חוויות של דחייה והקשר להשמנת יתר 

טראומת הדחייה הראשונית:
חוויית הדחייה היא מהכואבות ביותר בחוויות האנושיות. התחושה כי אין מקבלים אותנו כפי שאנו, או דוחים את מה שאנו מבקשים להעניק, נוגעת בעצבים רגישים במיוחד הקיימים בתוכנו משלב מוקדם במיוחד של התפתחותנו. בניגוד לדיעה הרווחת, החוויה הכואבת הראשונית של התינוק אינה חווית נטישה אלא חוויית הדחייה - חוויה שהוא חווה מיד עם לידתו.

התקופה שבה שוהה התינוק ברחם אמו היא עבורו תקופה בה הוא נמצא בתחושת איחוד מלא עם היקום, כפי שהוא תופס אותו. מאחר והוא גדל בסביבה רחמית הגדלה ומתפתחת במיוחד עבורו ובהתאמה מלאה לצרכיו, אין פלא כי החוויה המשמעותית ביותר שהוא חווה היא קבלה מלאה שלו על ידי הסביבה שבתוכה הוא גדל. כבר בשלב הזה קיים באדם המתפתח הצורך של קבלת עצמו כפי שהוא, והוא אכן זוכה לכך בצורה ובדרך שלא יחזרו שוב לעולם לאחר שיצא מן הרחם.

התהליך שבו נדחק התינוק החוצה מן הרחם מתואר על ידי רבים כמקביל לגירוש מגן העדן. בתהליך הזה התינוק חווה פיצול וניתוק שלו מההרמוניה והאיחוד המושלם שבו שהה עד אז, והוא חווה היפוך של החוויה המרכזית של קבלה של עצמו. במקומה הוא חווה דחייה שלו, משום שהמערכת שהכילה אותו התהפכה ועתה היא פולטת אותו מתוכה. החוויה הזו היא טראומטית עבורו בכל מובן. הצורך שלנו כבני אדם בוגרים לקבלה של עצמנו הוא ניסיון לתקן את החוויה של אותה טראומה ראשונית של דחייה על ידי הסביבה המכילה שבה התפתחנו. מעבר לכך הצורך בקבלה הינו קיומי עבור התינוק הנולד משום שהוא למד לקשור בין קבלה שלו לבין הזנה שלו, שהרי המערכת שקיבלה אותו בעוברותו היא גם המערכת שהזינה אותו. הקישור, לכן, הוא ברור: אין קבלה - אין הזנה. מכאן תוכלו להבין מדוע כה חשוב לנו שיקבלו ויכילו אותנו.

אולם היכולת לקבל הכלה וקבלה מלאים ומושלמים כפי שהיו ברחם אינו אפשרי יותר. בני האדם שאליהם נולד התינוק אינם יכולים, בשל היותם אנושיים, לספק את אותה הכלה. חוויית הדחייה הראשונית, לכן, אינה מתוקנת לעולם והיא נשמרת ברמה של חוויה טראומטית. כל הניסיונות שיעשה האדם מאוחר יותר בחייו לקבל הכלה וקבלה שלו, יסתיימו באכזבה בשלב זה או אחר והוא יאלץ להכיר בחוסר יכולתו לשחזר את ההכלה המושלמת שלה זכה ברחם אמו. (במאמר מוסגר נציין כאן כי יש דרך להתמודד עם הצורך בקבלה ולהפוך אותו לכוח התפתחותי. ניתן לקרוא על כך במאמרים הקיימים בקישור המצורף בסוף).

כיצד חוויית הדחייה יוצרת את העלייה במשקל הגוף? - על הקשר שבין חומר אפל לחומר מואר:
כדי להבין איך דחייה יוצרת שומן נתבונן סביבנו וגבוה אל השמיים, ונביט אל מרחבי היקום. אנו נראה את היקום כפי שהוא נראה לעין - כוכבים, שמשות, האדמה שאנו חיים עליה, בני אדם אחרים, עצים, צמחים, בעלי חיים, ועוד. אולם זהו רק חלק קטן מאד מהיקום האמיתי. הפיזיקאים יודעים לספר כי היקום האמיתי מורכב לא רק מהחומר שאנו רואים, אלא גם ממאסה עצומה של חומר אפל, שאינו נראה לעין, ותפקידו אינו ברור. ההשערה אומרת כי החומר האפל מהווה חומר גלם לחומר המואר, שאנו רואים, והוא הופך למואר בתהליכים שאינם ידועים כרגע. עובדת קיומם של חומר מאיר וחומר אפל תעזור לנו להבין את הקשר שבין דחייה להשמנה.

האדם הוא עולם קטן והתהליכים שבהם הוא מתפתח דומים לחלוטין לתהליכי התפתחות היקום הפיזי. גם באדם יש יחס של חומר מואר לחומר אפל, וגם באדם מהווה החומר האפל חומר גלם להתפתחות האדם. אפשר לומר שהחומר האפל הוא פוטנציאל המחכה למימוש, כך שהאדם מבטא בפועל רק חלק ממה שיש בו וחלק אחר ממנו אינו נראה לעין. כך למשל יכולה להיות לנו תכונת מנהיגות, או כישורים מנטליים מיוחדים, אולם הם אינם מתבטאים בהכרח בעולם. הם עדיין ברמה של פוטנציאל.
החומר האפל מורכב מכל המאפיינים המיוחדים של האדם, בכל הרמות שלו - הרמה הפיזית, יצרית, רגשית, מחשבתית (מנטלית) ומערכת האמונות שלו (הרוח שלו). כשהאדם נולד המאפיינים האלו נמצאים במצב של חומר אפל - אפשרות, או פוטנציאל, והם מבקשים להפוך לחומר מואר המתבטא בפועל בעולם. ביטוי כזה הוא תנאי הכרחי לתחושת משמעות, מלאות וסיפוק בחייו.

החומר האפל שבאדם הופך למואר בדרך אחת - הכרה של הסביבה או של האדם עצמו בתכונות המיוחדות שקיימות בו. יש צורך שמישהו יראה וישים לב לחומר האפל, כדי שהוא יהפוך לחומר מואר ובעל קיום. תכונות שיתבטאו אולם לא יקבלו הכרה, לא יוכלו להפוך לממשיות והן ישובו להיות חומר אפל. לדוגמא, אם יש בתינוק תכונה של נחמדות, הרי שאם הוריו לא יכירו בכך ולא יתייחסו אליה היא תיעלם ולא תופיע עוד ברפרטואר ההתנהגויות של התינוק. היא לא תצליח להפוך מחומר אפל לחומר מואר. אם הילד מבטא תכונת נתינה והוריו אינם קשובים לה ואינם משקפים אותה, היא תתפוגג ולא תבוא לידי ביטוי. החומר האפל שניסה לזרוח ישוב להיות חומר אפל. המשמעות היא שהתינוק הזה יגדל לאדם שחלקים שלו אינם מתבטאים בחייו. אותם חלקים שלא הצליחו להתבטא ייצרו בתוכו תחושת ריקנות שתשפיע על יכולתו ליצור חיים שיהיו בעלי משמעות עבורו.

אולם קיימת אפשרות נוספת, חמורה יותר בתוצאותיה, אשר היא שמעורבת בתופעת השמנת היתר. יש אפשרות שהסביבה תראה את התכונה, אבל תדחה אותה. למשל, תינוק שיש בו נטייה לסקרנות יתנהג בהתאם ויחקור את סביבתו. אם אמו, שהתנהגותו הסקרנית של הילד אינה מקובלת עליה משום שהיא מביאה לחוסר סדר בבית, תבקר את הילד על סקרנותו, הסקרנות תעבור תהליך של אי קיום ולכאורה תתפוגג. אולם, בשונה מתכונה שלא קיבלה כלל הכרה וחזרה להיות חומר אפל, תכונה שבוטאה, קיבלה הכרה ונדחתה, אינה חוזרת להיות חומר אפל שאינו קיים בפועל, אלא עוברת תהליך של ירידה ברמת הקיום והופכת לחומר קיים וממשי אולם חסר חיים. ניתן כבר להבין כי חומר זה הוא השומן המקיף את הגוף.

איך יכולים דחפים, רגשות, מחשבות והתנהגויות להפוך לשומן?
האדם בנוי מרבדים אנרגטיים שונים. אנו רגילים להתייחס לגוף הפיזי כאל הרובד היחיד שלנו, אולם מעל הגוף הפיזי קיים הרובד של הדחפים, מעליו רובד הרגשות, מעליהם רובד המחשבות ומעל כולם רובד האמונות (הרוח). כל רובד מורכב מחלקיקים קטנים מאד הרוטטים במהירות מסויימת. הרבדים שונים זה מזה במהירות הרטט שלהם, וקיימת חשיבות רבה שמהירות הרטט (התדר) של כל רובד תשמר. הגוף הוא בעל התדר הנמוך ביותר, לדחפים יש תדר גבוה יותר מהגוף, הרגשות גבוהים יותר בתדירותם מהדחפים, המחשבות הן בעלות תדר גבוה יותר מהרגשות והאמונות גבוהות יותר בתדירותן מהמחשבות. כאשר ביטוי מסוים מאחד הרבדים נדחה הוא מאבד מהתדירות שלו ויורד ברמה. לדוגמא, כאשר הילד מביע דחף, למשל דחף למתוק, ונתקל בדחייה של הדחף על ידי ביטויי ביקורת והאשמה שלו, הדחף מאבד מהתדירות שלו ויורד ברמה אל הרמה שמתחתיו, רמת הגוף. בתהליך הזה הדחף הופך לחומר פיזי. באותה צורה ממש רגש שקיבל ביטוי, כגון שמחה, ונדחה על ידי הסביבה, מאבד מהתדירות שלו ועובר תהליך שבו הוא הופך בסופו של דבר לחומר בעל תדר נמוך מאד המתבטא כשומן. מכאן נבין שהשומן הוא חומר שהיה בעברו דחף, רגש, מחשבה או אמונה אשר איבדו מהתדירות שלהם ונפלו לרמה של חומר.

פילוסופים שונים, כגון דקארט, ידעו לומר כי לחומר עצמו אין חיים ללא נשמה שתהיה בו. כאשר דחפים, רגשות, מחשבות ואמונות נדחים ויורדים ברמתם האנרגטית, הם הופכים לחומר נטול רוח, נטול נשמה, נטול שמחה ונטול חיים. הם הופכים לעול המכביד על הגוף הפיזי ועל החיים ככלל. חוויית הדחייה של העצמי האמיתי שמנסה לקבל ביטוי בעולם, יוצרת את שכבות השומן שאיתם אנו מתמודדים.

מאסת השומן בגוף ממשיכה לגדול מסיבות שונות. סיבה אחת היא שקיומו של הרצון הפנימי העצום בקבלת הכרה וקבלה ובתיקון של חוויית הדחייה הטראומטית הראשונית יוצרת רגישות לדחייה נוספת. מאחר ואין אפשרות בפועל לקבל תיקון אמיתי לחוויית הדחייה הראשונית, הרי שתחושת הדחייה משוחזרת שוב ושוב לאורך כל החיים ומורידה עוד ועוד חומר מואר לתחום של החומר חסר החיים.
הסיבה השנייה לעליית מאסת השומן בגוף היא אכילת יתר. אולם, הקשר שבין אכילת יתר לעליית מאסת השומן מורכבת יותר ממה שמתואר על ידי הדיאטה הקונבנציונלית. כאשר החיים מאופיינים בדחיית העצמי ולכן באי ביטוי שלו, נוצרת תחושת ריקנות פנימית משום שלא כל החומר הפוטנציאלי מתבטא, ונותרת שאיפה פנימית לחיים שאינם מתממשים. את הריקנות הזו מנסים רוב בני האדם למלא במזון (או בהתמכרויות אחרות, הרסניות יותר). כאשר אנו אוכלים במקום לבטא את מה שזועק מתוכנו, אנו משחזרים באופן עצמי את חוויית הדחייה, מורידים כך עוד חומר שרוצה להתבטא אל המימד שבו אין חיים, ומוסיפים כך עוד שומן למאסת הגוף.

סיבה שלישית להשמנת יתר היא תהליכי הדיאטה עצמם. הדיאטה הקונבנציונלית דורשת הימנעות מסיפוקים בסיסיים ויש בה ביקורת עליהם. האדם העושה דיאטה מנסה להשיג מטרה שהיא בבסיסה התאמת העצמי לסביבה. כלומר - ביטול של ביטוי עצמי, או במילים אחרות - דחייה נוספת של העצמי. מה הפלא שהתוצאה היא עלייה נוספת במאסת השומן ובמשקל הגוף?

איך אפשר להפטר מהשומן?
השומן נוצר בתהליך של דחיית האור, על כן צמצומו מחייב את ביטוי האור שנדחה וירד בתדריו. יש דרכים מגוונות לעשות זאת.

לפני שנפטר מהשומן שיש עלינו מוטב שנלמד איך לחדול מלהמשיך לצבור אותו. דרך מצוינת לעשות זאת היא לתרגל ביטוי אותנטי של העצמי. אנו חיים בשקר מתמשך שמטרתו היא קבלת אהבה מהסביבה, ולשם כך אנו מוכנים להסתיר את העצמי האמיתי. בדרך זו אנו לוקחים אור יקר שלנו, מורידים אותו בתדירותו והופכים אותו לחומר חסר אור. אפשר לומר כי השמנת יתר היא רק אחת מהתוצאות השליליות של ההתנהגות הזו.

דרך אחת לצמצם את כמות השומן בגוף היא להעלות את תדרי הגוף כולם. קיימים טיפולים אנרגטיים שונים בתחום רפואת התדרים העושים זאת. בטיפול כזה יש צורך לשים כמטרה את הפחתת מאסת השומן. לא אחת ניתנים טיפולים כאלה למטרות שונות ואינם משפיעים על כמות השומן בגוף משום שאינם מתכוונים לעשות זאת, בדרך כלל בשל אי ידיעה כי הדבר אפשרי. עם זאת, טיפול אנרגטי בלבד משאיר את המטופל במצב פאסיבי ויעילותו תהיה חלקית. טיפול כזה יהיה יעיל בהרבה אם יכלול גם עבודת מודעות שתכוון לפיתוח של קבלה עצמית. למותר לציין את חשיבות הקבלה העצמית לחיים בכלל. היא מהווה בסיס לכל שפע שנוכל לבקש ולקבל. ללא קבלה עצמית לא יתאפשר לנו שפע, ובאין שפע נאבד מהתדרים שלנו ונסתכן שוב בצבירת שומן.

הטיפול היעיל מכולם הוא זה המסוגל לקחת אתכם חזרה אל האור שנחסם, לאתר אותו ולאסוף כוח כדי לברוא אותו בעולם. זה אינו טיפול קל כי הוא דורש התמודדות מחודשת עם הפחד מדחייה, אולם הוא מאפשר שחרור מהפחדים שממשיכים לגרום לדחייה של האור ולהפיכתו לשומן.

סוף דבר:
ולאחר כל שנאמר כאן על הדרך שבה הופך האור שלנו לשומן, יש צורך לעלות גבוה יותר ולהתבונן על התהליך הזה מהמקום שבתוכנו ששואף להגיע חזרה אל האור הגדול שהוא היה אי שם בנקודת זמן אחת נדירה. ההתעסקות המנטלית והרגשית הרבה במשקל הגוף מסיטה את תשומת הלב מהקריאה הפנימית להתפתחות. במובן זה הפיכת האור לשומן היא הקטנה בבעיותינו. האור שהופך לשומן אינו מהווה רק את בעיית משקל היתר שלנו, אלא הוא גם האור שחסר בחיינו בכל המובנים - הוא תחושת הסיפוק העצמית, תחושת היעוד, ההגשמה העצמית ותחושת המשמעות. כאשר מקדישים את האנרגיה לדיאטה קובעים בכך מטרה בעלת רווחים קצרי מועד, אשר אינה משרתת את ההתפתחות כמשימת חיים ראשונה במעלה. חשוב להבין כי יש צורך לחזור ולבטא אורות אישיים הנחבאים עדיין אל הכלים, כי רק כך נוכל לחיות חיים בעלי משמעות, ובחיים כאלה יהיה עוד רווח אחד, אולי קטן, של משקל גוף מאוזן.

מצד אחד אור, מצד שני שומן. במה תבחרו?

תוכלו לקרוא עוד על הסיבות ההוליסטיות להשמנת יתר, על הדרך שבה מתפתח שומן בגוף, וכיצד אפשר להפטר מחרדת הנטישה ופחד הדחייה באתר הבית שלי בכתובת: www.human-spirit.co.il.

הרבה אהבה,
אבי