"אל תכעס על עצמך שצפית, או על הוריך על שהציגו דווקא את זו, או על אלוהים שהפקיד אותך באולם מס' 3 בתיאטרון"
בוקר טוב,
שמי אדם, אומרים שאני בן יום.
אני עוד לא יודע, יש לי 2 תיקיות שהולכות איתי לכל מקום, 'תיקיית הישרדות' שמוכנה בצורה מושלמת, הכל כבר מצויר, כשיש צמא, רעב וכל השאר אני בהחלט יודע מה לעשות ואיך להשיג את מבוקשי, גם הגוף שלי יודע בדיוק מה לעשות כשנכנס אוכל לגוף, כשהקיבה מלאה...., ציור מושלם.
התיקייה הנוספת כנראה ריקה, זוהי 'תיקיית חיים' שאני הוא זה שיצייר אותה.
מה שאני רואה ואראה מעכשיו אסרטט ואשמור ב"תיקיית חיים" שתשמש אותי בעתיד בכל רגע מחיי.
מולי במה ועליה שחקנים.
המסך עולה, מתחילים.
על הבמה שני שחקנים, הם מציגים עצמם 'אימא ואבא', הם מדברים אליי, מחייכים אליי כשאני עושה פרצוף, מביאים לי את מה שאני רוצה כשאני בוכה...
אני בן שלוש, אימא מספרת לי מי אני "אתה הילד הכי טוב בעולם", "ילד רע", "חכם", "טיפש","אתה מפריע".
היא מספרת לי על העולם "אנשים מסוכנים", "תסמוך רק על המשפחה", "אם תעלה לשם אתה תיפול".
הם בתמימותם חיים, אני בבורותי לומד.
אני בן 9, הילדים בבית הספר מספרים לי מי אני, "אתה לא מקובל", "יפה", "מכוער", "שמן".
המורה מספרת לי בלגלוג מי אני כשאני לא מכין שיעורי בית משעממים, אבא מספר לי על כסף בכל יום שחוזר מהעבודה מדוכא וכועס על המצב הכלכלי, אימא מלמדת אותי מה היא זוגיות בכל פעם שמחליפה את בן זוגה באחר.
אני צופה בהצגה שתקבע את גורלי.
"מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?"
מולי מראה, בתוכה שחקנים על במה, אנשים שמספרים לי מה הם (חושבים שהם) רואים מולם, מי אני.
אני מקשיב, רואה, מפנים, מרגיש כאב, שמחה, ומתחיל לסרטט את המפה - "אני יפה", "אני עשיר", "אני מכוער", "זוגיות זה קשה","זוגיות זה קל", "אנשים מסוכנים", "לא אוהבים אותי", "אני לא מספיק טוב", "אני חכם", "אני טיפש","אני לא אאכזב את אבא", "הקול שלי מעצבן - מעכשיו אשתוק".
הם בתמימותם חיים, אני בבורותי מסרטט ושומר ב"תיקיית חיים" אשר תבטיח שאשרוד בג'ונגל החיים.
אני לא יודע שאני מבלבל בין התיקיות...
אני עדיין לא מצליח לראות, בעיניהם מורכבות
משקפיים, גם הם לא רואים את שלי, או את שלהם...
אני בערך בן 12 והתיוק מתקרב לקיצו.
העריכה בוצעה תוך כדי צפייה, בכל פעם שאירוע חזר על עצמו שוב, הוא התמזג עם הראשון מסוגו כך שכשאימא ואבא רבו על כסף אחת ליום ו' במשך 10 שנים וסרטטתי - 'כסף זה רע', תויקה הפעם הראשונה שצפיתי.
המשימה הושלמה, המפה מסורטטת. התיקייה מוכנה.
סיימתי לכתוב את הוראות ההפעלה של חיי ואני יוצא אל העולם הגדול, כל תחום וההוראות שלו, כסף, זוגיות, חברים, משפחה, בריאות...
כל סרטוט מהווה נתיב ב 'מפת חיי', בכל סיטואציה בה אהיה אעשה בדיוק מה שכתוב במפה.
עבר בתוך עתיד
גם אם הרחוב שמופיע במפה לא יופיע במציאות אני אתנהג אל המציאות כמו במפה - כאילו יש רחוב.
גם אם במפה אין רחוב ובמציאות כן, "אעקור" את הרחוב מיסודו עד שהמציאות תהיה תואמת למפה.
גם אם יגידו לי שאני חכם אלפי פעמים, אני לא אתייחס אליהם, אני יודע בוודאות שאני טיפש, ככה מסורטט.
גם אם יגידו לי שמגיעה לי אהבה, אני יודע שלא ועל כן אשתמש באנשים אלימים שיהיו איתי ויוכיחו לי את ידיעתי זו.
גם אם יגידו לי שאני יפה, חכם, אינטליגנט, אני יודע
בוודאות שאני לא שווה בכלל. גם אם גברים יחזרו אחריי ברחוב, אני אדע בוודאות שגברים לא מעוניינים בי ואספר מיליון סיפורים על מה שהם עושים חוץ מלחזר אחריי.
אני מוכן.
אני עוד לא בזוגיות אבל אני יודע בדיוק עם איזה אדם אהיה ואיך נדבר אחד לשני, אני עוד לא עובד אבל אני יודע שאני עני, אני עוד לא עם חברת אנשים בחיי אבל אני יודע שאני שונה,
טרם פגשתי מפקד, בוס, מורה, אך אני יודע שהחלטתי לא לאכזב את אבא.
המפה מונחת על משקפיי בצורה מושלמת.
הגיע תורו של השחקן הראשי לשחק.
המסך עולה, מתחילים.
שלום,
שמי אדם, אומרים שאני בן 18, אין לי כסף, אני תלמיד מצטיין, חברים רבים איתי, החברה בוגדת בי, גם זו שלפניה.
אני בצבא, המפקד מעריך אותי מאוד, החברה' לא, אני עובר מיחידה ליחידה, החברה הנוכחית בגדה בי גם.
אני נשוי כבר בפעם השלישית, כולן בוגדות בי, יש לי 3 ילדים שחלקם כבר לא גרים בבית, אני כל יום קם לעבודה וחוזר הביתה, לפעמים אני מטייל בסופי שבוע עם חברים שלא כל כך אוהבים אותי, בימי הולדת כולם מחייכים, אני מתקדם בעבודה, הבוס מאוד מרוצה, אמא אומרת שהיא גאה בי על החיים שלי.
משהו חסר לי, יש לי מין ריקנות, אני לא יודע למה בדיוק, אני רק יודע שזה מה שאני מרגיש.
זה הכול עניין של מזל
לא התמזל מזלי, זה עבר בתורשה, אלוהים לא אוהב אותי, אותם כן, להם זה מצליח - לי לא, הגורל שלי לא קל.
אי אפשר לשנות את זה, זה פשוט ככה, אם זה לא קרה זה לא היה צריך לקרות, 'אני סומכת על גורלי שהכל לטובה'(אמא).
האם ההצגה שראיתי זה כל מה שיש?
יש לי חבר שהוא בן למשפחה ענייה שסיפר לי שהוא הבין משהו על חייו והיום הוא עשיר, הוא עשה שינוי למרות הגורל שנקבע לו מראש, יש לי חברה שפחדה להיות לבד שמספרת שהיום היא כבר לא מפחדת וזה בעקבות משהו ששמעה מחבר. בספר שקראתי כותבים משהו על אמונות, מחשבות, יצירת מציאות...
משהו כאן מוזר, האם הגורל פשוט השתנה לה כשהיא שמעה משהו חדש? מה קורה פה?
רגע של חסד - הסיפור מתנגש עם המציאות.
אני חייב להבין מה קורה כאן.
זה פשוט,
אתה תיעדת את הצגת חייך מתוך אפשרות אחת בלבד שראית, עולמך הקרוב - משפחה, חברים, בית ספר, כמה סרטים... וזהו, לא ידעת שיש אפשרויות אחרות.
אל תכעס על עצמך או על הוריך על שהציגו דווקא את זו, או על אלוהים שהפקיד אותך באולם מס' 3 בתיאטרון, את העבר לא ניתן לשנות, וגם למה לעשות את זה? בזבוז זמן הייתי אומרת, לא? הכול קרה בדיוק כמו שהוא קרה, ואם בכל זאת אתה רוצה להבין למה אלוהים עשה את זה, אחלה, אם תשאל אותי, חייך כנראה יעברו לנגד עינייך ובפיך שאלה ( משל החץ המורעל באתר "הכל אפשרי").
עכשיו דמיין דף מקושקש בהמון פסים, האם הדף כבר כמעט שחור לגמרי מרוב קשקוש? יופי, עכשיו אני רוצה שתבין, אלו הם חייך עד היו ואתה סרטטת אותם.
מתנגד? יופי, ממשיכים,
רוצה ציור חדש מיסודו על הדף הזה?
אין סיכוי.
אתה כמובן יכול לנסות :-).
עכשיו בלי סיבה ורק כי ביקשתי, חייך אל הדף המקושקש, תגיד לו שאתה מקבל אותו כמו שהוא.... תתחנף :-).
יודע למה חייכת? בזכות הציור הזה יש לך את כל מה שיש לך. בלעדיו כל זה לא היה!
מטלה- כתוב רשימה של כל מה שיש לך - חברים, משפחה, מחשב, בית, חברה, גם אם תוך כדי כתיבה יש לך מיליון דעות על מה שיש לך זה לא משנה, פשוט תמשיך לכתוב מה יש.
סיימת?
עכשיו קרא את הרשימה שכתבת.
זה ה- יש בחייך.
האם אתה יכול להגיד שתיעוד ההצגה היה לא טוב?
שסרטוט המפה לא מושלם?
איך היינו יודעים את כל מה שאנחנו יודעים ללא זה?
איך היה לך את מה שיש לך ללא 'בית ספר החיים'?
הכול בדיוק כמו שהוא.
וכחלק מה-יש שיצרת, יש גם את כל מה שאתה מספר עליו כ- "לא טוב" בחייך.
עכשיו תן לכאב להיות, לזה שאתה מרגיש בימים האחרונים או זה שהולך וחוזר כל חודש, לתסכול, לכעס, לעצב, לדיכאון, כל מה שאתה מכיר כבר.... מרגיש?
גם ה "לא טוב" הזה הוא תוצאה של הדף המקושקש שמולך, בין אם אתה מאמין לי ובין אם לא, אתה סרטטת אותו.
כשם שיצרת את היש, את המכונית שלך, החברה, המחשב, ככה יצרת את הסבל שלך.
לא מבין איך יכול להיות שאתה יצרת משהו שפוגע בך? מתנגד שוב? מצוין, זה אומר שאתה עדיין כאן ושאתה אמיץ גדול.
עכשיו דמיין אותך בן 3 יושב על הספה בבית הוריך כשבמסך מציגים את דרדסים או בחר לך סרט מצויר מילדותך, אני אוהבת דרדסים.
אתה מול המסך? יפה, עכשיו דמיין שברקע יש צרחות, אבא מקלל את אימא ואימא אותו, ואבא שוב ואמא שוב, נשמע מצחיק, נכון?!.
מידי פעם אתה מחטיף מבט לעברם, וחוזר לדרדסון, ושוב...אמא אבא, דרדסית... מה אתה אומר? נראה לך שהילד בן 3 שצופה עכשיו בדרדסים יודע שהמוח שלו מסרטט ומתייק את מה שקורה בחדר? לא!
אתה בסך הכל רואה את דרדסית צוחקת עם דרדס-אבא והדרדס העצבני מגיע ואומר "אני שונא דרדסים" וברקע עוד תוכנית, פשוט יותר משעממת.
אז אם אתה קולט שלא ידעת שאתה בעצם חורץ את גורלך כשסרטטת את מפת חייך, למה אתה כועס על עצמך על שיצרת את ה"לא טוב"?, נתנו לך עיפרון, לחצו לך על כפתור שמפעיל את היד והיד סרטטה.
אתה חשבת שאתה רק רואה, המוח חשב אחרת, זהו!
כל מה שמעניין עכשיו זה האם בא לך להמשיך להיות תעתיק של תעתיק של תעתיק של תעתיק, או שבא לך להיות יצירה נדירה שלא נראתה קודם.
אתה נמצא מתחת לקליפה על קליפה על קליפה של עבר, מתחת לקליפת הפחם נמצא יהלום נוצץ שאולי תרצה לפגוש.
אם אתה כבר קולט מה קורה כאן אז ההנחה שקיבלת עד היום על כך שהיית בור (נבער, טמבל) כבר לא מזכה אותך, אתה כבר יודע שזה לא אמיתי.
אז אולי תפסיק כבר להיתמם ולסבול?
ההצגה נגמרה והשחקנים ירדו מהבמה ומה אתה עושה?
האם אי פעם הטלת ספק באמונה שיש לך על עצמך?
האם אי פעם הטלת ספק בידיעה הברורה של המורה כשאמרה
שאתה טיפש?
מי קובע מה זה יפה או מכוער? האם יש כזה דבר באמת? ואם
לא, אז למה אתה ממשיך להאמין להם כשהם עדיין אומרים לך מי אתה כאילו הם אלה שיודעים את האמת???
אם מי שעמד מולך זה בסך הכול אנשים שכמוך ישבו מול במה ועליה שחקנים שלמדו מה שהם ראו מהשחקנים בהצגה שלהם, שלמדו מהשחקנים בהצגה שלהם... למה אתה רואה את זה כאמת -
אנחנו מדברים פה על אמונות תפלות אז למה אתה לוקח את זה כאילו זו האמת לאמיתה?
ומה אתה כועס על השחקנים בהצגה? לא קצת פתטי?
אתה נמצא עכשיו על במת החיים ובמקום לחיות אתה מתהלך עם מפה שתקועה לך בפרצוף ואתה הולך איתה לכל מקום, תזרוק כבר את המפה הזו לפח ותתחיל לשחק את החיים!
אתה משתמש בניצוץ האלוהי שבך לשם הישרדות.
אתה יוצא לזרוק זבל עם גלימת מלך ויהלום ביד.
התבלבלת!
להישרדות אל תדאג, תסמוך על אלוהים, הציור שלו מושלם, תתמקד בציור שלך ותפסיק לסרטט, תתחיל לצייר!
בצל איזה פחד אתה חי?
מפחד שלא יאהבו את היצירה שלך?
לא יהיה את מי להאשים אם תיכשל?
של האחר יהיה יותר טוב?
תתעורר! שכחת מהו המקור לפעולה שלך? שכחת את ההצגה? תתבונן על הדמיון הכמעט משוגע בין העבר להווה, כמעט כל פעולה שאתה עושה היא משחק של שחקן אחר שצפית בו פעם. גאה על מה שעובד לך טוב בחיים? על מה אתה גאה? זה יצא לך בפוקס, כמו שזה עובד זה יכול היה גם לא לעבוד.
תבחר ציור משלך, מעתיקן שכמותך.
כתבת את הוראות ההפעלה של חייך ושכחת, כל מה שאתה זוכר זה ש " זה הגיוני, ככה אני, זה התכונות שלי, אין מה לעשות".
אבל זה בסדר, תמיד יש אלוהים להאשים במה שלא עובד :-).
"האדם הוא תוצרת אמונותיו. האדם הופך לאשר הוא חושב." מוהנדס קרמצ'נג מגנדי
אז אם המפה הזו יוצרת את הכאב שלך, הגיע הזמן שתשאל את עצמך למה אתה עדיין מסתכל עליה.
שתבדוק האם יש משהו שאתה מרוויח ממנה, אולי שליטה, נוחות, הכול כבר מוכר.....?
("לחיות דקות שקרו בעבר", תתמקד ב 'נוחות' באתר" הכל אפשרי").
מעדיף חיים שבחרת או שליטה ונוחות בשם ההישרדות?
אם בחרת באפשרות השנייה אין טעם להמשיך, אם בחרת בחיים מבחירה שלך, יצירה אלוהית, ציור נדיר ויחיד במינו אז קבל ממני חיבוק גדול וממשיכים,
ההמשך נמצא במאמר "2- המוח בטוח שיש נמרים"
ואחריו "3. הפעם חיים שאני ציירתי"
מדריכה להתפתחות ומאמנת לחיים.
