סיפורים וטרינריים - סיפור של חורף 

סיפור של חורף

אחד הדברים הראשונים שלמדנו בווטרינריה היה שאין במקצוע זה שום חוקיות. הכול יכול להתרחש, ובצורה מפתיעה ביותר.

בשנים עברו, לפני עידן ההתחממות הגלובאלית, כאשר חורף אכן היה חורף ולא התקופה היבשה והסתמית אותה אנו חווים בשנים השחונות האחרונות, אירע המקרה אותו אני מתאר כאן.

באחד מימי אותו חורף קשה, התעוררתי לפנות בוקר עקב התפוצצות של רעם מחריש אוזניים ממש מעל ביתנו הקטן.
סופה עזה טלטלה את העצים בשכונתנו, אפילו הדקל הזקן והגבוה השתוחח כמעט עד המדרכה מעוצמת הרוחות שאיימו להכריעו.

מטחי גשם מעורב בברד הכו בחלונות המסכנים, והרעידו אותם קשות.
התכסיתי בשמיכת הפוך עד אוזניי, שמח על הניגוד החריף שבין הקור העז שבחוץ לחמימות הנעימה שמתחתיה.

כשכבר כמעט נרדמתי שוב, צלצל בפתאומיות השעון המעורר.
כיביתי אותו בתיעוב, ושקלתי ברצינות שלא ללכת היום לעבודה, שהרי, מי מטורף מספיק בשביל לצאת מהבית במזג אוויר כזה בכדי לבוא למרפאה וטרינרית?

ברור שאנשים שפויים לא יוצאים מהבית ביום כזה, הם בטח מתקשרים למקום העבודה ואומרים שיש להם שפעת... , ואם להם מותר, אז בוודאי שלי מותר להישאר בבית, הרי אני עצמאי, כלומר אני הבוס של עצמי... לא?

נשארתי כך שוכב, מפנטז על יום כיף, ואז אשתי פקחה עין אחת, זה היה היום החופשי שלה, ושאלה מנומנמת למה אני לא יוצא לעבוד... הסברתי לה על החלטתי להישאר מכורבל, והיא בתגובה נונשלנטית דחפה אותי ברגליה וגלגלה אותי לאלתר מחוץ למיטה...., אל תהייה ילד, אתה בן אדם מבוגר, וטרינר אחראי, מקומך במרפאה, בכל מזג אוויר, ועכשיו קום בבקשה, לך תביא לי קפה , וסע.

בחייך, ניסיתי שוב את מזלי, באורח פתטי ביותר, מי יבוא למרפאה בקור כזה?, אולם בכל זאת התלבשתי, העטיתי כפפות צעיף ומעיל ופסעתי באומץ בשביל אל המכונית שבחנייה.

כמובן שהאוטו סירב להידלק בקור כזה, ונאלצתי לצאת, בגשם השוטף , לפתוח את מכסה המנוע ולייבש ככל יכולתי את שני הקטבים במצבר שהיו מכוסים כפור.
אחרי מאמצים כבירים הואיל בטובו המנוע להתעורר סוף כל סוף, הפעלתי את החימום למכסימום והפלגתי לדרכי, רטוב ומדוכא למדי.

שעה לאחר מכן ישבתי לי לבד במרפאה הנטושה, בוהה במסך המחשב, ברקים ורעמים מתפוצצים בחושך מול עיניי, כשגושי ברד בגודל אגרוף נחבטים בחלון הראווה , ושוטפים באכזריות את המכוניות החונות בחוץ ואת הכבישים והמדרכות השוממים.

בטח, חשבתי באומללות, רק אני יצאתי לעבוד, כל עם ישראל הנורמאלי בוודאי נשאר בבית מתחת לשמיכה, עושה חיים, ורק אני בחרתי לי מן מקצוע שכזה , שמצריך לצאת לעבודה בכל מזג אוויר, ובכל מקרה, וגם אם אני כבר בעבודה, ברור שאף אחד לא יגיע...

באותו הרגע צלצל הטלפון. קפצתי בבהלה והרמתי את השפופרת...
שלום, מדברים מהמשטרה, אתה הווטרינר? השבתי בחיוב.
ראה, הגשם גרם למפולת אדמה בסמוך לחוות סוסים ליד כביש גהה, אחד הסוסים ברח דרך הפרצה שנוצרה בחומה ההיקפית של החווה , ונפגע ע"י משאית חולפת, אתה מוכן לבוא לעזור?

התגובה הראשונה שלי הייתה לומר שאני רופא של חיות מחמד קטנות, ומאז ימי לימודיי באוניברסיטה לא יצא לי לטפל בחיה יותר גדולה מכלב, אולם במחשבה שנייה היה ברור לי שיש כאן בעל חיים סובל מאד, והרי למדתי גם לטפל בסוסים, כך שאני צריך לשחזר בזיכרוני את המינונים המתאימים ולפעול ככל יכולתי.

לקחתי את תיק העזרה הראשונה המוכן תדיר למקרי חירום, והסתובבתי במהירות במרפאה, פותח מגירות ושופך לתוכו עוד תרופות וחפצים נוספים בכדי לטפל בבעל חיים גדול.

השוטרת הסבירה לי היכן קרתה התאונה, ואני נסעתי לשם במהירות אך בזהירות, כאשר המגבים בקושי מצליחים לפנות לי פיסת שמשה קדמית נקייה בין מטחי הברד והבוץ.

הגעתי למקום התאונה, שהיה מוקף ניידות משטרה ואמבולנסים, אורותיהם הכחולים והאדומים מסתובבים ויוצרים הילה מוזרה על כל ההתרחשות.
עמדה שם משאית של "תנובה" באלכסון לכביש , ולמרגלותיה בצד שכב סוס צעיר בצבע חום.
התקרבתי במהירות מבוסס בבוץ, התיק ביד אחת ובשנייה סוככתי על עיניי להגן מפני הברד שהמשיך לצלוף כאילו כלום. הבחנתי בבעתה בחתך עמוק מאד לאורך בטנו של הסייח המסכן, שנגרם ככל הנראה מבזנ"ט שהיה מולחם לצידי המשאית, כשרצועות מעיים נשפכות ממנו אל העיסה הבוצית המדממת מתחתיו.

רגלו השמאלית האחורית הייתה שבורה ללא ספק ומעוקמת בזווית גרוטסקית לכיוון השמיים הקודרים.
ובכדי להשלים את התמונה הזוועתית, הסוס הניף את ראשו כל כמה שניות אל על והטיח אותו שוב ושוב באספלט.

עיניו של היצור המסכן הביטו בי בזוועה שלא תתואר, והבחנתי גם כי האישונים אינם שווים בגודלם. כרעתי על ברכיי, אחזתי בראשו של הסוס המשתולל, וניסיתי להניח אותו בעדינות על הרצפה. הוא התנגד לי נואשות, אם כי הבחנתי שאלה יותר רפלקסים מאשר התנהגות מכוונת.

הנחתי את ברכי על צוואר הסוס והשתדלתי ככל יכולתי למנוע את המכות המטורפות שהנחית עם ראשו הכביר על הכביש.
להפתעתי, החיה הגדולה נרגעה כמעט מייד, העיניים התגלגלו בחוריהן, והנשימה הפכה להיות שטחית ושורקנית.

הסתכלתי לאחוריי, ובחנתי את הפצע המבעית בבטן, דרכו החל לפתע לבעבע דם בקילוחים עזים. בזווית העין ראיתי קצין משטרה מתבונן בי, וסימנתי לו באצבעי להתקרב.
ראה, אמרתי לו, יש כאן 3 בעיות קשות, כל אחת מהן חמורה מקודמתה. סוסים רגישים מאד לזיהומים בקרום הבטן, ונראה שהעיסה המזוהמת בפצע לא מבשרת טובות, חוץ מזה הרגל השבורה היא קשה מאד לטיפול, ונראה גם שיש פגיעה מוחית חמורה. בנסיבות מצערות אלה אני סבור שיש לגאול את הבהמה המסכנה מייסוריה לאלתר.

תעשה מה שאתה חושב דוקטור, אני סומך עליך, הייתה התשובה. ביקשתי ממנו להניח את בירכו על צוואר הסוס, ניגשתי לתיק שלי ושאבתי מזרק מלא חומר הרדמה המשמש להמתת חסד. סברתי לבטח כי בכדי להרדים בהמה כל כך גדולה יהיה צורך במספר בקבוקים. חסמתי באגרופי את ווריד הצוואר הבולט, והחדרתי את המחט במרכזו. להפתעתי תוך מספר סמ"קים מועט הסוס נרגע, התיישר ונפח את נשימתו האחרונה יש אל תוך פניי... אני מניח שכבר אז היה שרוי בשלבי גסיסה אחרונים, ולכן מעט חומר הספיק בשביל לגאול אותו מייסוריו.

עמדנו, הקצין ואני והתבוננו שותקים בגופת הסוס הדוממת. הקצין הציע לי סיגריה, ועל אף העובדה שאיני מעשן בד"כ, בנסיבות אלה נזקקתי נואשות למשהו שירגיע אותי לאלתר, ולפיכך הסכמתי, עמדנו שנינו ועישנו, כל אותו הזמן הגשם והברד לא הפסיקו לרגע, וזרמו במורד גבי דרך הצווארון הפתוח.

נשארתי שם עוד כמה דקות עד שהגיע טרקטור של העירייה שהרים את הפגר בעדינות בכפו הגדולה, ופנה אחורה, לעבר הפרדס הסמוך בכדי לקבור אותו שם.

קצין המשטרה, זרק את הבדל וקבר אותו במגפו בבוץ, לחץ את ידי בלבביות, הודה לי בחום על מאמציי, אולם על אף זאת פסעתי למכונית שפוף ונכה רוח עד מאד.

חלק מעבודתו של רופא וטרינר היא לקצר סבל של בעלי חיים כואבים, אך כל הרדמת חסד של כלב או חתול מעוררת בי תוגה גדולה עד היום, אולם להמית חיה כל כך יפה ואצילית עקב תאונת דרכים זוועתית, היה קשה מנשוא.

חזרתי למרפאה, תוהה מה עוד יזמן לי היום המוזר הזה.

בדרך הפסיק הגשם לרדת כבמטה קסם, וקרן שמש זהירה הפציעה בין חשרת העננים השחורים.
בחדר הקבלה המתינו לי להפתעתי כמה לקוחות וכלביהם, שניצלו את ההפוגה בגשמים בכדי להגיע למרפאה.

התעודדתי מאד למראה הכלבים המקפצים להם בעליזות, רטובים ומאושרים , מקנטרים זה את זה בנביחות רמות, מראה שונה באורח כל כך משווע לתמונת המוות האלים שחוויתי קודם.

סיימתי לטפל בלקוחותיי השגרתיים, מודה לאשתי בלב על שהייתה מספיק חכמה להכריח אותי בכל זאת לצאת לעבודה.
ואז שמעתי בחוץ דנדון פעמונים ומגאפון של אלטע-זעכן.
לא האמנתי למראה עיניי כאשר נעצרה ממש מול מרפאתי עגלה עם סוס, ואיש עגלגל ונמרץ קפץ ממנה ופנה אליי בהחלטיות.
אתה הווטרינר - שאל בקול ניחר מסיגריות, כן, השבתי. אני צריך אותך אמר, בובי היקר שלי נחתך מענף של עץ שקרס בפתאומיות בזמן הסופה, ואני רוצה שתטפל בו...

הסתכלתי בו המום, זה לא יכול להיות חשבתי, מה הסיכוי שאטפל ביום אחד בשני סוסים , במרפאה עירונית של חיות מחמד קטנות?
אבל הסוס עמד שם, בוטש ברגליו ומזורר, וזרזיף של דם ניגר לו מצידו הימני של צווארו המוצק. הבחנתי בהשתאות כי על אף העובדה שזה היה סוס משא, הוא היה מטופל היטב, שבע, ועורו בוהק להפליא.

נכנסתי למרפאה והכנתי תרחיץ פולידין. יצאתי החוצה למדרכה, והבחנתי בקהל גדול של סקרנים מקיף את מקום ההתרחשות
.
ביקשתי מהעגלון שיאחז בשפתו העליונה של הסוס להרגיעו, והוא עשה כמצוותי, התחלתי לשטוף ולנקות את השרטת העמוקה שהתנוססה לאורך כ-20 סנטימטר מהלחי ועד הצוואר.
הסוס נרתע בתחילה עקב חומר החיטוי הצורב, אולם העגלון סובב את שפתו העליונה בהחלטיות, והסוס נרגע בהכנעה, ולא זז כמלוא הנימה עד לסוף הטיפול
.
חזרתי למרפאה והבאתי מזרק מלא לידוקאין לאלחוש מקומי. הזרקתי את הסם לשולי הפצע , ובאותו רגע החל שוב לרדת גשם בזרזיף טורדני. העגלון חש לירכתי העגלה ושלף משם את המטרייה הגדולה והצבעונית ביותר שראיתי בימי חיי, נתן אותה לאחד הצופים במחזה, והלה החזיק אותה מעליי, להגנה מפני הגשם.

חזרתי והוצאתי כבל חשמל ארוך מהמרפאה למדרכה , אליו חיברתי את הקליפר, וגילחתי היטב את כל איזור הפצע. עוזרתי הנאמנה גלגלה למדרכה את האחות האילמת, אותו מגש על גלגלים להניח עליו את ערכת התפירה. למעשה יצרנו חדר ניתוחים זוטא ממש שם על המדרכה לעיני קהל סקרנים הולך וגדל.

ביקשתי שקט מהקהל הרב, והתחלתי במלאכת התפירה. הסוס עמד כעת שקט וסבלני, כאשר חומר ההרדמה המקומית עושה את עבודתו נאמנה. גם אני עשיתי את עבודתי נאמנה , והצלחתי להשלים את מלאכת התפירה כיאות, אפילו שעור הסוס קשה יותר לתפירה מעורו של כלב, אולם זכרתי שבאיזה מגירה שמרתי בעבר חבילת מחטים גדולות ומעוקלות המשמשות בד"כ לניתוחים בבני אדם, והפעם מצאתי להם שימוש יאה.
בתום העבודה הזלפתי על כל איזור התפרים פלסטר נוזלי כסוף, והמקום נראה כמו אחרי פחחות וצבע במכונית יוקרה...

העגלון בחן את העבודה בשביעות רצון, הסברתי לו כי עליו לחזור בעוד עשרה ימים להוציא את התפרים. הוא שילם לי , קפץ על מושבו במרומי העגלה, ודהר לו לדרכו.

החלטתי שדי לי בכך, הגיע הזמן לסיים יום הזוי זה, , נעלתי את המרפאה ובאתי להיכנס לאוטו, אולם אז שמעתי שוב קול רקיעת פרסות על הכביש. חשבתי לעצמי שאני לבטח הוזה, לא יכול להיות שסוס שלישי מגיע אליי היום לטיפול?

אך לאו, זה היה העגלון שעשה סיבוב פרסה, חזר למרפאה והחליט לתת לי מתנה כאות תודה על מאמציי הרבים. הוא הפשיל את יריעת הברזנט מעל לירכתי העגלה, פשפש בידו פנימה, ושלף משם פסל ברונזה יפהפה של חייל ספרטאני המטיל חנית, הגיש לי אותו בחגיגיות, ונסע שוב לדרכו.

הפסלון הזה נמצא אצלי במרפאה עד היום, על כוננית הספרים, ומהווה תזכורת מתמדת לאותו יום גשום ומוזר, ולכך שהחיים בכלל ובמקצוע רפואת החיות בפרט יכולים לקבל תפניות מפתיעות.