ילדים, אקטואליה ומדיה - אמאל'ה איזה פחד! 

ילדים, אקטואליה ומדיה - אמאל'ה איזה פחד!

אב חונק את בתו בשנתה בעזרת ניילון נצמד,
סבא רוצח את נכדתו וזורק גופתה במזוודה למים עמוקים,
אמא 'טאליבאנית' מתעללת,
סבא מנצל,
אמא מטביעה,
אמא מרעיבה,

זה לא סרט אימה, זו מציאות! גם הבית כבר אינו מבצר בטוח ועלול להתגלות כמלכודת עינויים.

ביקשתי להתייחס במאמר זה לתכניות הילדים (ה"בייבי סיטר" הלאומי)ולצפייה המוגברת בסרטים ולשימוש במחשב. במחשבה נוספת, ברצוני להתייחס לסדרה הכי מפחידה היום בטלוויזיה - החדשות.

הדיווחים על אסונות, פיגועים, רעידות אדמה, צונאמי, מחלות, שפעת חזירים, רציחות וכו', יכולים להביא כל אדם בר דעת למסקנה כי מסוכן להסתובב היום ברחובות, לנסוע בכבישים ולטייל בהרים - עדיף להישאר בבית. אולם גם הבית כאמור יכול ח"ו להתגלות כמקום מסוכן. לולא מנגנון ההדחקה וההכחשה היינו נכנסים לשיתוק ותפקודנו היה שביר לחלוטין.

כיצד אם כן לנהוג אם הילד נחשף לפרשייה מפחידה במיוחד והאם לנסות למנוע זאת ממנו בכל מחיר?

ביום עיון מטעם מועצת הכבלים והלווין, בו השתתפתי הקיץ (כמרצה לתקשורת וכמאמנת אישית לילדים), דן הפסיכולוג המייעץ לערוץ הילדים, דורון וינשטוק, בשאלה, האם להציג לילד תמונת עולם 'סטרילית', נקייה, שלווה ו - מופרכת, או לחשוף אותו לרגעי אימה ולדמויות רעות ומפלצתיות ו - אמיתיות, אך מזעזעות, מדירות שינה וגורמות לסיוטים וחרדות. תשובתו כמובן מורכבת ותלויה בגיל, שונה היא מילד לילד ותלויה במינון הנכון. באופן עקרוני הוא ציין כי מתבקשת התמודדות. מומלץ לעבד זאת באופן הדרגתי, חלקי ומרוסן המותאם לכל ילד. לגעת בפחדים ובמציאות ולהופכם לגורם מחסן ומחשל. "לאקטואליה ולחדשות תפקיד חשוב ומכונן, הוא מעורר לאזרחות טובה, מעצב תודעה, מאפשר היערכות.לעיתים דווקא הרצון לגונן על הילד מפני חוויה טראומטית, אינו מקנה לו כלים בשעת אמת ח"ו, בעת אירוע מפתיע, המגיע ללא הכנה מראש ודורש הערכות חירום נפשית. דווקא מגע מקדים עם חוויה מפחידה, לדברי וינשטוק, יצמצם את גורם ההפתעה ויאפשר לעכל ולהטמיע את הפחד. הסתרת עובדות לעומת זאת, עלולה לתפוס את הילד לא מוכן ולא מסוגל להכיל ולעכל את המציאות הקשה.

איך ניתן, אם כן, לעדן ולאפשר הטמעה של מידע מפחיד? איך לקחת חומר רעיל ולהפכו לבלתי רעיל? ברצוני להציג גישה אמונית חינוכית ערכית, תוך מתן טיפים לצפייה מבוקרת:

1. עיבוד רגשי - לשוחח ולהקשיב לילד, לשמוע את פחדיו, ולמתן בכך את הפחד. על ההורים להיות מודעים לפחדים, לשוחח, לעקוב ולא להותיר את הילד בחוויה הקשה. הדבר מאפשר עיכול, הכלה והתמודדות.

2. עיבוד אינפורמטיבי - מה הסיכוי שיתפרץ פה הר געש? מה הסיכוי שיהיה פה גל צונאמי? עדכון ולימוד ברמת המידע והידע עשוי להקנות תחושה של ריחוק יחסי וסיכוי מועט שיתרחש אצלנו. ואם יקרה ח"ו (רעידות אדמה, מגיפת שפעת) הלימוד מאפשר להתגונן ולהיערך (חיסונים וכד') ובכך מרגיע יחסית ולא מפתיע.

3. סינון ומינון - כשמהלך השידורים מופסק ויש פריצה לשידור, זהו מהלך דרמטי מספיק על מנת לגרום לחרדה. האזנת יתר הינה מיותרת. העדכונים, הפרשנויות, התמונות והמילים, חוזרים על עצמם. ההתעסקות היא בגירוי, בביזארי, בהפחדה. עדיף להתנתק מהמסך ולאפשר רגיעה, הדחקה והסחת הדעת.

4. עיבוד ברמה הערכית והסימבולית - הכנסת הסיפור לאתוס הלאומי, או המסורתי-דתי, הכלתו בדימויים ובערכים המאפשרים חיבור לנצח (ציונות, מורשת). לדוגמא - סיפור משה בתיבה. לולא היה סיפור מהתנ"ך השזור בתודעתנו ובאמונתנו, יכול היה להיות מפחיד בטירוף כסיפורה של הילדה רוז! סיפור נטישה! אנו מקבלים זאת באמונה ובאהבה ושרים עם הילד "דומם שטה תיבה קטנה על היאור הקט..." הסיפור ניתן להכלה בקלות עבור ילדי הגן. הקונטקסט מאפשר זאת.

5. עיבוד ברמה הרוחנית. עבור אנשים דתיים סעיף זה טבעי וברור יותר, אם כי דורש גם תעצומות נפש והוא -
חיבור לאמונה בריבונו של עולם, בכוחו של עם ישראל ובסגולתו. אמונה בטוב, בהשגחה העליונה ובנשגב מבינתנו.
הבנה שלא הכל בידנו ולא הכל ברור ומובן, אך בפרספקטיבה רחבה אנו מאמינים בטובו ובחסדו.
(יש להוקיר את מה שניתן ולהודות על כך. ומה שנלקח/נעשה, הוא באופן זמני ניתן לנו, או לא תלוי בנו, בטובו נתן ובטובו לקח).
לאדם לא דתי, עיבוד הנושא במישור זה יותר מורכב. שאלת ה"למה" מטרידה ולא ברורה.
ניתן להכיל זאת בכוחות-על, בעוצמת היקום, ביכולת הטבע/האדם למוטט, להרוס, לפגוע, ו - לאזן. ולנו בני אנוש (כנזר הבריאה) יכולת להתאושש ולהיבנות. עבור עצמנו ועבור היקרים לנו.
מאבק בכוחות-על או בשאלה קורבנית "למה" הוא חסרת סיכוי ומובילה למרמור. קבלת הדברים מובילה לשקט קל וליכולת התאוששות.
מחקרים רבים שנעשו אחרי התמוטטות מגדלי התאומים הורו כי אנשים ששרדו ושוקמו, בסופו של דבר אמרו כי האסון חישל אותם - הם יצאו ממשבר לצמיחה! ובאופן פרדוקסאלי יצאו הדברים לטובה עם תובנות חדשות, הדורשות מודעות עצמית, עבודה פנימית וענווה לראות כך את פני הדברים.

לסיכום, על המחנכים, המדיה, אנשי הייעוץ והטיפול, מוטלת האחריות לתווך את החומרים הקשים. אך בראש ובראשונה מוטלת האחריות על ההורים.
על ההורים ליטול חלק פעיל וערני בעיבוד ולא להשאיר את המידע הנאמר בחדשות כגולמי, אז המשמעות היא נזק. מיקומו של המידע המעובד בתודעה, מאפשר לילד לחיות בשלום ובשקט נפשי.

גם לנו ההורים יש בחירה ובידנו הדבר אם לחיות בלחץ אדיר, או לנסות להיות ברגיעה שזהו המצב הנכון. זהו המצב המאפשר תפקוד יעיל ומירבי וזהו המצב המאפשר להשרות אומץ ושמחה מתוך שלמות נפשית. בתהליך אימוני (קואצ'ינג), ניתן להתבונן במחשבות היוצרות לחץ ופאניקה, ולהבחין בינן לבין המציאות. ועל כך דיון נפרד.


שלומית שוגרמן (M.A)
מאמנת להגשמה, מרצה לתקשורת ולצפייה ביקורתית.