כל חובב ספורט רציני יכול למנות בקלות שניים- שלושה אירועים ספורטיביים שהוא יזכור לכל החיים. אוהד מכבי, למשל, יזכור לנצח את הסל ההוא של שארפ נגד ז'לגיריס. חובבי טניס רציניים ידברו עוד הרבה שנים על הגמר המדהים בין נדאל ופדרר בווימבלדון 2008. אין אוהד כדורגל אחד בעולם שלא זוכר או לא ראה אפילו פעם אחת את הגול של מראדונה נגד אנגליה ברבע גמר מונדיאל 86 (לא זה עם היד, השני. בעצם, גם זה עם היד...). אם תשאלו אוהד מנצ'סטר יונייטד, הוא ידבר איתכם על המהפך ההוא מול באיירן.
יוסיין בולט לא יוצא לי מהראש. זה לא רק שיאי העולם המדהימים שהוא מנפץ, פעם אחר פעם, בדיוק ברגע הנכון-הוא תמיד יחכה לגמר גדול, של אליפות עולם או אולימפיאדה, זה לעולם לא יהיה באיזו תחרות זניחה בבריסל- אלה לא רק ההצגות והשואו שהוא נותן לפני הזינוק. הרי גם מקנרו היה כזה. הוא פשוט מסוג הספורטאים האלה שאתה עוצר נשימה כשאתה רואה אותם בפעולה. מסוג החוויות האסתטיות האלה שכל כך נדירות בספורט. משהו שגורם לך לשאוף אוויר לראות ולהוציא אותו רק כשזה מסתיים. כמו לראות את מייקל פלפס שוחה את 50 המטר האחרונים ב-200 מטר פרפר. איך שהוא פשוט קופץ על המים כאילו זה מתקן מתנפח בלונה פארק. אתה פשוט המום כשאתה רואה את זה. כמו לראות את זינאדין זידאן רץ עם כדור באמצע המגרש. כל אחד מהמיליונים שרואים את אותו רגע בדיוק יודע שהולך לקרות משהו. כמו לראות את רוז'ה פדרר עולה לרשת, או לראות את הכדור הולך למייקל ג'ורדן 3 שניות לסוף המשחק. התנועה החלקה, שהכל נראה כאילו הולך בסלואו מושן, והידיעה כי תיכף משהו גדול יקרה, משאירה אותך עם עיניים פקוחות לרווחה. כמו כל הגדולים הללו, כך גם יוסיין בולט. מרגע הזינוק, דרך פתיחת הצעדים הענקית שלו, הצעד המושלם, הנגיעות של קצות האצבעות שלו במסלול עד שזה נראה כאילו הוא מרחף, ורק כדי שלא יפסלו אותו על חוסר אנושיות, הוא עושה טובה וגם נוגע בקרקע מדי פעם, בדרך לשיא העולם שאתה מניח שיגיע. כל הספורטאים הגדולים הללו נכנסו להיסטוריה בזכות ההישגים הפנטסטיים שלהם. מבחינתי, מה שהופך אותם לגדולים באמת הוא אותם רגעים שבהם אתה לוקח אוויר ומחכה שהם יעשו את הקסם שלהם. אוהד ארסנל פעם אמר לי:"יש מעט מאוד רגעים גדולים יותר בספורט מאשר לשבת בזוית הנכונה באיצטדיון ברגע שבו תיירי הנרי מתחיל לרוץ באגף שמאל". אכן, יש מעט מאוד רגעים גדולים יותר מאשר להיות במקום הנכון כשיוסיין בולט פותח מבערים.
יוסיין בולט לא יוצא לי מהראש. זה לא רק שיאי העולם המדהימים שהוא מנפץ, פעם אחר פעם, בדיוק ברגע הנכון-הוא תמיד יחכה לגמר גדול, של אליפות עולם או אולימפיאדה, זה לעולם לא יהיה באיזו תחרות זניחה בבריסל- אלה לא רק ההצגות והשואו שהוא נותן לפני הזינוק. הרי גם מקנרו היה כזה. הוא פשוט מסוג הספורטאים האלה שאתה עוצר נשימה כשאתה רואה אותם בפעולה. מסוג החוויות האסתטיות האלה שכל כך נדירות בספורט. משהו שגורם לך לשאוף אוויר לראות ולהוציא אותו רק כשזה מסתיים. כמו לראות את מייקל פלפס שוחה את 50 המטר האחרונים ב-200 מטר פרפר. איך שהוא פשוט קופץ על המים כאילו זה מתקן מתנפח בלונה פארק. אתה פשוט המום כשאתה רואה את זה. כמו לראות את זינאדין זידאן רץ עם כדור באמצע המגרש. כל אחד מהמיליונים שרואים את אותו רגע בדיוק יודע שהולך לקרות משהו. כמו לראות את רוז'ה פדרר עולה לרשת, או לראות את הכדור הולך למייקל ג'ורדן 3 שניות לסוף המשחק. התנועה החלקה, שהכל נראה כאילו הולך בסלואו מושן, והידיעה כי תיכף משהו גדול יקרה, משאירה אותך עם עיניים פקוחות לרווחה. כמו כל הגדולים הללו, כך גם יוסיין בולט. מרגע הזינוק, דרך פתיחת הצעדים הענקית שלו, הצעד המושלם, הנגיעות של קצות האצבעות שלו במסלול עד שזה נראה כאילו הוא מרחף, ורק כדי שלא יפסלו אותו על חוסר אנושיות, הוא עושה טובה וגם נוגע בקרקע מדי פעם, בדרך לשיא העולם שאתה מניח שיגיע. כל הספורטאים הגדולים הללו נכנסו להיסטוריה בזכות ההישגים הפנטסטיים שלהם. מבחינתי, מה שהופך אותם לגדולים באמת הוא אותם רגעים שבהם אתה לוקח אוויר ומחכה שהם יעשו את הקסם שלהם. אוהד ארסנל פעם אמר לי:"יש מעט מאוד רגעים גדולים יותר בספורט מאשר לשבת בזוית הנכונה באיצטדיון ברגע שבו תיירי הנרי מתחיל לרוץ באגף שמאל". אכן, יש מעט מאוד רגעים גדולים יותר מאשר להיות במקום הנכון כשיוסיין בולט פותח מבערים.
א.ה
