מאיר שטרית, האם מתקיים שלטון החוק 

בקוראי את החדשות, אני חושב הרבה על צמד המילים: קשה להאמין. ואמנם לעיתים, ממש קשה להאמין למה שנכתב בחדשות היומיות. היום, למשל, קראתי כי יו"ר מפלגת בל"ד, חבר
הכנסת עזמי בשארה, נסע היום לסוריה (!) שם יצטרף לשני חברי כנסת מסיעתו, ולשני
חברי כנסת לשעבר שהגיעו לשם עוד אתמול.
למיטב הבנתי, חל איסור על תושבי ישראל לצאת למדינת אויב אלא אם קיבלו אישור מפורש
לכך מהמדינה. יתרה מכך, בשל נסיעה קודמת של אותו חבר כנסת, נחקק חוק, בשנת 2001,
האוסר על נסיעה של חברי כנסת ללא אישור למדינת אויב.
נזכור גם כי חברי הכנסת המכהנים הם אותם חברי כנסת שבעת השבעתם לכהונתם מצהירים
בשבועה ובכתב כי יהיו נאמנים למדינה ולחוקי הכנסת. היש חשיבות להצהרה או שהיא רק
פיסת נייר חסרת תוקף?!
המקרה המתואר איננו החוק היחיד שאיננו נאכף. ישנם חוקים נוספים שנחקקו על מנת להגן
על אנשים רבים מפני שרירות לב ולא אוכפים אותם. כך למשל קיים חוק על איסור הלנת
שכר. אולם, מזה חמש שנים ויותר ישנם מעסיקים מוסדיים, גם כאלה שמקבלים תמיכה
תקופתית ושיטתית מתקציב המדינה, שנוהגים להלין את שכר עובדיהם במשך חודשים ארוכים.
לעיתים, גם לתקופות העולות על שנה. היש הסבר לשתיקת המחוקק? לשתיקת הרשות המבצעת?
הוראות, כללים ותקנות הם סמלים לריבונותה של מדינה. אם אין הם נאכפים, המשמעות היא
ששלטון החוק בישראל מתקרב למושג: "אות מתה". אות כתובה שאיננה מבוצעת בפועל.
מה אומר הדבר לגבי מוסדות השלטון בישראל? האם חזרנו לתקופת המלחמה בה המדינה קפאה
על שמריה ואילצה את הנזקקים לפנות למתנדבים שאינם שייכים לשלטון? בשתי הדוגמאות
שצוינו מדובר בתופעה שחוזרת על עצמה.
מדוע ממלא מקום שר המשפטים, השר מאיר שטרית, אינו נוקט עמדה פומבית בנושא? עמדה
המלווה בצעדים מעשיים דרסטיים? אם נסעו חברי כנסת מכהנים לסוריה ללא רשות, תופעל
פרוצדורה הכתובה בחוק ותישלל מהם זכותם לשבת בכנסת למשך 6 חודשים ויוטל עליהם גם
קנס כספי. אם יחזרו על פעילותם, יושעו לשנה, עם קנס גבוה יותר בהתאמה.
אשר לאזרחים אחרים של מדינת ישראל שנסעו למדינת אויב ללא אישור, עליהם לעמוד לדין
ולשאת בעונש הקבוע בחוק, כולל מאסר וקנס כספי.
העיקרון, שחייב להיות מוצג בפומבי, הינו שמי שמפר את החוק - נענש, מיידית.
אם לא יתקיים האיזון הפומבי הזה (החטא ועונשו), יבינו הצופים מהצד כי שלטון החוק
איננו עקבי. אינו חל על כולם.
פעולה דומה חייבת להינקט כלפי חוק הלנת שכר, וחוקים אחרים שאינם נאכפים. אין סיבה
שממלא מקום שר המשפטים יצא בקריאה לשופטי ישראל לשנות את מנהגם הרחום ולהטיל
בממוצע על המורשעים בדין רק שליש מגובה העונשים הכתובים בחוק. ומאידך, לא ימחיש את
תגובתו המהירה להפרות קבועות של חוקים קיימים.
גם בשלבים בהם החקירה נמצאת בעיצומה נוצר הרושם של איפה ואיפה, באופן המטיל ספק
בסבירותו ושוויונו של שלטון החוק. הנה שתי כתבות בעיתון בוקר, השבוע. באחת מהן
נאמר כי בנו של הרב הראשי עמר, שנאשם בחטיפה ופגיעה בחבר של אחותו, נמצא אשם ונגזר
עליו עונש של 36 חודשי מאסר. לצד ידיעה זו מופיעה ידיעה אחרת על מגמת הפרקליטות
להגיע לעסקת טיעון במסגרתה לא יושת עונש מאסר בפועל על פרקליט בכיר ופופולארי שהרג
ברשלנות ותוך עבירה על חוק המהירות, שני בני אדם: אם ובנה הקטין שמכוניתם ניצבה
כחוק לפני רמזור אדום.
שלוש שנים על חטיפה. מול אפס שנים על הריגה ברשלנות. מוזר!
יתרה מכך, בכתבה נאמר כי הפרקליטות שוקלת לשנות בעסקת הטיעון את נתוני המהירות
העובדתיים של מכונית הנהג הפוגע. נמצא שהוא נסע במהירות של 80 קמ"ש, מהירות שהינה
מעל למותר בשטח עירוני. הפרקליטות שוקלת לציין בכתב האישום כי הוא נסע במהירות
הקבועה בחוק. אם אמנם הכתבה מדווחת על שיקול אמיתי, אזי, הכל פרוץ. הגענו כבר למצב
בו ניתן לשנות עובדות שנאספו בזירת האירוע. למה אם כך שלא נחשוב כי בעסקות טיעון
אחרות, שלא הובאו לידיעתנו, משנה (אולי) הפרקליטות עובדות נוספות. עם דמיון משולח
רסן נוכל לחשוב על שינוי כלי הרצח מאקדח טעון לסכין קטנטנה. ואולי על אדם, שהכה
בכלי קהה את קורבנו, ייאמר שרק סטר לו. הכל אפשרי בעסקות הטיעון הללו. ברגע
שפותחים פתח מי יקבע את מידת גודלו?
מכיוון שהתחושה בישראל כלפי הממסד בשנים האחרונות איננה שופעת אמון. נהפוך הוא.
הספקנות הולכת וגואה. חייב ממלא מקום שר המשפטים להוביל קו של החזרת האמון לציבור
הרחב באמצעות פעולות יזומות ופומביות שמטרתן להראות כי שלטון החוק מקוים בישראל,
ללא משוא פנים.