מאת: צבי גיל- פורסם ב"זרקור" ב- 31.8.2006
התקשורת האלקטרונית יודעת את מלאכת הדיבור,כלומר העברת המסר,אבל דומני שאין לה מושג רב בגורם ההקשבה,ההאזנה,הצפייה,כלומר בקבלת המסר.אין לזה כל קשר ל"רייטינג".לעתים קרובות אני תוהה האם ידיעה,קולית או חזותית,בנושא קריטי מאוד שגובל בחיים או מוות, כמו הנושא של אי הכללת התרופה לסרטן המעי הגס ב"סל התרופות" והשיחות החוזרות עם אותם חולים אומללים שזועקים לעזרה,האם התכיפות בהעברת המסר היא יעילה.לדעתי כתבה מאגאזינית אחת נוקבת ביומני השבוע שווה יותר מאשר דווח יומיומי.דווח צפוף עושה את ההיפך.הוא מחליש את הסוגיה,מכיוון שהצופים כבר ראו את התמונות, שמעו את המסר.זה "אינפלציוני".זה מדלל.זה מוריד בהדרגה מעוצמת הרושם.כבר שמענו.כבר צפינו.זאת אמת,אכזרית מאוד,טראגית מאוד,צורבת מאוד,אך אמת.
הבאתי את הסוגיה הזאת כדוגמה בלבד לנושא שאני מבקש להעלות.במשך ימים רבים הייתי חשוף לשיח של לוחמים,מילואים או אנשי קבע,אשר חזרו על הקובלנות,בנימה זאת או אחרת,בגזרה זאת או אחרת,מהיבט אחד או השני,על מה שקרה בלחימה בלבנון.בעצם אלה היו "שידורים חוזרים" שידעתי אותם בע"פ,וטבעי היה שאסגור את הטלוויזיה או אלך לי לאיזו הפסקה.אבל אז עלה בדעתי להתרכז בפן אחר של השיח.העברית המדוברת של הישראלי,והחייל במדים, או כשהוא מוריד אותם,הוא הישראלי המצוי.ההתבטאות המקרטעת שלהם,לעתים נלעגת,קיטוע משפט מחוסר מילים,או סיום ב...זהו, כאילו, אין מה לדבר,שהצד השווה שבהם הוא שהשיח הוא אוטנטי מאוד.הישראלי לא יודע להתבטא כהלכה.כאן יש לי מילה טובה על הצעירים הדרוזיים,הצ'רקסיים והבדווים,ששפתם העברית קולחת יחסית.
איש לא מצפה מתושבי ישראל להיות יוסי שריד, ה"הודיני" של השפה העברית.אבל כן מצופה מן הישראלי יליד הארץ, שידבר לפחות בצורה שוטפת,מתוך אוצר המילים שלו,כמו האיטלקי, הצרפתי,הרוסי,שלא לדבר על האמריקאי שתורת הדיבור והכתיבה הם חלק ממערכת הלימודים בבתי ספר.
לא מכבר,בטקס השקת השלב הראשון של מפעל מאגרי המילון היסטורי ללשון העברית באקדמיה ללשון העברית,התבטא ראש המשלה אהוד אולמרט ש"לא מעט משדרני הרדיו והטלוויזיה אינם מקפידים על צחות ולשון תקינה." אהוד אולמרט,דובר רהוט,התייחס לשפה המדוברת בפי ישראלים כ"עילגת דלה וקלוקלת". מנהלת גימנסיה "הרצלייה" חנה נאמן אמרה בריאיון ל"הארץ" כי "בני הנוער לא יודעים עברית".חד וחלק.לא מדובר ב"ארטיקולציה" של השפה,מעין חיתוך דיבור או גלגול לשון שעשויים להיות גנטיים ,ומכל מקום פגמים מולדים שדורשים תרפיה.
ישנן סיבות שונות להעדר יכולת להתבטאות שוטפת,רבות מהן מקורם בתקופת הילדות,שקשורות באיזה גמגום טבעי,נשימה לא נכונה, סתם חיקוי, או לחילופין רצון לקפוץ מנושא לנושא וכיו"ב עניינים דינאמיים.כל אלה ניתנים ללמידה . מדובר באנשים בריאים שלא עושים שום מאמץ להתבטא כהלכה ובאופן שוטף. הם לא עושים מאמץ, ההורים ,גם אלה שבקיאים בתורת הדיבור, לא עושים מאמץ .מי שעולה על כולם במחדל זאת מערכת החינוך.
לא מכבר נתפרסמה ידיעה באתר y-net שתלמידי ישראל יידרשו להיבחן בע"פ במסגרת בחינת הבגרות בלשון והבעה.מנהלת האגף לחינוך על יסודי ,יפה פס, מצוטטת כאומרת שהתלמידים כיום "אינם מסוגלים להתבטא בעל פה,לא בכיתה לא עם ההורים ולא במהלך שיחה עם חברים". במסגרת תוכנית זאת התלמידים ילמדו כיצד לנאום,דבר שהתלמידים האמריקאיים,האנגליים והצרפתיים,רגילים לו מזמן.האם קרה משהו ?
כאשר דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה כתבו ב- 1971 את "המילון העולמי לעברית מדוברת" יותר מאשר ביקשו ללמד סלנג הם שיקפו אותו,מה גם שזה היה עידן אחר. כאשר רוביק רוזנטל,ידען עברית מעולה ,הוציא את ספרו "מילון הסלנג המקיף" בשנת 2005 יותר משהו משקף סלנג שרווח בציבור,הוא מהווה ספר לימוד-שווקי לכל אלה שמבקשים להיות in ולדבר בשפה הזאת.
לשרת החינוך החדשה, הפרופסור יולי תמיר הזדמנות נאותה לשפר את רמת ההתבטאות של השפה העברית,שלא רק תישמע מהירה תוך הבלעת מילים אלא שוטפת וברורה.אם זה יקרה אני אהיה מוכן לשמוע שוב ושוב על הקרב במארון א-ראס,על האיגוף בדרך לבינת ג'בייל,על יחידת "אגוז", על ה"קליפה", על יחידת "מגלן" , על העדר תחמושת ושחפ"צים,ועוד - סיפורים מדהימים,אם מספרים אותם נכון.אוזני קשובה מאוד,ואני רגיש מאוד למה שקרה.לא צריך להיות קריין כדי לדבר עברית טובה.פעם ייחסו גם זאת לקשרים מפלגתיים. מסופר שבראשית ימיו של "קול ישראל" נגשו רבים לבחינות לקריינות.כאשר אחד הבחורים יצא מחדר הבוחנים ופניו קדרו,שאלו אותו הממתינים:מה קרה? האיש השיב: ד...ד...חו..או...אותי. מפ...מפ....מפני שש...שאנ,,שאני מ....מ..פ"מניק.היה מפ"מניק רהוט בשפה העברית ונואם בחסד- יעקוב חזן,ממנהיגי תנועה זאת.איש לא מבקש מאף אחד להיות נואם,חס וחלילה.אך אם מדברים כבר בעברית ראוי לדבר אותה כהלכה.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
