לקראת חטיפות הבאות 

לצערנו הרב החטיפות הבאות תתרחשנה, זו המטרה העיקרית של ארגוני הטרור ובמיוחד לאחר ניצחונם בעסקת שליט. כיצד המדינה צריכה להתמודד עם החטיפות הבאות ? וחשוב יותר, איך המדינה נדרשת להיערך במידה ואכן תגיע החטיפה הבאה.? הצעה לכללים מחייבים למצבי חטיפות.

מאת:גרשון אקשטיין

רקע ותמונת מצב

התפיסה שהשתרשה בקרב מנהיגי ארגוני הטרור, כי מדינת ישראל עושה הכול ותעשה גם בעתיד הכול כדי "להשיב את הבנים הביתה", היא שהביאה את החמאס לחטוף את שליט. אג'נדה זו לא תשתנה בקלות. שינוי התפיסה בקרב המחבלים יכול להיעשות רק אם תשכיל ישראל לקבוע ולנהל מדיניות ברורה להתמודדות עם מקרים כאלה בעתיד. בהעדר מדיניות לכך ,גורם לממשלות ישראל להיגרר אחר דרישות המחבלים ומונעת מלחץ ציבורי.

אין מחלוקת על כך, שארגוני המחבלים בעיקר החמאס והחיזבאללה, ינצלו כל אפשרות כדי לבצע חטיפות חיילים ואזרחים.בפרט אחרי עסקת גלעד שליט וזאת , כדי להישאר בתודעה הבין לאומית למימוש מטרותיהם להשמדת מדינת ישראל. כמו כן לאור העובדה שגם משפחות האסירים שלא שוחררו בעסקת שליט, מפעילות לחץ מוגבר וכבד על ראשי החמאס לפעול לשחרור יקיריהם.

הבה נדמיין לנו, שאחרי המחיר הכבד שמדינת ישראל תשלם קרוב לודאי בעסקת גלעד שליט, החמאס בפעולה מבצעית נועזת ומוצלחת חוטף לצערנו שני חיילי צה"ל נוספים .

למחרת החטיפה פורסם, כי כוח ההתקפה השתייך לגדודי עז אלדין אל קסאם, וועדות ההתנגדות של החזית העממית וצבא האסלאם אותו ארגון אשר חטף גם את גלעד שליט וכמעט באותו דפוס פעולה.

הפעם החמאס העלה מלכתחילה את סף דרישותיו תמורת החיילים החטופים ובהודעה לתקשורת פרסם כי התנאי לשחרור החיילים החטופים הוא שחרור כל אסירי חמאס בלי יוצא מן הכלל שנותרו בכלא הישראלי ולא זכו להשתחרר בעסקת שליט ועוד 3.000 מחבלים עם ובלי דם על הידיים כ אסירים מהפת"ח ובנוסף לכך הדרישה של פתיחת המעברים באופן מוחלט והסרת המצור האווירי והימי כאחד כדי שיוכלו להתעצם ולבנות את כוחם נגד מדינת ישראל ובעקבות כך גם החלה הסחטנות החוזרת על עצמה.

וכעת הכול מתחיל הכול מחדש. שוב עולה שאלת שחרור "בכל מחיר" או "לא בכל מחיר", ויכוח ציבורי נוקב ניטש בתקשורת בין שתי העמדות המנוגדות, הפגנות ואוהלי מחאה מול משרדי הממשלה , לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות ולחץ כבד ומעיק מצד משפחות החטופים המפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה, "למה במקרה גלעד שליט כן, ובמקרה שלנו-לא ?".ומנגד, קריאות "די לסחטנות ולכניעה" ושוב המדינה נכנסת לסחרחרת רגשית בסיוע התקשורת של בעד ונגד ולא רואים את הסוף. והממשלה חסרת אונים מול הלחצים.

צדק אהוד ברק באומרו, "יש סיכון בשרות הצבאי, חייל יכול להיהרג, או להיחטף או לחזור הביתה נכה לחלוטין". כך שמצב חטיפה עם כל הצער שבדבר, הוא אם אפשר לומר המקרה הפחות גרוע שקורה למשפחות החיילים החטופים , בנם למרבה המזל לא נהרג ולא הפך לנכה-צמח . לחייל החטוף יש לפחות סיכוי שיחזור בריא ושלם הביתה ומדברים עליו.

היערכות בהיבט המדיני ביטחוני

יש לראות בחטיפה ככמעשה תוקפנות ופגיעה בריבונות של מדינת ישראל ואין זה משנה אם היא באה מצד החיזבאללה או החמאס או מדינה אחר וכך יש להתייחס אליה צבאית ומדינית כאחד.

מאחר ועניין החטיפות מהווה בסופו של דבר איום אסטרטגי על מדינת ישראל, טוב ונכון עשתה ועדת וינוגרד כאשר הטילה בסיכומיה משימה נוספת , והיא לפתח (בתאום עם צה"ל וזרועות הביטחון) אסטרטגיה כוללת וארוכת טוות להתמודדות בנושא חטיפות חיילים ואזרחים, שתצמצם את התמריץ לביצוען, ולהביאה לאישור הממשלה.השאלה אם דבר זה התבצע?

אחד הערכים החשובים הם החוזק והעוצמה של המדינה. לכן אסור לרדת על הברכיים ראה דוגמת עסקות ג'בריל, רגב וגולדווסר ועסקת טננבאום, ולפגוע באינטרסים של המדינה בגלל סחטנות של ארגוני טרור. זהו ערך עליון שצריך לחזק ולטפח בניגוד לעבר, גם אם הוא עומד בסתירה לגורלו האפשרי של חייל היוצא לקרב.

משמעות הקביעה והדרישה ל "לשחרר בכל מחיר" מתאימה אולי לעצרות, עצומות ולאירועים המאורגנים לטובת משפחות החטופים, אך יש לדעת שפירושה הוא אחד - אין צורך בשיקול דעת לאומי, אך הנהגה לאומית חייבת לעשות שיקול לאומי גם אם התוצאה היא פגיעה בחייל הנמצא או אזרח בשבי.

מדיניות זו צריכה לכלול בראש ובראשונה את החזרת כושר ההרתעה של צה"ל והשבת היוזמה לחילוץ לידיו. ברוב אירועי החטיפה יש מודיעין איכותי וחיילי צה"ל מיומנים מבחינה מבצעית לשחרורם. לאורך קיומה של מדינת ישראל ערכו חיילי יחידות העלית שורה של מבצעים לשחרור חטופים והפכו למודל לחיקוי לכל העולם המערבי. גם במקרים בהם פעולת חילוץ לא התאפשרה, נמנעה ישראל מלהיכנע לטרור ונהל משא-ומתן עם החוטפים. ישראל העדיפה למצוא דרכים יצירתיות להשבת החטופים, שלרוב כללו חטיפות יזומות על-ידי חיילי צה"ל כדי שישמשו כקלפי מיקוח להחלפתם בחטופים.

כוננות לחטיפות הבאות

בשנתיים האחרונות ארגוני הטרור עשו ניסיונות רבים לחדור לשטח ישראל ולחטוף חיילים נוספים כקלף מיקוח. הקמפיינים והלחץ האינסופי להיענות לדרישותיהם המוגזמות של ארגוני הטרור תמורת שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט לא השביעו את רצונם אלא רק הגבירו אותו. הם אינם מסתפקים בנכס היקר שברשותם, קלף מיקוח שכבר מעלה את דרישותיהם על שולחן הדיונים הישראלי, אלא מחפשים קלף מיקוח נוסף ש"יזרז תהליכים" ושיעניק להם את האפשרות להגדיל את רשימת האסירים שישראל מוכנה לשחרר.

הדבר המצמרר הוא שניסיונות החטיפה דומים מאד לניסיונות חטיפה שהצליחו בעבר! הרבה מהם נעשים בשיטה שבה נחטף גלעד שליט, פיגוע ירי או התאבדות שאמור לחפות על מחבלים אחרים שמטרתם לחטוף חייל.

לאור הנזק הרב הן המדיני והן הביטחוני שיוצרים החטיפות יש לקבוע מדיניות מדינית ומבצעית

כנגד מצבי הטיפות, הפתרון לכך לצערנו הוא, שיש לקבוע כללים ברורים ומחייבים למצבים מיוחדים אלו , שעל פיו יפעלו כולם במערכת משולבת בלי יוצא מן הכלל כולל לצערנו גם משפחות החטופים.

מדינת ישראל צריכה לקבוע גישה בלתי מתפשרת, כי היא רואה בכל במקרה חטיפה של חיילים או אזרחים פגיעה בריבונותה, וכהכרזת מלחמה על ידי מדינה או ארגון שמשטחה יצאו החוטפים לבצע את החטיפה.

מדינת ישראל צריכה לנקוט בגישה אקטיבית, בדומה לתקופתו של יצחק רבין. בתקופתו התקבלו החלטות אקטיביות שמשמעותן; מנסים לשחרר את החטופים גם אם יהיו פגיעות בנפש. כך היה במבצע אנטבה וכך היה עם החייל נחשון וקסמן ז"ל. לצערנו הרב, בשנים האחרונות נראה שהאופציה הצבאית אינה מופעלת.

במקרה של חטיפה, יש להגיב בחוזקה ומיידית על ידי תקיפה אווירית לעבר מטרות מתוכננות מראש, ולאחר מכן יש לתת אולטימאטום הדורש את החזרת החיילים תוך 3 ימים. אם ארגון הטרור לא יעשה כן, וסביר להניח שלא, יש לחזור על מבצע "עופרת יצוקה" עם שלבים מתקדמים. יותר- ויזדעק כל העולם וארגוני זכויות האדם באו"מ ומחוצה לו, לא לוותר על כך.ובמקביל יש להפעיל את כל מקורות המודיעין כדי להביא ליכולת מבצעית של שחרור החטופים.

מספר כללים מחייבים למניעת מצבי חטיפות

על הממשלה להכין ולאשר קוד לאומי וכללים מחייבים למצבי חטיפות חיילים ואזרחים שעיקריהם צריכים להיות מושתתים על ההנחות הבאות:

א.ככל לא ישוחררו מחבלים חיים תמורת גופות חיילים, אחרת יש סכנה שחיי החטופים יהי הפקר.

ב.תג המחיר יהיה אחד או שנים מהאסירים שבידינו בלבד תמורת חייל שלנו, אפשרי לפי בחירתם, ולא יותר מכך

ג. לא יחל כל משא ומתן לפני שהצלב האדום או גוף מוסמך אחר, יבקר אצל החטוף ומעביר מידע אמין על שלומו ובריאותו.

ד.מחבלים עם דם על הידיים המהווים סיכון ביטחוני עם יציאתם לחופשי, לא ישוחררו.

ה. ימחק מהלכסיקון הלאומי הביטוי "ישוחרר בכל מחיר" כדי לא לשעבד את האינטרסים האסטרטגיים והלאומיים של מדינת ישראל.

ו.למרות אופנת זכות הציבור לדעת, יחוקק חוק או תתוקן תקנה אשר במסגרתה תיאסר התקשורת ומלעסוק בסוגיית חילופי השבויים, בפרט בעת המשא ומתן, ותשמור על דממה בנושא עד לסיום העסקה, הכול כדי להשיג תוצאות מרביות.

ז..יחול איסור על מקבלי ההחלטות, מראש הממשלה ,שרים והעוסקים ישירות במשא ומתן להיפגש עם משפחות החטופים ונציגיהם עד גמר הפרשה, כדי לא לאפשר כל לחץ בהחלטה, אלא רק על ידי גורם שאינו שותף ישיר למשא ומתן שהממשלה תקבע את זהותו ורק הוא זה שיהיה בקשר עם המשפחות.

ח.והיה ותגיע שעת ההצבעה בממשלה אם לאשר או לא את העסקה, טוב שההצבעה של השרים תהיה חשאית כדי שיצביעו לפי מיטב מצפונם ולא יושפעו מלחצים.

ט.משפחות החטופים לא צריכות להיות צד במשא ומתן וגם לא לערב את התקשורת, לא לכתת רגליהם אצל מקבלי ההחלטות ולשכנע אותם לאשר את העסקה. צריך שיהיה קוד מובן המאפשר ניתוק המשפחות ממקבלי ההחלטות. למרות ההבנה למצבם, יש לקבוע כללים לקשר אתם, לא צריך לברוח מהם אבל גם לא צריך ליצור תקשורת עימם. מי שהוסמך לכך, צריך להישיר מבט לעיניהם לחבקם ולאמצם אך לומר להם באומץ ובנחישות,"יקירים, מצטערים, אך זה המצב כיום, החזיקו מעמד"

לסכום, יש לשאוף לעגן בחקיקה את המסגרת לניהול המשא ומתן לשחרור חטופים בעתיד, ואת המחיר המרבי שישראל תשלם בתמורה לשחרור. אף שמדובר בחקיקה מורכבת, יש לה שני יתרונות בולטים: היא תרסן את השיח הציבורי בהקשר של אירועי חטיפה ותקל מהלחץ המופעל על הממשלה.

ייתכן אף שפעולת חקיקה זו ושינוי המדיניות תקטין בתהליך הדרגתי את המוטיווציה של האויב לעשות שימוש בנשק החטיפות.