התלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה דף יז',א, מספר על אלעזר בן דורדיא, שהיה שטוף תאווה לנשים, ועשה ככול שביכולתו לעשות כדי לשכב עם נשים. עד שהוא שומע שנמצאת זונה אי שם רחוק, והוא נוסע מספר ימים ועובר נהרות גדולים, כדי להגיע לאותה זונה ולשכב איתה. כהוא מגיע אליה, דווקא אז מתוך כול הטירוף חושים של אבדון השכל וכניעה לרגש זול וחולף, הוא מתעורר ומבקש תשובה ורחמים.
"... הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו. שנאמר: 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה' אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו. שנאמר: 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה' אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו. שנאמר: 'וחפרה הלבנה ובושה החמה' אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו. שנאמר: 'ונמקו כל צבא השמים'..."
האדם באופן כול כך רצוני, בוחר להאשים אחרים קודם ולא את עצמו. אותו אלעזר מאשים את השמים, הכוכבים והמזלות וכו וכו. אך כול אשמה דוחה את עצמה ואלעזר נשאר לבדו בדרך ומבין ש ...
" ...אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו..."
עולמות גדולים ונשגבים יוצאים מהמשפט הזה, אך אני בוחר להלביש את המקרה הזה על המצב של מדינת ישראל היום ביחס שלה אל שיחות השלום עם הפלסטינים.
מדינת ישראל הרבה פעמים [ או תמיד] מאשימה אחרים באופן כול כך מהיר ובצורה לא הגיונית. הסופר דוד גרוסמן אמר בעצרת של רצח רבין על מלחמת לבנון השנייה בכיכר רבין: " ישראל הניפה שריר צבאי אדיר". ישראל מניפה שרירים פתאומיים ומאשימה אחרים ולא את עצמה בכישלונות, במלחמות, בחוסר ביטחון.
"הם אשמים" זועקים פוליטיקאים אל מסכי הטלווזיה. "אין מנהיג שיצעיד את העם הפלסטיני אל השלום המיוחל" ושאר סיסמאות חסרות כול בסיס, אלא רק האשמה ריקה. אך עלינו לדעת שאין הדבר תלויה אלא בנו. אם השלום לא הגיע עד היום - אנחנו אשמים בזאת ולא אף אחד אחר.
ביום שבת מתחילה השנה העברית החדשה בלוח שנה, א בתשרי. זה הזמן להשתחרר מכול האשמות ולהכיר שאין הדבר תלוי אלא בנו. רק בנו.
