הפיצוץ בבאר שבע וחינוך 

"כל כך חיכיתי ליום הראשון של שנת הלימודים, רציתי בעיקר לפגוש את כל החברים שלי, התגעגעתי אליהם מאוד ועתה אנוכי עצוב עצוב מאוד, במקום להיות איתם אני שוכב פצוע בבית החולים..."

דברי נער מבאר שבע שנפצע בפיגוע המחריד בעיר זו. דמעות שלגו מעיני וכולי חיל ורעדה בשומעי דבריו של עלם צעיר זה. אדם שלא עשה עוול בימיו, ילד שרצה רק להגיע ולשהות עם חבריו בבית הספר. אנשים אכזריים מכל פושעים חסרי צלם אנושי גודעים חייהם של 16 אנשים חפים מכל פשע ופוצעים כ- 100 אזרחים ילדים ומבוגרים. רק אנשים רשעים חסרי כל מוסר מסוגלים לעלות לאוטובוס ולפוצץ אותו על אנשיו.

כעס רב חשתי בגלל התקשורת ששידרה רבים, רבים מהפוליטיקאים שתארו שמזה זמן רב לא היה פיגוע, כאילו אומרים מזה שנתיים חיינו בעולם בארץ רגועה ושקטה באחוות עמים ובאהבת אדם - ולפתע פתאום פיצוץ שהחריד את כולנו.

אם מתייחסים רק ואך ורק לאירוע - צודקים הם המדברים ברדיו. בעיתונים, אך העובדות הן שונות לגמרי, בזכותם הנפלאה של צה"ל ושומרי המדינה הנוספים נמנעים מאות מאות של פיגועים. האסון שלא היה יוצא דופן הוא חלק ממדיניות של אנשים בעלי השקפה רשעית ונוראית, אנשים שמעודדים שמחים ומאושרים שיהודים בארצנו שלנו נהרגים. כך ראינו את הפגנות האהדה בעזה וכך חשנו בחוסר תגובתם כמעט של אנשי אשף למיניהם.

חובה עלינו, על כל אחד מאתנו לחשב כל פיגוע מתוכנן, כל אירוע שנמנע, כל חגורת נפץ הנתפסת כאילו היא גרמה לאסון דומה. כך צריכה להיות התפיסה, החשיבה והנורמה. האסון הוא גם בתהליך - בדרך. אנו עוברים לסדר היום כאשר מאות ואלפי פגזי קאסם נוחתים בגוש קטיף ובשדרות. זה לא נחשב ... כי אין נפגעים חשיבה מעוותת טיפשית ומרגיזה.

העולם שותק - לא שמעתי את קופי אנאן וראשי האו"ם יוצאים מגידרם לגנות הארוע הנוראי, גם לא מפי חברינו וידידינו ראשי אירופה המדומים. לא שמענו מהם נקיטת אמצעים דרסטיים כנגד הפלשתינים הטרוריסטים. אך מהעולם ששתק אך לפני שישים שנה כשראה אלפי רכבות מסיעות מיליוני אנשים לאושוויץ, טרבלינקה, מיידנק, ובירקנאו, - אינני מצפה לתגובה אחרת. עולם שברובו קיימים סימני אנטישמיות כמעט על כל צעד ושעל, אין לצפות מהם לתגובה אחרת - מאשר שתיקה ואולי שמחה לאיד. כך, מחרימים אותנו - למעלה ממאה מדינות באו"ם. אך קשה להם להסיענו שוב ב"רכבות" הם עושים זאת בסנקציות באיומי - מסחר, עסקים ותרבות. שהרי בביקורי באירופה בכל ארץ כמעט עלי להלך עם כיסוי ראש שאינו דומה לכיפה וכמובן לשוחח בשקט כמעט בלחישה - שמע ישמעוני דובר עברית. כן, היום 60 שנה לאחר התופת הנוראית השואה הקטסטרופלית שהעולם כולו שתק. כן, גם בנות הברית לא הפילו ולא פגז אחד על אושביץ, גם לא על פסי הרכבת שהובלו המיליונים כאמור למחנות. כך נהגו אז וכך עולם נוהג כיום רק ביתר תחכום, באסיפות, בדיונים, בהחלטות ובהשתקתנו בביקורנו בחו"ל.

אז היכן המוח היהודי? אנוכי שואל ומקשה, מדוע איננו מנסים למצוא את הכלים הנכונים והחכמים כדי לשמור על גופנו על נפשנו, אין לאף אחד זכות להרוג אותנו. היהדות מחנכת אותנו - "כי הקם להורגך השכם להורגו". שמירה על חיי אדם, על אורך חייו היא מהמצוות החשובות ואולי החשובה ביותר ביהדות. מדוע עלינו אין אנו נוהגים ע"פ עקרון יהודי אוניברסלי צודק זה.

מדוע לא נהרוס ביתם של כל קרובי משפחתו של מתאבד. אם הוא יידע שבהתאבדותו ילך לאבדון כל רכושם של משפחתו הענפה, בטוחני שהמצב ייראה שונה.

שרון ביקש להתנתק, האם לדעתו בדרך זו יפסיקו להרוג בנו? האם בריחה מעזה ואח"כ מהשומרון יגבירו בהם את אהבת היהודים? אינני רוצה להתיחס במאמרי זה על הליכים דמוקרטיים שאנו גאים בה במדינתנו, הליך שבו האנשים קובעים, העם מחליט ולא מנהיג בודד שיחליט בניגוד לכל אלה שהוא שואל אותם ניסיתי למצוא מקבילות היסטוריות להתנהגותו זו של שרון, שאלוני תלמידים רבים, סטודנטים ומנהלים על דעתי כמרצה וכמפקח חינוכי בעבר.האם אין זו דיקטטורה מוחלטת שאינה מתייחסת לאנשים, לעם? ההיסטוריה בעולם כולו מגלה לנו כי כך נהגו כולם - כל הדיקטטורים, הממשלים הדמוקרטיים האנושיים התייחסו לדעת החברים, הקבוצה, העם.

והילד הנפלא המרגש מבאר שבע בדבריו ב- 1.9.04 ביום פתיחת שנת הלימודים. רק רציתי להיות עם חברי במוסד החינוכי. הילד לא כל כך התגעגע ללמוד, חשקה נפשו בעיקר להיפגש עם חבריו, ידידיו אהוביו.

מחנכים מורים ומנהלים יקרים - הקשיבו קשב עמוק לנער מבאר שבע, הוא בוכה על כך שלא יכול היה להיות עם חבריו. זו משימת חיינו - לדאוג שלכל אחד ואחד מהילדים יהיה חבר, שכולם יחושו שהם חלק משלם, חוליה מתוך שרשרת איתנה, שהם אדם בודד בתוך חבורה של חברים זו דרכה של היהדות. חייב אדם על פי היהדות להתפלל, לברך ברכת המזון, החובה על כל אחד ואחד, אך היהדות מטפחת בנו חיי קהילה, עלינו להתפלל במניין, לברך במזומן, לקדש עבור כלם לקרוא מגילה בקול רם למען ציבור שלם שומע. לתקוע בשופר למען יקשיבו ויאזנו כל ציבור המתפללים.

החבורה, הקבוצה היחד, הקהילה מהווים את הבסיס הקיומי והחשוב שביהדות. כאשר החברים מתנהגים כיאות, כאשר החברים נהדרים הרי קיימת ערבות הדדית, עזרה וזולת טיפוח האחר. סיוע לנזקק מחד ומאידך - זו הקרקע הבשלה והטובה ביותר כדי ללמוד.

הלמידה, ההשכלה, האינטלקטואלית תלויה לא רק במורה המלמד אלא מתחילה ביצירת תשתית בריאה ואיתנה. תשתית מחוזקת זו היא החברה, החברים. כשאדם, ילד נער חש כי מלמדים אותו, מטפחים בו הרגלי למידה והפנמת מיומנויות, הוא יטמיע הכל ביתר שאת ,בעוז וביצירתיות כאשר יידע כי מסביבו חברים תומכים עוזרים ומסייעים.

לא בכדי הנער המרתק מבאר שבע התגעגע לחבריו. הם הם הגורמים לכל אחד מאיתנו עוצמה, יוזמה, בטחון, זקיפות קומה, יושר והגינות.

ככל שמערכת החינוך תשכיל להבין כי החינוך החברתי, כי יצירת חיי חברה בכל רגע ובכל שעה הם הם הבסיס המוצק של ההצלחה החינוכית על בסיס זה אפשר לבנות בנינים מקסימים שונים, אחרים, כאשר הקרקע פורייה הפרות מתוקים גדולים ומרתקים.

כמו שמנהיג מבוגר בקהילה ובפוליטיקה המשפיע צריך להיות כריזמטי אנושי, ישר, וחכם ,כך צריכים לפתח מנהיגות נוער, ערכית תורנית, דתית חברתית, התנהגותית. שהרי הנוער הוא המשפיע ביותר על נוער.