שחקן או לא שחקן 

דעו לכם שאמנות הבמה נשגבת מעל כל סוג או תחום המתקשר לעסקי האמנות, כולל ציור. אני מודה לאותה הזדמנות אשר נפלה בחלקי לטעום למעשה את טעם הבמה ואת "מזונו" של השחקן וזאת על מנת לגלם דמות מתוך מחזה. לא משחקים רק מסיכה, אלא פשוט מתיחסים לדמות כבן-אדם תוך כדי חקירה מלאה פנים וחוץ בתכונות וביחסים בינו לשאר הנפשות הפועלות. הבמאים לרוב דורשים מהשחקן להכיל בחובו מודעות פונקציונלית ואומנית אשר מפגינה יכולת להאמין שהתפקיד באמת ראוי לו. הבמאי בוחר להעניק לשחקן לגלם דמות לפי ה-tipecast נתונים חיצונים המתאימים לחיצוניותה של הדמות. אפשר לפשט ולתאר זאת כמו לומר שמבחינה חיצונית אני "דומה" ומתאים למידת נעליו ובגדיו. חשוב לדייק גם בצבע עורו המאפיין את הדמות. עכשיו כדי שהבמאי יהיה יותר מסופק יש לתת חשיבות למטען הרגשי, שכלי המאפיין ת'דמות. מה שאני בא לומר זה שאין תפקידים קטנים לשחקנים דגולים ולהם אין "אינטרס" להתבלט ולהגיע ל-over-acting הגזמה מאולצת לריק. נאמר והחלטתם להתפנק בחשיבותה של התרבות ולצפות בהצגה, תדעו שקניתם כרטיס לא לאיזה מופע של קריוקי, אין לכם מושג כמה אנרגיות ועבודה שיתופית עד השעות הקטנות של הלילה עובר הקאסט במטרה ברורה למלא את שביעות רצון הקהל. לא פשוט להיות שחקן בקאמרי להוציא ת'מעיים כך שהתוצאה מחויבת במשך ימים לשמור תאוצה מקצועית כאילו זאת הצגה ראשונה. הקהל מיד שם לב בלי להבין שאולי הוא מפהק לא סתם, ההצגה לא ממריאה כראוי ואין זה מענין אם זאת הצגה מ"ס 300. כמה אחריות ריכוז הבנה והשקעה מטורפת מצריכה כדי לעמוד זקוף ורענן כדי ליצור אנסמבל מירבי רצוף והכל כדי לרצות את הצופה שימחא כף לא כנימוס. שחקן חייב להשלים שגודל שכרו לא יאפשר לו לשחק בבורסה.ובנוסף השאיפה לדייק במכלול תכונות הדמות יוצרת סלקציה אפילו לשחקנים מאד מוכשרים אשר לא תואמים לשרטוט הדמות.אל תחשבו שמראה חיצוני טוב מספיק לשחקן.מניסיוני גיליתי מוחשית שאפשר להנות ולהיות מסופק ואפילו לפרוח מתפקיד לתפקיד ולעבור במהלך החזרות הרגשה, לא כפוזה אלא גילוי עצמי מפרגן. שחקן שנפל בחלקו המזל לעמוד בכל הנתונים המיחדים אותו מדורג לדעתי, מעל תואר של איזה פסיכולוג מדופלם, ציני וחכם