איך צריכים יהודים חילונים לחגוג את ראש השנה 

חג ראש השנה מעורר קושי מהותי הן בשמו והן בתכניו. קודם כל חג זה לא מופיע כלל בתורה. בתורה אין כל אזכור של השם: 'ראש השנה'. הדבר היחיד שנזכר בתורה בהקשר לאותו תאריך הוא יום התרועה: "ובחדש  השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם: ". (במדבר כ"ט 1 )  אזכור נוסף לגבי אותו תאריך אפשר למצוא גם בספר ויקרא : "וידבר יהוה  אל משה לאמר: דבר  אל  בני  ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש: כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה ליהוה  : (ויקרא כ"ג 24-25).  מדוע אם כן, שונה שמו של האחד לחודש תשרי, מיום תרועה או יום 'זיכרון תרועה' לחג "ראש השנה" ? 

על פי הפסוקים הנ"ל, עולה כי זמנו של חג זה הוא : "בחדש השביעי באחד לחדש ". ולא תיתכן שנה שמתחילה מאמצעיתה.  משל לאדם שרוצה לחגוג לבנו יום הולדת בהגיעו לגיל שש עשרה וחצי. בהתאם לכך את ראש השנה יש לחגוג בתחילת השנה לא באמצעה. ואם חודש תשרי הוא החודש השביעי, אזי בהילוך לאחור נמצא שחודש ניסן הוא החודש הראשון, ובו ראוי לחגוג את חג  ראש השנה. ואכן, רק לגבי חודש ניסן נאמר בתורה במפורש שהוא ראשון החודשים, היינו ראש השנה :"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה: (שמות י"ב 2) . כלומר: על פי התורה, ראש השנה העברי אכן חל באחד לחודש ניסן.  איך אם כן, הפך יום האחד לחודש שביעי, לראש השנה? 

הלוח העברי

על פי הפסוק: החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה: (שמות י"ב 2). מתחילה השנה העברית באחד בניסן, וראוי היה שחג ראש השנה יחול בו. כמו שאר עמי העולם העתיק.  בכל מקום על פני כדור הארץ, מתחיל מחזור חיי הטבע בעונת האביב, שאז ישנה התעוררות של החי והצומח מתרדמת החורף. הצמחייה פורחת, ובעלי החיים ממליטים...וכו', התחלה חדשה של כל הטבע. 

ההתחלה נמנית מעת הפריחה ולא מעת הזריעה שהיא עונת הסתיו. כמו שיום הולדת לאדם  נמנה מיום לידתו ולא מיום שאביו הכיר את אימו, ולא מזמן המשכב של הוריו שהוא זמן הזרעתו. כך גם בטבע. עונת האביב היא עונת הפריחה בצמחייה וההמלטה בעולם החי. ולכן ראוי שתחילת מניין השנים יתחיל בעונה זו- עונת האביב.

ואכן גם בבבל (עיראק של ימינו) , ראש השנה נחוג בעונת האביב. חג הקציר הוא סיום מחזור בטבע, ושם הוא נחוג בחודש אלול, או אולולו, שבאכדית פירושו קציר. ומיד אחריו בא חודש תשרי ['תשריתו' בשפה האכדית] שפירושו "התחלה" ['תשרת' באוגריתית] ובו מתחילה עונת טבע חדשה.

התבוללות היהודים בתקופת שיבת ציון

ואולם, בימי עזרה ונחמיה, בתקופת שיבת ציון, עלו לארץ יהודים מתבוללים שהביאו עימם תרבות בבלית שלמה שנחשבה עליונה ומתקדמת בהרבה מזו של יהודה. בין כל השינויים הגדולים שהם הכניסו לתרבות היהודית אפשר למנות את ביטול האלפבית העברי הקדום שבו נכתבה התורה, והחלפתו באותיות אשוריות. ממש כמו שעשה מוסטאפה כאמל אתאטורק בטורקיה בשנת 1928, כשהמיר את האותיות הערביות של השפה הטורקית לאותיות לטיניות. השפה הטורקית לא נשתנתה, אבל כתיבתה נעשית היום באותיות לטיניות. כך גם עזרא ונחמיה. הם וויתרו על הכתב העברי הקדמון, למרות קדושתו היתירה, והמירו אותו באותיות אשוריות.  באותה דרך הם וויתרו על ספירת החודשים הישראלית שבתורה, שמבוססת על ספירה אובייקטיבית כמו ימי השבוע, החודש הראשון, החודש השני, החודש השלישי...וכו' והמירו אותה בלוח החודשים הבבלי שמבוסס על אליליהם.

לדוגמא, החודשים שנמנים בתורה: בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו: (בראשית ז' 11)   בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליהוה: (ויקרא כ"ג 5)  וכן בעוד מקומות  הרבה.

למעשה, אין שום אזכור בתנ"ך לחודשי השנה הבבליים לפני מגילת אסתר, וזה סימן מובהק להשפעה בבלית. המקום היחיד שמזכיר את חודש תמוז בתנ"ך הוא כאשר הנביא יחזקאל מתאר את החלפת הפולחן של יהוה בהר הבית בפולחן האל תמוז: ויבא אתי אל פתח שער בית יהוה אשר אל הצפונה והנה שם הנשים ישבות מבכות את התמוז: (יחזקאל ח' 14). או כשירמיהו מדבר על נביאי האל אלול, הוא מתאר את נבואתם כחזון שקר שמקורו בתרמית ליבם של הנביאים:  ויאמר יהוה  אלי שקר הנבאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם חזון שקר, וקסם ואלול, ותרמית לבם המה מתנבאים לכם: (ירמיהו י"ד 14)

שלא כמו בפנתיאון היווני-רומי שבו כוחות הטבע מחולקים לאלילים שונים, כגון: ארוס - אל האהבה והתשוקה המינית שנקרא קופידון במיתולוגיה הרומית, או אפרודיטה - אלת האהבה והיופי שבמיתולוגיה הרומית נקראת ונוס, וכן בכחוס היווני שהוא דיוניסוס הרומי- אל היין וההוללות וכן ארס- אל המלחמה היווני שהוא מרס הרומי... וכו'. בפנתיאון הבבלי  חולקו כוחות הטבע בין האלים לפי חודשים. כל אל מקבל עדיפות פולחן למשך חודש אחד. ניסן - הוא אל הפריחה והצמיחה, תמוז - אל החום והאש, אלול - הוא אל הקציר, תשרי - הוא אל כל ההתחלות...וכו'. כלומר: מה שאנחנו שהיום אנחנו מכנים לוח השנה העברי אינו אלא בעצם לוח שנה אלילי שמחלק את השלטון על פני האדמה בין אלילי בבל לפי חודשים.

שינויים נוספים שנכפו ע"י המתבוללים ששבו מגלות בבל הם : מציאות העולם הבא - ובהתאם לכך תפיסת הגמול של שכר ועונש לעתיד לבוא, תחיית המתים, אפוקליפסה של קץ הימים, האמונה בביאת המשיח  באחרית הימים...וכו', דברים קשים שעומדים בסתירה גמורה לתפיסת התנ"ך, בכל התנ"ך כולו, אין ולו התייחסות אחת למרכיבים הללו. יתירה מכך, במקומות הרבה, מתפלמס התנ"ך עם ההשקפות הללו,  תוך שהוא מתנגד להן נחרצות.

הסיבה להיקף העצום כל כך של התבוללות היהודים בדת הבבלית ובתרבותה, נבע מניצחון הצבא הבבלי בהנהגת המצביא הגדול "נבוכדנצר הראשון" על צבא יהודה  בשנת  586  לפני  הספירה. בעולם העתיק נתפסו המלחמות בין העמים,  כמלחמות בין האלוהויות של הצדדים.

ביציאת מצרים, כשבני ישראל נלחצים, מכך שנלכדו בין הים ובין צבא מצרים הרודף אחריהם, מרגיע אותם משה בטענה שיהוה הוא הנלחם במצרים ולא הם, לכן אל להם לדאוג : "ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תסיפו לראתם עוד עד עולם: יהוה ילחם לכם ואתם תחרישון:" (שמות י"ד 13-14).

בנאום הסיכום הגדול של משה, הוא מאזכר את פרשת המרגלים, ואת הפחד הגדול שנפוץ בעם בעקבות דיווחי המרגלים על עם של ענקים שיושב בארץ. שוב, משה מרגיע אותם בטענה דומה - יהוה הוא הנלחם באויבי ישראל ולא הם: "ואמר אלכם לא תערצון ולא תיראון מהם: יהוה  אלהיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם: (דברים א' 29-30)

גם בנאום הסיכום של יהושע בן נון בפרק כ"ג, אנו מוצאים שהוא מייחס את כיבוש הארץ ליהוה : "ויהי מימים רבים אחרי אשר הניח יהוה לישראל מכל איביהם מסביב ויהושע זקן בא בימים: ויקרא יהושע לכל ישראל לזקניו ולראשיו ולשפטיו ולשטריו ויאמר אלהם אני זקנתי באתי בימים: ואתם ראיתם את כל אשר עשה יהוה אלהיכם לכל הגוים האלה מפניכם כי יהוה  אלהיכם הוא הנלחם לכם: ראו הפלתי לכם את הגוים הנשארים האלה בנחלה לשבטיכם מן הירדן וכל הגוים אשר הכרתי והים הגדול מבוא השמש: ויהוה  אלהיכם הוא יהדפם מפניכם והוריש אתם מלפניכם וירשתם את ארצם כאשר דבר יהוה  אלהיכם לכם:...

אותה טענה משמיע גם יפתח במכתבו למלך בני עמון, כשהוא מנמק את שליטת ישראל בעבר הירדן המזרחי בטענה שהאל של כל צד הוא המנחיל לעמו את ארצות כיבושיו : "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש יהוה  אלהינו מפנינו אותו נירש:"  (שופטים יא 24) . אין ספק שיפתח מבסס את היחסים הבינלאומיים של אותה תקופה על השקפת עולם מקובלת וידועה. שאם לא כן, מה מעניין את מלך בני עמון השקפת עולם ישראלית שממילא איננה מקובלת עליו. ויש עוד מקומות הרבה, שמבססים את התפיסה שבזמן העתיק מלחמות האדם ייצגו את מלחמות אלוהיהם.

באותה דרך, נתפסת החרבת  מקדש יהוה  בירושלים, ע"י צבא בבל, כניצחון ברור של מרדוך אלוהי בבל על יהוה  אלוהי ירושלים. לא צבא יהודה נחל מפלה מול צבא בבל, אלא אלוהי יהודה הובס בקרב ע"י אלוהי בבל. על פי התפיסה הדתית של אותו זמן, זה בהחלט עושה את  מרדוך  עליון על יהוה .

באופן טבעי מאמצת לעצמה יהדות בבל את השקפת העולם הבבלית, תוך שהיא עושה טרנספורמציה למהות האלוהית היהודית. מאותה תקופה הופך יהוה אלוהי יהודה להיות שמו העברי של מרדוך  אלוהי בבל. וכך, כל התכונות  האלוהיות  המנצחות של מרדוך  הבבלי עוברות להיות תכונותיו של יהוה  היהודי.

כמו מרדוך הבבלי, גם יהוה היהודי יושב בשמים, וכמו מרדוך  שמנהל את הטבע, גם יהוה מוריד גשם, משיב רוחות, מצמיח חציר לבהמה ועשב... שולט בים, משחק בדגי הים הגדולים.. והכי חשוב כמו מרדוך  האל הגיבור המביס את אויביו, גם יהוה  היהודי מתואר כגיבור מלחמה המנצח את אויבי יהודה. כי יהוה  הישראלי, זה ששוכן באדם, כנראה לא הוכיח את עצמו.

יהוה הישראלי שונה באופן מהותי ממרדוך הבבלי. או מיהוה  היהודי [אלוהי יהודה] משום שבניגוד לשני האחרים, הוא לא שוכן בשמים, והוא לא מכונס במקדש מסויים, אלא מלוא כל הארץ כבודו. צלמו ודמותו הם כצלם ודמות האדם, ובכל מקום שבו נמצא האדם גם האל הזה נמצא: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך: (שמות כ' 20)

כלומר: האל הישראלי בא אל משכן האדם ומברך אותו ולא האדם בא אל מקדש האל [עלייה לרגל], ושם הוא, האדם, נדרש לברך את האל. דמות אל הפוכה לגמרי.  בסיפור הבריאה הראשון: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם: (בראשית א' 28)  כלומר: אלוהים נוטע את עצמו בתוך האדם שהוא בורא. את החלק האלוהי הזה שבאדם, מכנים בישראל יהוה. ואכן, עד ימי המלך שלמה, הוא היה בלתי נראה, בלתי נשמע, בלתי מוחש... וכו', ולמעשה  בלתי נמצא , בלתי קיים כיישות נפרדת מהאדם.  זו הסיבה שבעיני העמים השכנים נתפס עם ישראל כעם ללא אל. דוד בצאתו לקרב נגד גולית הפלישתי נדרש להוכיח שדווקא, יש אלוהים לישראל: "היום הזה יסגרך יהוה  בידי והכיתך ... וידעו כל הארץ כי יש אלהים לישראל: (שמואל א' י"ז 46)

התבבלות  היהודים

זניחת האמונה היהודית לטובת האמונה הבבלית נקראה באותה תקופה התבבלות. כלומר: קבלת דת בבל, התערות בתרבות הבבלית...וכו'. ואולם, כמה מאות שנים מאוחר יותר, שונתה המילה התבבלות להתבוללות מלשון בלילה, ערבוב ...וכו'. אולי יש פה ניסיון להעלים את הקשר בין ההתבוללות היהודית הראשונה ובין תרבות בבל. ואולי בא לומר שאין כאן זניחה של אמונת ישראל אלא השבחתה, ערבובה  באמונת מתקדמת יותר... מכל מקום, הקשר בין המילה בבל והתבוללות מופיע כבר בסיפור מגדל בבל: "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל יהוה שפת כל הארץ..."(בראשית י"א 9) 

החגיגה הראשונה באחד בתשרי בירושלים

עיון נוסף בתנ"ך מצביע על כך שהפעם הראשונה בתולדות ישראל שבה הוכרז האחד לחודש השביעי כיום חג, אכן קשורה להשפעת תרבות בבל שיובאה לארץ ע"י עזרא ונחמיה. 

ויאספו כל-העם כאיש אחד אל-הרחוב אשר לפני שער-המים ויאמרו לעזרא הספר, להביא את-ספר תורת משה אשר-צוה יהוה את-ישראל: ויביא עזרא הכהן את-התורה לפני הקהל מאיש ועד-אשה וכל מבין, לשמע ביום אחד לחדש השביעי: (נחמיה ח' 1-2)

חג זה לא היה מוכר ביהודה לגמרי. ואולם, נחמיה מפעיל את סמכותו כפחה פרסי על פחוות יהודה ומכריז על היום הזה כיום חג: "ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הספר והלוים המבינים את-העם לכל-העם היום קדש-הוא  ליהוה   אלהיכם  אל-תתאבלו  ואל-תבכו  כי  בוכים  כל-העם  כשמעם  את-דברי התורה: (שם, שם, 9)  העובדה שנחמיה מתהדר בתוארו הפרסי - התרשתא , דווקא בהקשר של הכרזת החג, מלמדת שהפעיל את סמכותו כדי לאכוף את החג ביהודה. ובכל זאת כל העם בוכים ומתאבלים. דבר זה מצביע על האפשרות שהעם שלא גלה לבבל, לא ראה בעין יפה את הכרזת החג הזה שאיננו מהתורה, ולא היה חלק מהתרבות היהודית עד ימיהם.  כלומר: המצאת החג הזה של האחד לחדש השביעי נעשתה ע"י נחמיה ונכפתה על העם בכוח הסמכות הפרסית שבידי נחמיה.

והנה, אופי החג שממציא נחמיה שונה לגמרי מאופי החג כפי שהוא מוכר לנו. לא מוזכר שזה  ראש השנה, שהרי מצוין זמנו כאחד לחדש השביעי... אין יום דין, אין פחד ואין אימה, אין יום הרת עולם, אין כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון...וכו'. כל מה שמבקש נחמיה את העם הוא לחגוג באכילה, בשתייה ובמשלוח מנות למקדש: "ויאמר  להם  לכו  אכלו  משמנים  ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי-קדוש היום לאדנינו ואל-תעצבו כי-חדות יהוה  היא מעזכם: (שם, שם, 10).

למרות זאת, לא בקלות מקבל עליו העם את הכרזת החג הזה. הם ממשיכים להתנגד, וצריך היה להפעיל עליהם לחץ נוסף כדי לחגוג ביום סתמי, שאין לו סימוכין תורניים או היסטוריים. פה נכנסים לתמונה הלויים, עושי דברו של נחמיה, וממריצים את העם לחגוג:" והלוים מחשים לכל-העם לאמר הסו כי-היום קדש ואל-תעצבו: (שם, שם, 11) . רק כשהעם מבין שלרשות הפחה עומד צבא פרסי שנכון למלא את פקודתו הם משתלבים בחגיגה: וילכו  כל-העם  לאכל  ולשתות  ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם: (שם, שם, 12) כלומר: הבינו שאין להם ברירה.

כיום, נטוע החג עמוק, עמוק במורשת ישראל, ובימינו זכינו לחידושו ע"י היהדות החילונית. דווקא היהודים החילוניים בארץ הם שהצליחו להחזיר את החג אל מקורותיו, דווקא החילוניים הם שמצליחים לטפח את מהותו האמיתית של החג. על חגיגת המאכל והמשתה הם הוסיפו יציאה לחופש, מפגשי חברה ומשפחה, קטעי מקרא מארון הספרים היהודי, שירה וריקודים, טיולים בארץ...וכו'.  לשמחתנו הרבה פולחן הפחד והאימה שמשליטה הדת על מאמיניה לא מצליח לפגוע בעקרונות  החרות  האמיתיים  שנטועים היטיב בתרבות ישראל ועל כך תבוא עליהם הברכה.