לא רואה ממטר - חופשת סקי באוסטריה 

לנחות באוסטריה בליל חורף קר. לחכות עד אין קץ למזוודות. להתניע את הרכב שקיבלנו ולנסוע לקראת הזריחה בגשם, מה גשם, מבול, לעיר מאיירהופן. לגלות שהטמפרטורות נמוכות בהרבה מאפס. לרעוד מקור ולפחד שהפעם לא הולכת להיות חופשת סקי כמו שציפינו. ואז להתעורר בבוקר ולגלות שטעינו.

התכנון למחר בבוקר: קרחון Hintertux בגובה 3500 מטר. הנוכחים: יוני ודן (לא גלשו מעולם), טינה ואלכס (גולשים משופשפים אבל חסרי ציוד), ורונה ואני (בין לבין). הביצוע: חלוקה לשני צוותים לבדיקה יסודית של חנויות להשכרת ציוד, ומציאת מדריך ליוני ודן. טינה מתנדבת לחסוך להם את הכסף ומציעה ללמד אותם בעצמה. ההצעה מתקבלת פה אחד.

תוכנית להערב: התכרבלות במעילים, ארוחת ערב עם הרבה בשר וכמה בירות. ממש יום העצמאות כאן באוסטריה... ב-00:00 כולם במיטות, נרדמים בשנייה ומתעוררים ב-8:00. כל כך מהר זה הגיע, הצלצול הזה, קול הפעמונים, של השעון המעורר בסטייל "יער הפיות" שיש לי בפלאפון, ואני מרגיש כאילו לא ישנתי כלל.

אנחנו בשביל שמוביל לקרחון. לא להאמין שהיה גשם שוטף רק אתמול. שמש בכל מקום, אור ויופי כזה שיש רק בטבע בכל מקום. על כולנו עובר יום נפלא. שלג שלג ועוד שלג ודן ויוני מקבלים תנאים שגולשים יכולים לחלום עליהם וזה עוד על היום הראשון שלהם. בסוף היום דן כבר מפליג אל האופק במסלולים האדומים ויוני קצת מאחור מדשדש ליד הגונדולה. מסיימים את הכיף הזה בארוחת ערב דשנה ב מאיירהופן בפרצופים אדומים, צרובי שמש. צונחים למיטות מותשים.

ושוב השעון הזה. איך משנים את הצלצול הזה לעזאזל. ומי המציא בכלל את המושג הזה, בוקר. יוצאים שוב ובתור לגונדולה אני פוגש את הנס כריסטוף האוסטרי, שגלש איתי בפעם האחרונה שעשיתי סקי באוסטריה. מתחבקים, מחליפים חוויות, קצת עדכונים משפחתיים וכו'. לא ידעתי שהוא יהיה פה ומכל האנשים בעולם... טוב ככה זה כשגרים חצי שעה מאתר סקי. הנס גונב אותי מהקבוצה. הם ממשיכים בשיעורי הסקי ואנחנו הקשוחים הולכים לחפש אופפיסט לפצוח איתו את הבוקר. הנס מכיר. מושך אותי לצידו השני של ההר. 3 גונדולות ואנחנו בפסגה. 

בפסגה – אבוי – רואים למרחק מטר. גולש אמיץ שעובר שם מואיל לכוון אותנו למסלול. אנחנו בטופ של המסלול ולא רואים כלום, מה כלום, הכל לבן זה מה שזה. ניין, ניין, אומר להנס. הוא מחזיר חיוך שובב ומושל אותי אחריו. אין לי מושג כמה המסלול הזה תלול ומה הנתיב שלו. הנס מטורף. הוא כבר מתכונן לצאת לדרך. מבט מרושע. ומזמין. 

יוצאים לדרך. אבל איזה דרך, כל המסלול אני מחפש בעיניים עצים להמנע מהם. הלב דופק חזק. שומר על קשר עין עם הנס שלא אאבד אותו בענן הזה. חושב על רונה כל הזמן, המסכנה, שתשאר אלמנה וכל מה שיהיה לה ממני יהיה זוג מגלשיים שבורים. אם בכלל ימצאו אותי. הנס צורח בחדווה שרק אנשים כמוהו יכולים. אני צורח בלב. הנס עוצר לפתע ואני אחריו. מנסים להבין איפה אנחנו. הנס כולו מזיע וצוחק מהאדרנלין. אני סתם מזיע מהלחץ. שותים קצת מים, הנס מרגיע ואנחנו מחליטים להאט קצת כדי לנסות למצוא בחזרה את המסלול. 

פתאום במרחק – גולש סנובורד אמיץ. עוקבים אחריו ותוך דקות מגיעים למטה. אני נשכב על השלג ומסרב לזוז. הנס גורר אותי חזרה למלון ומזמין אותי לבירה. אופפיסט כזה לא היה לי בחיים. וגם לא יהיה. אבל זו בהחלט הייתה חוויה של התעלות שיהיה קשה לשחזר.

מחר אלמד קצת את דן ויוני. צריך לתת לקצב דפיקות הלב שלי להרגע...