אבינועם גרנות, ראש מינהל החינוך, עיריית חולון
שתי תובנות בולטות חסרות בקרב אלה התוקפים את מה שקרוי , בדרך כלל בטעות, " הפרטת מערכת החינוך" :
האחת, חוסר השוויון והצדק החברתי מובנה במערכת החינוך הישראלית ואף מגובה בחוק החינוך הממלכתי. המדינה הכירה מראש בזרמים שונים, ובראשם - החינוך הממלכתי דתי, ונתנה גושפנקא למערך ישיבות "בני עקיבא " , למשל. כך ניתן ההיתר לגביית כספים מאסיבית מההורים , עד 000 15 ש"ח לשנה. המדינה הכירה בצורך של תלמיד ישיבה ללמוד עד כפליים שעות לימוד מחברו החילוני. המדינה התירה הקמת רשתות חינוך דתיות וחרדיות הנהנות מכספי תרומות, כספי הורים , כיתות קטנות, ארוחות חמות, היסעים - ובו בזמן מעניקה להם ממשאבי החינוך הממלכתי. ראשיתו של אי השוויון במערכת החינוך נעוץ בראשית שנות ה 50. החינוך הממלכתי, או החילוני, הלך והצטמצם במסגרת שבלונית של הקצבות הולכות ופוחתות. משנת 2000 ועד להפעלת תכנית "אופק חדש" בוצעו בחינוך הציבורי בישראל למעלה מ 20 קיצוצים. רובם נגעו בליבת המשאבים ההכרחיים לילד ולמורה.
התובנה השנייה החסרה בקרב מתנגדי המשאבים החיצוניים בחינוך היא באשר למהות התופעה . " הפרטה " , על פי הבנתי , היא מסירת הגינון , אספקת ארוחות , היסעים , ציוד משרדי וכיו"ב לידי גורמים המתחרים בשוק החופשי, במכרז פתוח. תהליך זה לכשעצמו הוא חיובי. המדינה איננה מסוגלת ואינה צריכה להיות הספק והיצרן של בתי הספר. היא כבר הוכיחה בעבר, ולא רק בישראל - כי איננה מסוגלת לבצע זאת ביעילות וחיסכון.
אולם כניסת משאבים חיצוניים אל הפדגוגיה, מימון בניין מעבדות, הארכת יום הלימודים, מימון חלקי של פנימיות יום, הפקת חומרי לימוד מתקדמים - היא תופעה מבורכת, וחיונית. היא לא בהכרח " הפרטה " . כאן נכנסים ההורים, הקרנות, התורמים, המגזר השלישי , אל שטח ההפקר שהותירה מאחוריה המדינה. ושלא נטעה : אלה לא קדמו למדינה. לפחות מאז רפורמת החיטוב נמצא החינוך בסדר עדיפות לאומי נמוך ביותר, להוציא שנים בודדות של שלטון יצחק רבין ז"ל, ולהוציא המהלך האסטרטגי של "אופק חדש".
לפיכך, גם אם תשתנה מדיניות הממשלה ביחס לחינוך, היא לא תצליח לגשר על הפער העצום שנפער בין ההשקעות לבין הצרכים והציפיות . בנישה הזו נדרשת מעורבות גופים וגורמים חיצוניים . טענת מתנגדי המשאבים החיצוניים כאילו אין קביעות ושיטתיות בהקצבות של אותם גופים, אינה לוקחת בחשבון דווקא את חוסר השיטתיות והעקביות בהשקעות המדינה. היא מתעלמת מחילופי השלטון התכופים, ומהפער שבין קבלת החלטה כלשהי - ועד לביצועה. וראה : מימוש חלקי מאד של חוק יום לימודים ארוך.
הסיכוי היחיד להתפתחות החינוך הוא איגום חכם ומסונכרן של כלל המשאבים בחינוך : המדינה, הרשות המקומית, המגזר השלישי , ההורים. לאף מנהל בית ספר- כמו למנכ"ל משרד החינוך, אין את הפריבילגיה לוותר על אחד מהם. לא בקרב השכבות החלשות , ולא בחזקות יותר. לא בהקשר של תלמידים מתקשים או לקויי למידה. וגם לא בהקשר של טיפוח המצטיינים. אין בחינוך החילוני "פריצה" אל החינוך הפרטי . הוא קיים , לפי שעה בהיקפים מזעריים. אם תילקח מבתי הספר וגני הילדים היכולת ליהנות ממגוון המשאבים באופן מבוקר ופלורליסטי, אז יפרח החינוך הפרטי האמיתי . זה כבר בפתח . בתש"ע נפתח תיכון פרטי חדש בשרון, כשכל הורה ישלם על בנו 000 35 ש"ח לשנה.
ראש מינהל החינוך בעיריית חולון ,
בעל תואר מוסמך בתקשורת , מאוניברסיטת קלארק , בוסטון ,
ותואר ראשון בהיסטוריה כללית ומדע המדינה , האוניברסיטה העברית .
מייסדם של בתי הספר התיכוניים "מור" מטרו ווסט ו"אביב" ברעננה .
מחבר ספרי לימוד בתורת האזרחות ,
בשליחות : שימש כשליח קהילתי בקהילה היהודית של סינסינטי , אוהיו .
וכמנכ"ל בית הספר היהודי "מגן דוד" , מקסיקו - סיטי .
לשעבר , חבר מועצת העיר בכפר סבא .
בעל תואר מוסמך בתקשורת , מאוניברסיטת קלארק , בוסטון ,
ותואר ראשון בהיסטוריה כללית ומדע המדינה , האוניברסיטה העברית .
מייסדם של בתי הספר התיכוניים "מור" מטרו ווסט ו"אביב" ברעננה .
מחבר ספרי לימוד בתורת האזרחות ,
בשליחות : שימש כשליח קהילתי בקהילה היהודית של סינסינטי , אוהיו .
וכמנכ"ל בית הספר היהודי "מגן דוד" , מקסיקו - סיטי .
לשעבר , חבר מועצת העיר בכפר סבא .
