לוועדה מעין זו - יש הרבה יתרונות אך גם חסרונות לא מבוטלים. עד היום היו 8 ועדות עיקריות שתוצאותיהן היו מתסכלות, לא משפיעות ולא שינו סדרי שלטון במערכת הפוליטית בישראל. העלות הכוללת + עורכי דין = מיליוני שקלים.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
הגל הציבורי והתקשורתי, השוטף את הארץ, מושפע מהמחשבה שוועדת חקירה ממלכתית, הוא הפתרון האידיאלי לתחלואים שהתגלו במלחמת לבנון 2 - הן לגבי העורף, ניהול המלחמה והחלטות הממשלה ומנהיגיה.
הנטייה לוועדה ממלכתית נובעת מהעובדה שמדובר בוועדה חיצונית, אובייקטיבית, א-פוליטית עם סמכויות שבחוק, להוציא מסקנות והמלצות שיש להן משקל משפטי וציבורי רב. האם הרכב חברי הוועדה שעל פי החוק, ממונים ע"י נשיא בית המשפט העליון, בראשות שופט עליון מכהן או בדימוס - הוא באמת אובייקטיבי, ניטראלי וא-פוליטי? בעקרון כן, כך זה גם נראה ונשמע, אך בוודאי שלא בצורה אבסולוטית ולא ב-100%. הדבר נובע מהעובדה שקשה, להערכתי בארץ, למצוא אנשים ניטראליים/אובייקטיביים או שאין להם דעה פוליטית/חברתית, אם לא גלוייה, הרי נסתרת או כבושה, ואין בכך כדי לשלול או לפגום במקצועיותם, יושרם ויכולתם.
כהערה בסוגריים, הייתי אומר, כי אם תימצא דמות עם מעלות של אי נטייה, אובייקטיביות מלאה, חייזר כזה, לא הייתי ממליץ לשבצו בוועדה.
ובכן, מה הן היתרונות והחסרונות של וועדת חקירה ממלכתית.
וועדת חקירה ממלכתית, מתמנה ומתפקדת מכוח חוק וועדות חקירה - תשכ"ט-1968. וועדה מעין זו, מוקמת על פי החלטת הממשלה. נשיא בית המשפט העליון, ממנה את חבריה, בראשות שופט עליון מכהן או בדימוס (אפשר גם שופט מחוזי - תלוי בנושא, היקפו וחשיבותו), וכן חברים נוספים, אנשי ציבור ומקצוע, בתחום המנדט החקירתי של הוועדה.
הוועדה פועלת על פי כתב מינוי שמנוסח ע"י הממשלה ובה תחומי פעולה, היקפה, נושאיה וניתן גם לתחום אותה בזמן.
לאחר מינוי הוועדה, אין הממשלה יכולה להתערב בפעולתה, התנהלותה, הרכבה וסדר יומה, או סדרי עבודתה. המיוחד בוועדה זו - שהיא רשאית להזמין ולחייב הופעת עדים, להחרים ולהביא מסמכים, ולזמן על דעתה עדים ומומחים.
הוועדה רשאית, אם תמצא לנכון, לפרסם דו"ח ביניים, כעבור שלושה - שישה חודשים, אם סיימה לבדוק את המסגרת הכוללת של מנדט החקירה ואם תמצא לנכון, שהדבר ראוי ורצוי מבחינה ציבורית.
ראוי לציין, כי פרסום דו"ח ביניים, יש בו סכנות רבות, שהרי החקירה טרם הסתיימה, התמונה הסופית עדיין לא הושלמה והובהרה סופית על כל היבטיה והמוזהרים (הנחקרים שקיבלו מכתבי אזהרה), לא השמיעו את גרסתם המלאה, חקרו עדים והופיעו עם עורך דין.
מבחינה משפטית, המצב דומה לפרוצדורה במהלך המשפט, לפיה התביעה מכריזה "אלה-עדי", ואילו הסניגוריה יכולה לטעון, "אין להשיב לאשמה", לאמור, התביעה לא הוכיחה את אשמת הנחקרים במלואה או בחלקה.
הסכנה הנוספת בפרסום דו"ח ביניים - היא בכך שהוועדה עלולה "לסנדל" את עצמה מחשבתית, לתוצאות שפרסמה בלי לשמוע ולראות את התמונה בשלמותה. קטע זה שייך לחסרונות במידה ואכן מפרסמים דו"ח ביניים.
לגוף העניין - הוועדה עם סיום חקירתה הראשונית, רשאית לשלוח מכתבי אזהרה לנחקרים שהיא סבורה שעלולים להינזק ולהיפגע מתוצאות החקירה.
אדם שהוזהר, רשאי לקבל מהוועדה את כל חומר החקירה של הוועדה, להופיע בפני הוועדה בליווי עורך דין ולחקור עדים מטעמו ומטעם הוועדה.
הוועדה רשאית לקבוע, כי חלקים מסוימים של חומר החקירה, המסקנות וההמלצות, לא יפורסמו, מטעמי "סודיות" או סכנה לפגיעה בביטחון המדינה, סודות רשמיים, יחסי חוץ והגנה על שלומם של אנשים ומערכות מבצעיות, לרבות דרכי פעולתן.
בסיום החקירה הכללית, הוועדה מפרסמת דו"ח מסכם עם מסקנות והמלצות. הממשלה שמקבלת את הדו"ח לא חייבת לקבל את ההמלצות כולן, או חלקן, לרבות המלצות אישיות פרסונאליות אם ישנן כאלה. יחד עם זאת, על פסיקה של בג"צ, הממשלה חייבת לדון בדו"ח ובהמלצותיה של הוועדה בצורה מעמיקה, אך כאמור רשאית לא לקבל ההמלצות.
עד עכשיו, לא היה מקרה בולט, בו הממשלה, שהחליטה על הקמת הוועדה, דחתה בצורה גורפת את המלצות ומסקנות הוועדה, למרות שלא כל ההמלצות נתקבלו במלואן ואחרות לא יושמו במלואן. אבל, בגלל המשקל הציבורי הרב שיש לוועדה מעין זו, לא יכולה הממשלה להרשות לעצמה, להתעלם מהמסקנות וההמלצות.
מסלול נוסף להקמת וועדת חקירה ממלכתית, הוא לאחר הגשת דו"ח מבקר המדינה, לוועדת הכנסת לביקורת המדינה. הוועדה רשאית מיוזמתה או בהמלצת מבקר המדינה, להחליט על מינוי וועדת חקירה ממלכתית, שיש לה אותן סמכויות כמו לוועדה שממונה עי הממשלה ופועלת באותה פרוצדורה.
עד עכשיו היו, כאמור, 8 וועדות חקירה עיקריות, וכפי שאמרתי לעיל, התוצאות הסופיות לא היו מוצלחות ביותר, (ראה מאמרי "למנות או לא למנות - לא זאת השאלה"). לדוגמא, אציין את מסקנות וועדת אגרנט על אירועי מלחמת יום הכיפורים, שהפילה את כל האחריות ו"התיק" על הרמטכ"ל דוד אליעזר (דדו), שלא בצדק תוך ניקוי או אי התייחסות לדרג המדיני בראשות גולדה מאיר ומשה דיין, שהיה להם חלק מרכזי ומהותי באימוץ הקונספציה המודיעינית של "סבירות נמוכה" ומהות התגובה הצבאית הראשונית.
הדוגמא השנייה מתייחסת לוועדת כהן, לחקירת אירועי "סברה-ושתילה" בלבנון, בו טבחו הפלנגות הנוצריות בראשות ג'ומאייל, את תושבי מחנות הפליטים המוסלמים, נשים וטף בצורה אכזרית, מנימוקים פנים לבנוניים, נקמנות שורשית בין הנוצרים והמוסלמים והתחשבנות פנימית, שלישראל לא היה כל קשר ועניין.
יחד עם זאת, מצאה הוועדה שבה היה אחד החברים הפעילים אהרון ברק, היום נשיא בית המשפט העליון, להטיל אחריות על אי מניעה, אי עשייה ועצימת עיניים, אחריות על שר הביטחון - אריאל שרון וקציני צה"ל בכירים, תוך המלצות להעבירם מתפקידם, הגבלות על תפקודם תוך ציון זמן ההשעיה.
כל הנימוקים הנ"ל, בנוסף להיותם לא צודקים ומעוותים את המציאות, גרמו להערכתי עוול גם לשרון וגם לצמרת צה"ל. בנוסף לכך - העלות הכוללת של ועדת חקירה ממשלתית + הוצאות עורכי הדין = מיליוני שקלים שניתן להשקיעם במקומות אחרים.
ולאחר שראינו את כל היתרונות, שאכן בעלי חשיבות ועניין יש גם רשימת חסרונות שאסור לזלזל בהן ולהתעלם מהן.
וועדה ממלכתית, בנסיבות של מלחמת לבנון 2 צריכה לדון במספר נושאים רחב כמו: תפקוד הממשלה והחלטותיה, התיאום בין הממשלה לצה"ל והרמטכ"ל. ההתנהלות וההחלטות של הרמטכ"ל מול פיקוד צפון ומול הממשלה. ניהול המלחמה, הורדת פקודות, משימות, החלטה על כניסת כוחות קרקעיים ומטרותיהן. האם נכונה הטענה שהרמטכ"ל העדיף את האופציה האווירית, והיה משוכנע שחיל האוויר לבד יעשה את המלאכה, והכוחות הקרקעיים רק ישלימו בשוליים את המשימה.
הכנת המילואים למבצע, החוסר בציוד בסיסי, כמו שכפ"צים, ציוד לילה, לוגיסטיקה לקוייה שלא הגיעה ליחידות בשטח.
מתן פקודות מבצע, לא ברורות, מבולבלות עצירת היחידות בשטחים לא מוגנים, כניסה קרקעית לאחר שכבר ידעו על הפסקת אש, כמו למעבר הסלוקי שגרמו לאבדות קשות לכוחותינו.
הטיפול והכנת בעורף: מקלטים לא מוכנים, פגומים, ואי פינוי האוכלוסיה החלשה, דבר שהמיליונר ארקדי גאידמק הבין תוך כמה ימים והממשלה על זרועותיה, ופיקוד העורף לא הבינו עד גמר המלחמה (ראה מאמרי בנושא זה: "איפה היתה הממשלה").
חסרונות בולטים - אם הוועדה רוצה לדון ברצינות ובצורה מעמיקה יסודית בכל הנושאים שפורטו לעיל, היא צריכה לפחות 3-2 שנים. אם תדון בצורה כללית ומהירה היא תמוסס (בעברית יפה) או תמזמז (בעברית גסה) את כל הנושאים ולא תגיע לחקר העובדות האמיתיות.
מרגע שהוועדה תחל בעבודתה, כל המערכת הפוליטית והצבאית תכנס לסטגנציה, לאמור: הקפאה עמוקה, יתחילו התייעצויות, הכנות ושכירת עורכי דין לקראת השימועים בפני הוועדה וכיסוי תחת. אם הוועדה תשלח 50-30 מכתבי אזהרה, ותיאלץ למסור להם את כל החומר לעיון, להופעה עם סניגורים לחקור עדים ולהביא עדים - הנה לכם חודשים על חודשים של מזמוז הזמן.
יש חשש שמשך כל זמן דיוני הוועדה, התקלות, הבעיות לא יתוקנו, לא יטופלו ויוזנחו עד גמר הדיונים.
אסור להתעלם גם מהעובדות הנלוות, לדיוני הוועדה, כמו שלכל כדור, אפילו אקמול יש תופעות לוואי, כך גם לדיוני הוועדה ותוצאותיה, ראה את הדף לצרכן הנלווה.
אם ניקח לדוגמא את וועדת השופט זיילר, בו יושבים שלושה חברים מנוסים, יודעים ומכירים את המטריה ובעיקר דנים בסוגיה מצומצמת של פעילות המשטרה בדרום בנושא רצח השוטר צחי בן-אור. התוצאה - הוועדה עדיין לא הגיעה לחצי החקירה ונמצאת בשלב של לפני שמיעת הנחקרים שהוזהרו, והסוף עדיין לא נראה באופק.
מכאן ניתן ללמוד, מה יהיה גורל וועדת החקירה הממלכתית. אמנם מינוי הוועדה ייתן "שקט תעשייתי" לממשלה, המחאה הציבורית תדעך, הכוחות המוחים יתפזרו, המטרה הראשונית תושג, אך לא בטוח שהמטרה הסופית והרצויה תביא לפתרונה הרצוי.
לאור החיוב והשלילה על הציבור להחליט לעצמו.
הערה: היתרונות של שתי וועדות ממשלתיות/בדיקה + חקירת מבקר הפנים (בתוספת תחקירי צה"ל - שאינם תלויים בוועדות), היא בכך שהם מתרכזים בנושא ספציפי מוגדר ויכולים לטפל בו, לבדוק אותו ולתקן אותו ביעילות, מהירות ופתרון מעשי טוב יותר.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
