לשמוע את הים... 

לשמוע את הים...( על התקשורת הבין אישית ונפלאותיה...)

א. קונכיית הילדות
אתם זוכרים מילדותכם את הקונכייה הגדולה שהייתם מקרבים לאוזנכם במתח גובר, כדי לשמוע את הים? אתם זוכרים כיצד הוקסמנו מהפלא וחשבנו איך הצליחה הקונכייה המעובדת שעזבה מזמן את הים הגדול, לשמר בתוכה את רעשיו? אתם זוכרים את תמיהתנו לראות סביבנו כאלה שלמרות מאמציהם לא הצליחו לשמוע את הים?

ב. דו שיח של חרשים
בכל תהליך תקשורת בין אישית אנו נתונים, בעת ובעונה אחת, בעמדת קליטה ובעמדת שידור. עלינו להקשיב לדבריו של בן שיחנו, ובמקביל לחשוב על משמעות דבריו ואיך אנחנו מגיבים עליהם.

בשיח המודרני, בעידן הרטוריקה האסרטיבית - אגרסיבית, מתעצם לצערנו תפקידו של הדיבור ומתגמד תפקידה של ההקשבה. מעולם לא נתקלתי במצב שבו נבחן מישהו לתפקיד בכיר או מרכזי , ושהגוף הבוחר העלה על דעתו לבחון את יכולת ההקשבה שלו: בריכוז, בהפנמה, בתובנות. תחת זאת בוחנים בקפידה את היכולת הרטורית שלו, כושר השכנוע, יכולת ההשפעה, כאילו היו אלה הכישורים היחידים שיקבעו את הצלחתו.

הדבר נובע כנראה מהדימוי החברתי הנלווה כיום לשני המצבים הללו: ההקשבה נתפסת כשתיקה, כמבוכה, כ'אין לי מה לומר', כצניעות יתר.
הדיבור נתפס כגברי, כתקיף, כסמכותי, כפעיל וכבולט, מול הפסיביות הדוממת של ההקשבה.

שאלו את עצמכם: כמה פעמים מיהרתם להגיב על דבריו של פלוני, ורק אחר כך התברר לכם שלא ירדתם לסוף דעתו, שלא הבנתם את כוונותיו, שתגובתכם לא הלמה את הסיטואציה, שאמרתם דברים שיש מקום להתחרט עליהם?!!
האם בנסיבות ההן חשבתם שאולי החמצתם משהו כיוון שלא הקדשתם מספיק תשומת לב להקשבה לדבריו של אותו פלוני? או אולי ניחשתם בטעות מה הוא עומד לומר והגבתם בהתאם?

בואו נודה. כולנו לוקים בכך, גם אם איננו לומדים לקח ואיננו משנים את דפוס ההתנהגות שלנו במצבים אלה. התופעה חובקת את כל עולם הסיטואציות התקשורתיות שלנו: עם הורינו ועם ילדינו, עם בני ובנות הזוג שלנו,
עם עמיתים לעבודה ועם הממונים עלינו, עם הכפופים לנו ועם חברינו, עם אלה שנפגשנו עמם באקראי או חד פעמית ועם הקרובים לנו מחוג המשפחה והידידים.

וכך, אולי לא במתכוון, מתפתח מול עינינו, לעיתים קרובות מדי, דו שיח של חרשים. מין דו שיח שבו שני הצדדים המעורבים ממעטים לשמוע איש את דברי חברו, ולעומת זאת יש להם הרבה מה לומר על מה שלדעתם השמיע חברם לשיחה, גם אם לא אמר זאת בפועל. מה קורה בעקבות דו שיח כזה?
כמה פעמים שמעתם את עצמכם או את זולתכם אומר את המשפט המתבקש: "לא הבנת את הכוונה שלי".

במילים אחרות, כולנו, או לפחות רובנו, איבדנו את היכולת שלנו 'לשמוע את הים'...

ג. הבאת ההאזנה הפעילה למקום הראוי לה

בואו נחשוב על עולם מוזר שבו הבריות קשובות זו לזו. עולם שבו אנשים מנהלים סוג שונה של שיח הדדי, עולם שבו השתיקות מרובות יותר מהדיבורים. חיש מהר מתברר באותו עולם ששתיקות אלה מאפשרות לו לאדם להסיט את תשומת לבו ואת היכולת האינטלקטואלית שלו מן הדיבור אל ההאזנה הפעילה.

לפתע הוא קשוב יותר לנאמר, שומע צלילים שלא הגיעו לאוזניו קודם לכן, עוקב אחר הנמכת הטון או הגברת הקול של בן שיחו, מתרשם משפת הגוף שלו, סופג התרשמויות המתארות את מה שבאמת התכוון זולתו להביע, ומגיע לתובנות עמוקות ומשמעותיות יותר מאלה אליהן הגיע בהיותו קשוב למחצה או לרביע.

יתכן שבתרבות הדיבור של עולמנו ייראה הרעיון משהו בין פאתטי לירחמיאלי.
הרי כולנו נסחפנו לדינמיקה המהפנטת של אסרטיביות אישית, להט דיבור, אמירות שוטפות ורהוטות, ללא אתנחתאות או פסקי זמן.

בכל זאת אני מציע לקוראיי לנסות לקיים אחד ממגעי התקשורת הקרובים במתכונת המומלצת כאן. אולי לפתע יבינו טוב יותר את בן השיח שלהם? אולי דווקא משום כך יגבר כושר השכנוע שלהם? שמא יוכלו להעלות נימוקים שנובעים מדבריו של המשוחח איתם?

איך נאמר: "דיבור בסלע, שתיקה בתריי" ואני מוסיף - והאזנה פעילה - בשלושה!!!...