"פ 468/08, עופר & הרץ בע"מ ואח' נ' ליניאל DDB בע"מ ואח'
כב' השופט נ. ישעיה
30.07.2009
העובדות:
המבקשים והמשיבים ניהלו, ועדיין מנהלים, הליכי בוררות בפני בורר, על רקע סכסוכים וחלוקי דעות שהתגלעו ביניהם בדבר אופן ניהול החברה המשותפת שהקימו אשר פועלת בתחום הפרסום ויחסי הציבור. הבורר קיים מספר ישיבות. ואז עוד בטרם הסתיים הליך הבוררות עתרו המבקשים להעברת הבורר מתפקידו על פי אחת העילות המנויות בסעיף 11 לחוק הבוררות. המבקשים מבססים את בקשתם על העילות המנויות בסעיף 11(1) ו-11(2) - (1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים. (2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין. מוסיפים הם וטוענים כי יש להעביר את הבורר מתפקידו מאחר ולא סיים מלאכתו, על אף שחלפו ששת החודשים המוקצבים לכך, בסעיף ט"ו לתוספת לחוק הבוררות. המשיבים דוחים את טענות המבקשים וטוענים כי העתירה שבפני נועדה כל כולה "למשוך" את הליכי הבוררות ככל הניתן.
החלטה:
1. באשר לטענה כי המועד לסיום הליכי הבוררות פג: אין חולק כי הצדדים הסכימו לשחרר את הבורר מכבלי המועד המוסכם לסיום הבוררות הנקוב בתניית הבוררות (בישיבה מיום 5.9.07 בפני הבורר). משכך, כך לטענת המבקשים, יש להחיל על הליך הבוררות את הוראות סעיף ט"ו לתוספת לחוק הבוררות, לפיו נדרש הבורר לסיים את מלאכתו תוך 6 חודשים, לכל המאוחר, מיום שהחל בה. אין חולק כי הבורר לא עמד בלוח הזמנים בו נקב המחוקק. עד היום, על אף שחלפו למעלה משנתיים, טרם הסתיימו ההליכים וטרם ניתן פסק הבורר.
2. באשר לשאלה האם האיחור הרב, מצדיק במקרה זה את העברת הבורר מתפקידו, משיב ביהמ"ש בשלילה. הצדדים עצמם ביקשו והסכימו להסיר מהבורר, מיד עם תחילת עבודתו, את סד הזמן שנקבע בהסכם הבוררות. הצדדים הסכימו להסיר את מגבלת הזמן בין זו שנקבעה בהסכם הבוררות ובין זו הקבועה בסעיף ט"ו לתוספת הנ"ל. הסכמה זו היא הקובעת והיא המחייבת את הצדדים ולא הוראת סעיף ט"ו לתוספת, שתוקפה מחייב, אך במקרה שאין בין הצדדים הסכמה כל שהיא.
משכך אין מקום להעתר לבקשת המבקשים להעביר את הבורר מתפקידו בשל פיגור רב במתן פסק הבורר.
3. באשר לטענה לפיה התנהגות הבורר גרמה לעינויי דין למבקשים - חובה מוטלת על הבורר, אך גם על הצדדים עצמם, לעשות ככל יכולתם על מנת לסיים את הליך הבוררות בהקדם האפשרי, תוך זמן סביר ובכך "להצדיק" הפניית הסכסוך להליכי בוררות במקום פניה לערכאות שיפוטיות. במידה והליך הבוררות נמשך זמן רב מדי, מסוכלת התכלית העיקרית שלשמה הוקם מוסד הבוררות ולצדדים נגרמים עינויי דין מהם ביקשו הצדדים להמנע. עיון בהחלטות שניתנו ע"י הבורר מגלה כי הבורר נתן דעתו לבקשות "המקדמיות" שנטענו בפניו ע"י המבקשים וסבר כי אין מקום להעתר להן. בנסיבות אלה ועל רקע משמעותן ותוכנן של ההחלטות הנ"ל שקיבל הבורר, נוצר הרושם כי "התעקשותם" של המבקשים להעביר הבורר מתפקידו מצביעה על כוונתם האמיתית ורצונם להאריך, ככל הניתן, את משך הליכי הבוררות. ביהמ"ש לא התרשם כי בהחלטותיו של הבורר ובניהול הבוררות על ידו יש משום עינוי דין למבקשים. נהפוך הוא: התנהלות המבקשים ועמידתם על הבקשה להעביר הבורר מתפקידו, המביאה בהכרח להתמשכות הליכי הבוררות, אינה מצביעה על קיום החובה המוטלת, אף עליהם, להביא לסיום מהיר של ההליכים.
4. ביהמ"ש קובע כי התנהלות הבורר במקרה זה וההחלטות שניתנו על ידו לא גרמו כלל לעינוי דין. אם ניתן לדבר על עינוי דין, במקרה זה, ועל התארכות יתירה של הליכי הבוררות הרי שנגרם הוא בעטיים של התנהלות המבקשים עצמם.
5. באשר לשאלה האם ראוי הבורר לאמון הצדדים - בשוקלו האם ראוי הבורר לאמון שני הצדדים והאם ממלא הוא את חובתו לנהוג כלפיהם בנאמנות (סעיף 30 לחוק הבוררות) יבחן בית המשפט, מנקודת מבטו האובייקטיבית של האדם הסביר, האם לאור הנסיבות שהובאו בפניו קיימת אפשרות של ממש למשוא פנים כלפי אחד הצדדים ומשכך אין הוא ראוי לאמונו. במקרה זה התנהלות הבורר במהלך הבוררות אינה מצביעה על משוא פנים או יחס של איפה ואיפה כלפי המבקשים, ודאי שאין בה כדי להצדיק העברתו מתפקידו. הנסיבות שהובאו אינן מצביעות על התנהלות חסרת תום לב, שלא ביושר ו/או שלא בהגינות כלפי המבקשים, ולפיכך אין כל הצדקה להעביר את הבורר מתפקידו מכח הוראת סעיף 11(1) לחוק הבוררות.
כב' השופט נ. ישעיה
30.07.2009
העובדות:
המבקשים והמשיבים ניהלו, ועדיין מנהלים, הליכי בוררות בפני בורר, על רקע סכסוכים וחלוקי דעות שהתגלעו ביניהם בדבר אופן ניהול החברה המשותפת שהקימו אשר פועלת בתחום הפרסום ויחסי הציבור. הבורר קיים מספר ישיבות. ואז עוד בטרם הסתיים הליך הבוררות עתרו המבקשים להעברת הבורר מתפקידו על פי אחת העילות המנויות בסעיף 11 לחוק הבוררות. המבקשים מבססים את בקשתם על העילות המנויות בסעיף 11(1) ו-11(2) - (1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים. (2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין. מוסיפים הם וטוענים כי יש להעביר את הבורר מתפקידו מאחר ולא סיים מלאכתו, על אף שחלפו ששת החודשים המוקצבים לכך, בסעיף ט"ו לתוספת לחוק הבוררות. המשיבים דוחים את טענות המבקשים וטוענים כי העתירה שבפני נועדה כל כולה "למשוך" את הליכי הבוררות ככל הניתן.
החלטה:
1. באשר לטענה כי המועד לסיום הליכי הבוררות פג: אין חולק כי הצדדים הסכימו לשחרר את הבורר מכבלי המועד המוסכם לסיום הבוררות הנקוב בתניית הבוררות (בישיבה מיום 5.9.07 בפני הבורר). משכך, כך לטענת המבקשים, יש להחיל על הליך הבוררות את הוראות סעיף ט"ו לתוספת לחוק הבוררות, לפיו נדרש הבורר לסיים את מלאכתו תוך 6 חודשים, לכל המאוחר, מיום שהחל בה. אין חולק כי הבורר לא עמד בלוח הזמנים בו נקב המחוקק. עד היום, על אף שחלפו למעלה משנתיים, טרם הסתיימו ההליכים וטרם ניתן פסק הבורר.
2. באשר לשאלה האם האיחור הרב, מצדיק במקרה זה את העברת הבורר מתפקידו, משיב ביהמ"ש בשלילה. הצדדים עצמם ביקשו והסכימו להסיר מהבורר, מיד עם תחילת עבודתו, את סד הזמן שנקבע בהסכם הבוררות. הצדדים הסכימו להסיר את מגבלת הזמן בין זו שנקבעה בהסכם הבוררות ובין זו הקבועה בסעיף ט"ו לתוספת הנ"ל. הסכמה זו היא הקובעת והיא המחייבת את הצדדים ולא הוראת סעיף ט"ו לתוספת, שתוקפה מחייב, אך במקרה שאין בין הצדדים הסכמה כל שהיא.
משכך אין מקום להעתר לבקשת המבקשים להעביר את הבורר מתפקידו בשל פיגור רב במתן פסק הבורר.
3. באשר לטענה לפיה התנהגות הבורר גרמה לעינויי דין למבקשים - חובה מוטלת על הבורר, אך גם על הצדדים עצמם, לעשות ככל יכולתם על מנת לסיים את הליך הבוררות בהקדם האפשרי, תוך זמן סביר ובכך "להצדיק" הפניית הסכסוך להליכי בוררות במקום פניה לערכאות שיפוטיות. במידה והליך הבוררות נמשך זמן רב מדי, מסוכלת התכלית העיקרית שלשמה הוקם מוסד הבוררות ולצדדים נגרמים עינויי דין מהם ביקשו הצדדים להמנע. עיון בהחלטות שניתנו ע"י הבורר מגלה כי הבורר נתן דעתו לבקשות "המקדמיות" שנטענו בפניו ע"י המבקשים וסבר כי אין מקום להעתר להן. בנסיבות אלה ועל רקע משמעותן ותוכנן של ההחלטות הנ"ל שקיבל הבורר, נוצר הרושם כי "התעקשותם" של המבקשים להעביר הבורר מתפקידו מצביעה על כוונתם האמיתית ורצונם להאריך, ככל הניתן, את משך הליכי הבוררות. ביהמ"ש לא התרשם כי בהחלטותיו של הבורר ובניהול הבוררות על ידו יש משום עינוי דין למבקשים. נהפוך הוא: התנהלות המבקשים ועמידתם על הבקשה להעביר הבורר מתפקידו, המביאה בהכרח להתמשכות הליכי הבוררות, אינה מצביעה על קיום החובה המוטלת, אף עליהם, להביא לסיום מהיר של ההליכים.
4. ביהמ"ש קובע כי התנהלות הבורר במקרה זה וההחלטות שניתנו על ידו לא גרמו כלל לעינוי דין. אם ניתן לדבר על עינוי דין, במקרה זה, ועל התארכות יתירה של הליכי הבוררות הרי שנגרם הוא בעטיים של התנהלות המבקשים עצמם.
5. באשר לשאלה האם ראוי הבורר לאמון הצדדים - בשוקלו האם ראוי הבורר לאמון שני הצדדים והאם ממלא הוא את חובתו לנהוג כלפיהם בנאמנות (סעיף 30 לחוק הבוררות) יבחן בית המשפט, מנקודת מבטו האובייקטיבית של האדם הסביר, האם לאור הנסיבות שהובאו בפניו קיימת אפשרות של ממש למשוא פנים כלפי אחד הצדדים ומשכך אין הוא ראוי לאמונו. במקרה זה התנהלות הבורר במהלך הבוררות אינה מצביעה על משוא פנים או יחס של איפה ואיפה כלפי המבקשים, ודאי שאין בה כדי להצדיק העברתו מתפקידו. הנסיבות שהובאו אינן מצביעות על התנהלות חסרת תום לב, שלא ביושר ו/או שלא בהגינות כלפי המבקשים, ולפיכך אין כל הצדקה להעביר את הבורר מתפקידו מכח הוראת סעיף 11(1) לחוק הבוררות.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
