על המלים: כמובן, בטח ומובן מאליו 

המילים ברור, בטח, כמובן, הן מילים בעייתיות. למה בעצם אנחנו אומרים אותן? ובכן, מעל פני השטח ניתן לקחת את הדברים כפשוטם; 'הדבר ידוע', או 'איני מתכוון לעשות מהומה רבה על זה, אני לא אומר כלום מרוב שידוע שזה חשוב'.
איך ישנה רמה עמוקה ונסתרת שבה שוכנת האמת: אנחנו אומרים 'כמובן', כדי שמישהו לא יחשוב שאנו מביעים איזה התלהבות כלשהי. ההתלהבות מציינת פיסגה כלשהי, ולעומתה ה: 'כמובן', או ה"ברור" - משטחים את הכול. שמים את הכל על אותה רמה. המלים הללו אומרות כי הכול ידוע, וכשאתה אומר הכול ידוע אתה לא צריך לתת דין וחשבון, אתה לא צריך לקחת אחריות, כי הכול במילא כמו שזה צריך להיות.
מתי אומרים את זה? כשמישהו קורא אותנו לסדר על חשיבות של משהו, על צורך לעשות משהו, ואנו מרגיעים אותו, אנו אומרים: 'אין בעיה,' 'ודאי שזה יעשה', 'בטח שהבנתי'. כל אלו מאפשרים לנו להמשיך ולהמנע מיחס מיוחד שאותו דבר דורש. וההמנעות הזו מאפשר לנו להמשיך ולישון אודות ההצורך שלנו להייחס לדברים מסויימים בצורה מיוחדת.

"אמנם כן, החיים אינם חיים, כשאינך יודע שאתה חי,
והאושר אינו אושר שעה שאינך יודע שאתה מאושר".
אנטול פראנס, מתוך כותנת האושר

ככול שנצליח להגדיל את הרגעים בהם דברים לא מובנים מאליהם - רמת החיות בנו תהיה גבוהה וחזקה יותר. לחיות באמת, זה להיות מסוגל לעכל ולקלוט כמה שיותר מן המשמעות של מה שקורה כרגע. זו לא פעילות פיזיולוגית, טכנית, זו פעולה תודעתית. כשאתה לא לוקח משהו כמובן מאליו, אתה מנסה לעכל את מלוא המשמעות של מה זה אומר.
אך אנחנו רוצים להוריד מתח, לא רוצים להתאמץ. רוצים לחיות בסבאבה, פה ועכשיו, לפני שאנחנו מתעמתים עם המציאות. כשאנחנו אומרים: 'מובן וברור', זה לא מצריך מאיתנו מאמץ לפגוש את הדבר הזה כמו שהוא.


To know - is to exist
To know that you know - is to live
know, that you know that you know - is to be alive To

לדעת - זה להיות קיים (להיות בחיים)
לדעת שאתה יודע - זה להיות חי (לחיות)
לדעת שאתה יודע שאתה יודע - זה להיות (הוויה קורנת חיים).
ג.ר.

ברגעים בהם אדם לא מצוי במצב של 'מובן מאליו' - הוא חי. אך לרוב זה לא קורה. צריך לקחת מאיתנו משהו כדי שנתחיל להעריך אותו. דוגמא: אויר. זה מאוד מובן מאליו שנושמים, אבל אם נקלע למצב של חנק ולא נצליח לנשום מספר דקות או שיהיו לנו בעיות נשימה ואז לפתע נצליח לנשום רגיל - מה יקרה? נהיה מלאי הכרת תודה ויציף אותנו רגש עצום של הקלה. הרגש הזה של ההקלה והתודה אמור להציף אתנו כול הזמן. כלומר, לחיות (ברמת תודעה גבוהה) - אומר שכול הזמן יש בנו את התחושה של הכרת תודה על דברים פשוטים. כול הזמן להיות אסיר תודה שאתה נושם. זה לא אומר שצריך לעצור כל רגע, ולהגיד 'וואו, אני נושם', אלא שבחלק של התת-תודעה קיים אלמנט מתפעל ואסיר תודה - כל הזמן. חלק שאומר: "wow, אני נושם". כלומר, לחיות באמת זה כול הזמן להיות בתחושה של wow, במקום כלשהו בעצמך.
אם אדם צריך להעריך משהו רק כשחסר אותו, כמו הנשימה, הוא לא ממש מעריך אותו. אנו צריכים להגיע למצב שנעריך משהו מבלי שהוא יהיה חסר לנו. אם צריך להוריד לך את הרגל בשביל שנעריך את היכולת לעמוד וללכת, אזי לא נעריך זאת גם כשיש לנו רגליים.

וכשאתה אומר "מובן מאליו" - אתה משטח את העוצמה הפנימית של הדברים. ואת ההתרחשות. מחפש בחוץ גירוי חיצוני שייתן לך את הסיבה להגיד wow.
ככול שאתה אומר יותר: "כן, בטח" - לגבי מה שכבר קיים, כך תחפש יותר גירויים חיצוניים שיתנו לך את התחושה הזו של ה-wow.
אנחנו פשוט צריכים להגיד wow לדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליהם. ובאמת החיים עצמם צריכים להיות מכת החשמל הכי חזקה מכול דבר אחר. ומפה זה מתחיל, ואם זה מתחיל, כול דבר אחר יקום לחיים בגלל שאנו חיים עם חשמל כול כך אינטנסיבי. אם אין בנו הכרת ערך והתפעמות על עצם העובדה שאנחנו חיים, שום דבר לא יעשה לנו את זה, ואז נצטרך גירויים יותר ויותר חזקים לעיתים יותר ויותר קרובות וזה כמו התמכרות.
אך ברגע שאדם אומר wow, אתה כבר מחובר למשהו שכול הזמן מחזיק אותך. ברגע שאתה לא אומר wow, על מה שצריך, ברמה הבסיסית, אתה כבר נמצא במורד מדרון של לקחת כמובן מאליו ואז תוך כדי התדרדרות, אתה מחפש דברים שיתנו לך wow רגעי ועוד רגעים עם יותר wow ממה שהיה קודם.
אך שום דבר בחיים אינו לא מובן מאליו. אנחנו רק רוצים לישון ולכן אנו אומרים מובן מאליו, אנחנו רוצים להתעלם מהדברים שדורשים מאיתנו מאמץ מיוחד, והחיים, כמות שהם, דורשים מאיתנו מאמץ מיוחד, אם אנו הולכים לחיות אותם ולא לישון אותם.
כך לגבי להגיד וואו, לעצמנו על חיינו. אך מה לגבי אמירת וואו למישהו אחר, תוך כדי תקשורת? ובכן כאן קיימת סיבה נוספת לכך שאיננו אוהבים להגיד 'וואו' למישהו. ברגע שאתה נותן למישהו את הקרדיט שהוא ראוי לו (או אפילו מעל מה שהוא ראוי לו) ואתה לא לוקח אותו, או את מה שהוא אומר, כמובן מאליו, אתה מוריד את הסטאטוס שלך ומגדיל את הסטאטוס של זה שאתה אמור להתפעל ממנו. אפילו ברגע שאתה אומר סתם "תודה", אתה כאילו עושה עצמך יותר קטן, כי זה יכול להגיד כי אתה זקוק למשהו, לאותו המשהו שאותו אתה מעריך. הישראלים עושים את זה אחד לשני כול הזמן, הם לא יתנו מחמאות אחד לשני ולא יפרגנו, כי הם לא רוצים להיות יותר קטנים מהזולת. ולצערי זה נכון. אם תתנו בישראל משוב מלא וקרדיט לאנשים, הם ינמיכו אתכם, כי הם יחשבו שאתם עושים את זה מתוך חולשה.
לראות כול דבר כאילו אף פעם לא ראית אותו וכאילו שאתה רואה אותו בפעם הראשונה - זה לסגל ראיה של ילד. ילד רואה דברים, רוב הדברים, בפעם הראשונה. וגם אנחנו כשאינינו לוקחים דברים כמובן מאליו, זה כאילו אנו רואים אותם בפעם הראשונה, כאילו לא ראינו אותם מעולם. אך היות ואנו לא עושים זאת, אנחנו מפספסים את החיים.
למשל בראייה של פרח; ההוויה של הפרח לא מכה בנו בצורה שתגרום לנו לעצור במקום. אנו משטחים את הכול לרמה של התווית.
אנחנו הופכים ישנים למהות החיה והבועטת של הדברים כשאנו אומרים; "מובן מאליו". גם העולם עצמו עוזר לנו לישון; אנחנו נמצאים בעולם שמציף אותנו באובייקטים, ובאיזשהו מקום, מרוב שאנחנו פוגשים דברים כול הזמן, אנחנו לא פוגשים כלום. אם באמת אנחנו חיים מבפנים, אנחנו יכולים 3 שעות לעמוד מול ענף ולא לשבוע מזה. זה החיים האמיתיים. למשל במצב של מדיטציה וגם בטריפ LSD - המצב הוא מצב קוואנטי; משהו זעיר וקטן ממלא את כל מרחב התודעה.
כשמתעלמים מן הקוואנטיות של הדברים, אנו מחפשים כמות וריבוי, כדי לחפות על ריקנות. אנשים חושבים שהם חיים, כשהם נמצאים בהופעות או הצגות יוצאות דופן, כשיש להם חווית סקס חזקה וכו', אך אלה אפיזודות! החוכמה זה להיות דלוק מרגע לרגע, בגלל עצם העובדה שאתה חי. אנחנו חיים כול הזמן, במובן מאליו, לגבי החיים- "אני חי. בסדר, מה עכשיו?". אך בעולם הגירויים החיצוניים, לעולם לא נפגוש שום דבר שיכול לחפות או לפצות על העובדה שאתה חי את חייך כמובן מאליו. עצם זה שאנחנו חיים זה נס, זו הפתעה, זה שוק חשמלי שאסור שיפסיק לרגע. אסור לקחת את החיים כמובן מאליו. אנשים שהיו בסכנת מוות או בכלא - חווים את המיוחדות של להיות חי, או לחיות בחופש כמו מכת חשמל, אבל זה עובר להם. השגרה עוטפת את כולם בסופו של דבר וכולם, כולם נרדמים. דוגמא,שיר של נתן יונתן:
"דוגית לה שטה מפרשיה שניים וכול מלאכיה נרדמו כולם.
אם לא יעורו כול מלאכיה כיצד תגיע האוניה לחוף?".
אנו ישנים לגבי העובדה שאנו חיים.
ובחזרה ל'מובן מאליו'; שום דבר אינו מובן מאליו, כל דבר מצריך יחס מיוחד. ונכון, זה לחיות במאמץ תודעתי מתמיד. לרגע לא להרפות ערנות פנימית. כי כל דבר מצריך התייחסות מיוחדת ואחרת. לא לעשות זאת, זה להיות מת בפנים ולהמית את זה שזקוק מאיתנו ליחס הזה (יחס מיוחד). ומדוע?
לא לעשות זאת, זה לנוון בתוכנו את ההתרוננות הפנימית הזו לגבי הרשמים שמגיעים אלינו מן החיים. לחיות זה להתרונן בפנים על כל דבר. וכשבמקום לדרוש מעצמנו התרוננות פנימית, אנו דורשים מן החוץ - גירויים הולכים ומתגברים, אנו ממיתים את עצמנו מבפנים.
ומה לגבי החלק השני של המשפט? 'להמית את זה שזקוק מאיתנו ליחס מיוחד'? ובכן להתייחס לזולת במובן מאליו, זה לא להתייחס אליו כלל, ולא להתייחס אליו זה להתעלם ולהתעלם זה לא לתת לו תזונה דינמית של תשומת לב. ואז לאט לאט אנשים גוועים מבפנים, מחוסר התייחסות של אחרים אליהם.
אפשר לראות את זה אצל בעלי חיים שחיים אצלנו, בעלי החיים הנמוכים כזוחלים ורמשים לא זקוקים לתשומת לב מתמדת. אך בעלי חיים 'גבוהים' יותר כחתולים וכלבים, זקוקים כל הזמן לתשומת לב, ברגע שהם מקבלים יחס של מובן מאליו, כי הם הפכו לחלק מן הריהוט בבית, הם באים ותובעים, בלי בושה, התייחסות. וזה כל הזמן, כל הזמן הם צריכים יחס מיוחד, אחרת הם נעלמים לעצמם.
ואנו, בני האדם שלא נעים לנו לעשות זאת כלפי אחרים, פשוט שותקים ולא תובעים את היחס המיוחד הסטנדרטי שמגיע לנו בתוקף היותנו חיים, ואז אנו נמוגים, נחלשים בפנים, עד שמשהו בנו מת.