תיאטרון בובות בן זמננו 

בובות בתיאטרון מייצגות את בני האנוש. מייצגות, ולא יותר, משום שלמרות החיים הניתנים להם על הבמה הן אינן בני-אנוש. הן רק דימויים. בדיון. אחיזת עיניים. הן כלי ראשון במעלה לדמיין, הן מגלמות את ה"ספק" המפחיד לגבי מה אמיתי ומה לא. מסיבה זו גופן, תווי פניהן ותלבושתן עשויים באופן שגורם להן להיראות על הבמה כיותר מסתם חפץ. כך הן בגדר מטאפורה. הן "כמו" ו"כאילו" וזה מה שמשעשע אותנו. במלים אחרות, בובות "מרמות" אותנו כדי לגרום לנו הנאה. וזו הרי תמציתה של אמנות התיאטרון. אמנות הנפשת הבובות התפתחה במהלך התקופות (לצד תיאטרון ה"שחקנים") כחלק מפולחן דתי, כדרך שעשוע ובידור, כאמצעי השפעה וחינוך וככלי סטירי-מחאתי. ממתי? עונה ההיסטוריון וחוקר הבובות הפולני הנריק יורקובסקי "למעטים איכפת ואיש לא ממש יודע. בובות היו קיימות מאז ומתמיד". ב-20 השנים האחרונות, אנו עדים, לשימוש הולך וגובר גובר בבובות כשפה אמנותית, תיאטראלית, טלוויזיונית וקולנועית, בכל העולם. כיום, בההפקות התיאטרון למבוגרים, אנו מוצאים יותר ויותר את השחקן-בובנאי נוכח-משחק ליד בובותיו, (חוץ מאשר בתיאטרון הבובות המסורתי, ועל המסך). הרעיון הברכטיאני של תיאטרון שאינו יוצר אשליה כבר הוטמע בבובנאות המקצוענית ונראה ש"המהות-המונפשת-ללא-המנפיש" כבר הפכה להיות כמעט נחלת העבר, או לפחות יצאה מהאופנה. מצב זה הוליד ביקוש לבובנאים שמסוגלים לשחק ולשחקנים שמסוגלים להנפיש בובות. במבט ראשון הבובה היא חפץ דומם. היא שייכת לעולם החומר של כלים מעשה-ידי אדם. אבל זה חפץ שנוצר על פי מודל קיים. היא סימן של התרבות אליה היא שייכת. לא תטעו אם תתבוננו בה. תזהו מיד את הקרקע ממנה צמחה. במבט שני הבובה היא מוצר מיוחד, המותאם למשחקו על הבימה. כל התכונות שנבנו לבובה נראות כטבועות בה. בתום תהליך של עיצוב ובניה הבובה היא פריט עצמאי עשוי-היטב... לכאורה.. מכיוון שאז נדלקים הפנסים ושם - על הבמה - היא מתגלה כחסרת אונים, חייה תלויים לחלוטין בעזרתם הישירה של בני אדם. מעתה ואילך הכול תלוי בבני אדם. לכן התנועה הפכה למעין ערך עליון: התנאי הראשוני והמרכיב העיקרי בהווייתה של הבובה. לבובה, בניגוד למפעיליה, אין פסיכולוגיה, אבל היא מסוגלת לבטא רצון, מעצור ומצבים נפשיים דרך פעולות, תנועות ומחוות (ג'סטות). אמינותה כדמות מאופיינת על הבמה, היא תוצאה של מערכת החלטות (עיצוב, קול ,תנועה) מוקדמות ומדויקות. מכלול ההחלטות מוליד סגנון מסוים של מופע: מימטי, אשלייתי, פיוטי, יצירתי. מנגד, לשחקן, השימוש בבובה הוא קשה ותובעני. הוא נדרש ליכולת משחק סכיזופרנית; גילום דמות (שאינה הוא עצמו) באמצעות גופו וקולו ובו זמנית הענקת איכויות של משחק - לבובה, ולעיתים, הוא נדרש להיות מסוגל לגלם דמות, שבו זמנית מקיימת יחסי-גומלין עם הבובה שהוא מפעיל. יכולתה של הבובה לפעול על הבמה כדמות שלמה היא תוצאה אם כך, של מערכת החלטות מוקדמות, של תכונות החומרים מהם עשויה, של מיומנויות השחקן-בובנאי, ושל מידת הגמישות ההדדית שיגלו הבובה, השחקן והקהל - זה כלפי זו. אמנות הנפשת הבובות היא צומת בה מתערבבות האומנויות הפלאסטיות באמנויות הבמה. עושר האפשרויות הגלומות בה הוא מפתיע ומדהים. היחסים בין השחקן והבובה הם רבי-פנים וכרוכים תמיד במשמעות. סוג זה של שפה מזמין את הקהל לקריאה יצירתית של המופע.