפור שלהם? לא הרבה וזה מה שהופך אותו למעניין כל כך. כי בעידן בו המיתוג האישי זוכה לבאזז כה עוצמתי (וטוב מאוד שכך) קל מאוד לשכוח שמדובר על תהליך חשוב שרלבנטי לכו-לם. כן, כן, לא רק לאובמה,ברננקי, ציפי לבני או ניר ברקת. לא רק לבעלי משרדי רואי חשבון או למנהלי מותג של חברות תמרוקים. גם אני, אתה, את והבת של השכן ממול צריכים ומסוגלים לבצע מיתוג אישי (Yes We Can-שוב הגענו לאובמה,ראיתם מה זה?) זה לא פשוט, לעיתים זה אף מתסכל, אבל רפרוף קצר בפוסטים של החבר'ה הללו מזכיר לנו כמה זה משתלם לבסוף...
לאנס האון – המיתוג אישי עובד (וגם מי שהשקיע בו...)
לאנס האון (Lance Haun) מצא את עצמו מובטל לאחר שהחברה שבה עבד במשך שנים נסגרה (עוד קורבן "סאב פריים" טיפוסי...) בעודו רוכן מול המחשב בשעות הלילה המאוחרות ושומע את אשתו מפצירה בו לעזוב כבר את ה"בלוגינג שמוגינג" וללכת לישון, הוא שאל את עצמו בפעם המי יודע כמה "מדוע אני צריך את זה?..."
לדברי האון "אין בלוגר שלא שואל את עצמו את ההשאלה הזו לפחות פעם אחת ביום". ומי שיצא לו לעסוק בבלוגינג (זו ההגדרה המקצועית מסתבר) בוודאי יודע על מה הוא מדבר. למעשה, הסיפור של האון הוא כל כך מוכר, כל כך מציאותי וכל כך נוגע ללב עד שגם המשך הסיפור על הדרך בה הוא השיג באמצעות הבלוג עליו הוא עמל יומם וליל עבודה (לא רעה בכלל, יש לציין) נשמע מציאותי למדי. הואן מציג את תהליך ההתקשרות הבלתי קונבנציונאלי בעליל מול החברה ששכרה אותו בצורה פשוטה למדי, כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "הם נתקלו בפוסט שפרסמתי, הגיבו לבלוג,אני חזרתי,הם שלחו אי מייל ו"ו,וכ"ו,וכ"ו..." טוב, חזון אחרית הימים לא הגיע. האון עצמו מודה כי מציאת עבודה באמצעות פרסום בלוג בלבד אינה בהכרח סיטואציה שגרתית. אבל, הערך המוסף שכתיבת בלוג מעניקה לתהליך מיתוג אישי בהחלט בא לידי ביטוי בסיפור שלו.
מג רוברט'ס – רוחות של תשוקה (או :"לקרוא הפוסט הזה ולהפוך מייד לבלוגר...)
לכאורה, הסיפור של מג רוברט'ס (Meg Roberts) הוא לחלוטין אינו יוצא דופן. עוד "ילדה טובה פלורידה" שסיימה קולג', מצאה עבודה זמנית כמתמחה בסוכנות יחסי ציבור,לאחר מכן עזבה את העיר ונחתה בתפקיד בכיר יותר בחברה המתמחה בניו מדיה ובנוסף חולקת את הידע שלה עם סטודנטים רבים בקורס שבו היא מרצה לצד פרופסור בכיר. למה לכאורה? משום שממש קשה להעביר בכתב (בוודאי בתרגום חופשי...) את ההתלהבות והייתי אומר אפילו תשוקה שעולה מהדרך בה רוברט'ס מתארת את ההשפעה של המדיה החברתית ובעיקר הבלוגספירה על הקריירה שלה ואפילו על חייה האישיים. אך אם נניח לרגע בצד את ההתלהבות (רק לרגע, כי מדובר בטונות של התלהבות...) מספיק להביט אל הפרקטיקה. כל התהליך :הגיוס, יצירת הקשר וגם כיום העברת המידע לסטודנטים ולכלל המתעניינים הכל נעשה באמצעות פלטפורמות ה- Web2.0: טוויטר,לינקדאין וכמובן פייסבוק. לא מדובר כאן על קמפיין מיתוג אישי, על פעילות מוקדמת של BRAND MONITORING ,על דוחות אנליטיקס מתוחכמים שמציגים באלו מילות מפתח וביטויי חיפוש נעשה שימוש ומהיכן הגיעה הטארפיק לבלוג של רובר'טס. מדובר על בחורה פשוטה שהחליטה להתרכז במה שהיא אוהבת (לכתוב) , לשתף בזה אנשים אחרים (גם ובעיקר כאלה שהיא לא מכירה) , לעשות זאת בהתלהבות והנאה שכנראה הצליחה להדביק אחרים (טוב,אז עוד לא היתה שפעת חזירים והחבר'ה פחות חששו) וכפי שהיא מתארת בעצמה: "להמשיך לחיות את החלום ולעזור לאחרים להגשים אותו..." . אני יודע,זה נשמע קיטשי/קלישאתי /פלצני להחריד ובמילה אחת:"אמריקאי" . אבל הי... זה סוד הקסם במיתוג אישי. תהיה אתה ותסחוף את האחרים (וחוץ מזה גם להיות אמריקאי זה סוג של מיתוג...)
סידני אוון (sydney owen) – הפרגון המוזר הזה...
האמת, לא מחדש שום דבר הסידני אוון הזה. מספר לנו שהבלוג הופך את קורות החיים או הנסיון למשהו יותר מוחשי. מזכיר שפרסום שוטף של פוסטים מעניק לקורות החיים ערך מוסף, מדגיש שכדאי להצטרף לרשת של בלוגים גדולה ושחשוב להקפיד מי עוקב אחריכם ומי הבלוגרים הפופולריים, אה, כן הוא גם מציע להיעזר במנטור, כלומר מישהו שכבר שולט ברזי המיתוג האישי והמניו מדיה על כל מרכיביה ושלל אפליקציותיה (מתערבים שהעכביש של גוגל דופק לי את ה-Page Rank בגלל ההתחכמות הזאת?) וכאן בעצם, נפל לי האסימון. מנטור? כלומר, מישהו אחר שיבוא וילמד/ידריך/יעשיר? דווקא בעולם כל כך תחרותי. כשעל כל תפקיד הכי זוטר מתמודדים לעיתים עשרות מועמדים, כשעל כל לקוח נאבקים עשרות יצרנים או נותני שירות וכל פיסת מידע (חיובית או שלילית) עושה דרכה בקלות למסכים של מאות או אלפי גולשים אחרים, דווקא כאן אנו רואים כמות פרגון שלא מביישת פרק ב"משפחת בריידי"... הבלוגרים הכי פופולריים בעולם מצטטים זה את זה, בכל בלוג שמכבד את עצמו יש ב"בלוגרול" גם קישורים לבלוגים מתחרים. בקבוצות דיון אנו רואים דיאלוג בין נציגי מותגים מתחרים שמבוסס על כבוד הדדי ומקצועיות נטו וכמעט בכל פוסט מקצועי ניתן לראות הפניות וקישורים לאתרים ובלוגים של הקולגות. חוק לא כתוב? יושר מקצועי? קוד אתי? האמת, הסיבה נעוצה בעיקר בעכביש של גוגל שמחפש הפניות ותוכן עשיר בקישורים. אבל מה זה חשוב...העיקר שיש קצת פרגון באוויר וחוץ מזה, עכשיו ברצינות. חלק חשוב מלהיות מותג זה לשדר עוצמה. ומתן כבוד לאחרים, כולל אלה שמתחרים איתך על אותה משבצת, מצביע על חוזק ובטחון עצמי. (לפחות כך זה נתפש בעיני הצרכן) .
אז הנה למשל, מה שיש למנטור של סידני אוון (ובעצם גם שני החברים הנוספים) לומר. רייאן פאו (Ryan Paugh ) הוא יועץ מיתוג וניו מדיה מוכר למדי ואחד השותפים בחברת Brazen careerisrt . פאו אחראי לכמה מתהליכי המיתוג האישי המוצלחים ביותר בשנים האחרונות. בראיון למומחה המיתוג האישי דן שאובל (Dan schawbel) מתאר רייאן פאו את 3 הלקחים החשובים ביותר שהפיק מאז כניסתו לתחום המיתוג האישי: 1. קשה לבצע תהליך "עבודה עצמית" וקשה עוד יותר למצוא משהו שיבעיר בך תשוקה פנימית, בעיקר כאשר אתה בשגרת החיים או הקריירה. אך מרגע שגילית את ה"משהו" הזה, אתה חייב להוציא אותו לאור בהקדם האפשרי ולחלוק אותו עם כמה שיותר אנשים.
2. בכל ארגון, בכל תפקיד ,בכל סיטואציה בה תהיה .תמיד יהיה מספיק מקום ליצירתיות ולחדשנות שתביא אתך. אל תהסס ואל תחשוש להשתמש בהן.
3. וזה למעשה הכי חשוב: תדע לתת. (זוכרים את הפרגון מההפסקה הקודמת?). פאו קורא לתת בכל יום עזרה למישהו אחד לפחות,באמצעות הרשת החברתית או הבלוג. (טיפ,קישור רלבנטי,הפניה לאיש מקצוע או למאמר ,לא חסרות דרכים). תהליך מיתוג אישי תמיד, לפי פאף תמיד מתחיל בצורה קשה ומסורבלת. כוחו של המותג (שזה אתה למעשה...) הוא ביכולת שלו לייצר שיחה, להעלות נושא לשיח הציבורי ולהניע את התהליך קדימה. פוסט טוב יביא תגובות, סרטון מעניין יישלח לעוד ועוד אנשים, בלוג שמחדש ומתעדכן יזכה לכמות מבקרים שתלך ותגדל ואותו אדם שיעמוד מאחורי כל התוכן הזה יראה בעצמו איך הוא הופך מדמות אנונימית לשם מוכר שכולם מזהים אותו,ממש כמו מותג.
זה היופי שבמדיה החברתית, כל מישהו הופך למשהו וזה תלוי רק בו , בכוח הרצון שלו ובנחישות שלו. אז למה אנחנו עושים את זה? כפי שלאנס האון נהג לשאול? לא בטוח שיש לנו תשובה ברורה. אך כנראה שאם נשתף בשאלה הזו,כמה שיותר אנשים, בסופו של דבר זה גם ישתלם לנו...
