הפוליטיקה ודלדולה של הרוח בישראל / נמרוד נוי
20/9/2009
סיפורה של הפוליטיקה הוא ללא צל של ספק הסיפור על דילדולה של הרוח בישראל. הרוח והמוסד בו היא שרויה כרוכים זו בזה. רוח חלשה מייצרת מוסדות חלשים וחברה חלשה ופוליטיקה חלשה וזאת כל התורה על רגל אחת.
בשנת 1987 יצא לאור בארה"ב ספרו המרתק, הנועז והמטלטל של האינטלקטואל איש הרוח והפרופסור היהודי אלאן בלום "דלדולה של הרוח באמריקה". הספר עוסק ביסודותיו של המשבר הערכי, החברתי והפוליטי הפוקד את ארה"ב במאה העשרים, שעל פי תפיסתו של המחבר הם נעוצים במהפכות הסטודנטים שהסעירו את הקמפוסים של ארה"ב ובירות ההשכלה באירופה בשלהי שנות השישים. בהקדמה לספר כותב הסופר סול בלו, חברו הטוב של אלאן בלום, את הדברים הבאים: "לב טיעונו של פרופסור בלום הוא, שהאוניברסיטה, בחברה שבה שלטת דעת הקהל, היתה אמורה להיות אי של חירות אינטלקטואלית, שבו יכלו כל הדעות להיבחן, ללא הגבלה. הדמוקרטיה הליברלית איפשרה זאת ברוחב לבה, אך בהסכימה לשחק תפקיד פעיל או "חיובי", תפקיד של השתתפות בחברה, הוצפה האוניברסטה בזרם התגבות לבעיות החברה. בהיותם עסוקים, בראש וראשונה, בסוגיות של בריאות, מין, גזע, מלחמה, רכשו לעצמם האקדמאים שם וממון, והאוניברסיטה הפכה לאכסניה הרעיונית של השפעות הרסניות לעיתים... כך, במידה גוברת והולכת הופכים האנשים ש"בפנים" זהים בשאיפותיהם ובמניעיהם עם אלה שמחוץ לאוניברסיטה".
המחבר פותח את מסעו זה בתיאור אובדן מוסד המשפחה המסורתי בחברה המודרנית כמעביר המסורת והערכים האנושיים היסודיים, ובהצטמצמותה ונסיגתה של הדת האמיתית ועימה אובדנם של חיי הנפש המרתקים, שהובטחו לאלה שחונכו על בירכי התנ"ך על סיפוריו האנושיים וערכיו. בהמשך הוא יוצא בתוקף רב נגד אופנת הפוליטיקל קורקט והייחסיות שפשטו באוניברסיטאות בארה"ב. הוא קורא לחזור אל הקנונים והספרים הגדולים שביסוד התרבות המערבית ורעיונות הדמוקרטיה הליברלית.
"ואילו יצא (אלאן בלום) בהצהרה פולמוסית גרידא, היה קל למדי לדחות אותה. מה שהופך זאת לרציני ביותר הוא הרקע ההיסטורי המדויק הנלווה לדיון. הוא מסביר תוך שליטה מפליאה בתיאוריה המדינית, איך התהווה הדבר, איך צמחה הדמוקרטיה המודרנית, למה התכוונו מאקיאוולי, הובס, לוק רוסו והוגי הדעות האחרים של תקופת ההשכלה, ואיך הצליחו או נכשלו בכוונותיהם אלה", כך מסכם סול בלו את דבריי הקדמתו לספר.
בגליון 'תרבות וספרות' של עיתון הארץ של ראש השנה פנו עורכיו במשאל שערכו, לעשרה אנשי רוח, תרבות ואקדמיה ישראלים כדי לשמוע את דעתם על ספרו של אלאן בלום והקשריו למציאות הישראלית. במסגרת זו מצאתי עניין רב בדבריה המיוחדים והיוצאי דופן של המשוררת והסופרת פרופסור חביבה פדיה, המקשרת בין משבר האקדימה בישראל למשבר הפוליטי, המוסדי והחברתי הפוקד אותה.
וכך כותבת המחברת: "המשבר האקדמי הוא למעשה העדר סינכרון בין האקדמיה ובין השאלות הבוערות של הזמן. במקום סנכרון מתמיד של ידע מול שאלות השעה בארץ ובעולם, ומול חידושים ומהפיכות ידע ומהלכי ביקורת, ניצב כוח הסינכרון העיקרי מול מוקדי כוח, שליטה ושאיפות להגמוניה והנצחה עצמית... מרכזיותן של קרנות הון - כל אחת בעלת אידאולוגיה משלה - בעיצוב סדרי יום של מוסדות חינוך שונים אף היא תומכת בתהליך זה.... לכל דור הזכות להירשם בזיכרון התרבותי עם אמירתו העצמית, גם אם יש בה גוון של הפיכה כלפי קודמיו... המרחב הישראלי צפוף בפוליטיקה של זהויות. החברה הישראלית פועלת בהתאמה לשיח זהות ממדר החוזר לפעמים עד המאה ה-19. מישורים שונים של המחקר והחינוך בארץ התקבעו כבר לפני יותר מחמישים שנה בהתאמה לצורות מידור המרחב ובהתאמה לצורות הנתקים והבחירות בזהות יהודית-ישראלית על ציר הזיכרון והזמן".
ואני רק נגעתי קלות בדברים. צעדתי את הצעד הראשון ב'פרדס' הגדול והנרחב הזה, ויצאתי נפגע. בניסיונותיי להבין את המערכת הפוליטית בישראל, את חולשתה ואת בעיותיה עשיתי שימוש מודע ובלתי מודע בכל העושר הרב הנגלה לעיניי. וזה רק קצת מאין סוף האפשריות של היש. כי זה מה שיכולתי להכיל וכל שעלה בידי להשיג.
במאמריי הרבים דיברתי על חולשת הציבור הנאור בישראל; על חולשת הדור; על אינפנטליזציה של הפוליטיקה; על כך שאנחנו חברה בעלת מנטליות טכנית בעיקרה; שאנו חברה אשר נכשלת בניהול חייה הציבוריים; על חוסר בתעוזת הרוח בקרבנו ובפרט בקרב הפוליטיקאים; על היות המערכת הפוליטית אי של שמרנות וארכאיות בלב החברה הישראלית המייצר לה הפסדים עצומים; על החוסר בתבונה ובמקצוענות; על העדרו הזועק של הדיון המושכל והענייני בשאלות חיינו כאן; על מאמציה של האוליגרכיה השלטת (פוליטיקאים, תקשורת ואליטות תומכות ממסד, כולל גם חלק מהאקדמיה כמובן) לשמור על המצב הקיים ועל התנגדותה לכל יסוד של שינוי וחדשנות; ועל היות המערכת הפוליטית המקום היחידי בארץ בו אנו מוכנים לחשוב ולהתנהג כמטומטמים. ועוד ועוד ועוד.
