סליחה ומשאלה 

אתר משרדנו www.kalir.co.il משלים בימים אלה, עשר שנים לקיומו.

במהלך תקופה זו, הקפדנו לסקור, לפחות אחת לשבוע, פסקי דין, המתעדים עינויי נפש העוברים על מבוטחים ונפגעים במגעם עם תאגידי הביטוח.

קרוב ל- 6,000 מנויים נרשמו עד כה, ישירות באתר, לקבלת עדכוני האתר. רובם של המנויים באים מקרב הקהילייה המשפטית וקהיליית הביטוח.

מעבר לכך, עדכוני האתר מופצים באמצעי תקשורת כלליים ומקצועיים רבים. על פי נתונים שנמסרו לנו מידיעות אחרונות באינטרנט, המדור תיק ביטוח, המביא את עדכוני האתר מידי סוף שבוע ב-Ynet, נחשף בפני למעלה מ- 900,000 גולשים בארץ ובחו"ל.

למרות ההתעניינות, למרבה הצער, לא הצלחנו במהלך העשור להביא למודעות השופטים, את הסבל העובר על מבוטחים ונפגעים. לא הצלחנו לשכנעם להפעיל כלים ראויים כדי להפסיק את התופעה.

מדובר במוכי גורל, אלמנות, יתומים, נכים, ונפגעים שהשליכו את יהבם על חברות הביטוח ושילמו משך שנים פרמיות.

באסונם, כאשר מגיע זמנם של תאגידי הביטוח לפרוע את השטר, במקום להתייצב לימין המבוטחים ולו רק כדי להקל עליהם במעט בשעתם הקשה, הם מוציאים את נשמתם. לעיתים תרתי משמע.

כך לדוגמא, המקרה של בלה כהן ז"ל, החולה הסיעודית, שחברת הביטוח דחתה את תביעתה, כך סתם, ללא כל נימוק.

בבית המשפט חברת הביטוח לא זכתה אפילו לקבל רשות להתגונן. אבל בינתיים, עוד לפני תום ההליכים בבית המשפט, כצפוי למרבה הצער אצל חולים סיעודיים במצבה, המבוטחת נפטרה.

הוא הדין באיתי כהן ז"ל, הצעיר שיצא לטיול תרמילאים בדרום אמריקה.

הצעיר סמך על חברת הביטוח, כאשר רכש אצלה ביטוח שיחלצו בעת מצוקה. אולם כשנזקק לחברת הביטוח, כאשר לקה בדלקת ריאות באזור הררי בפרו, התברר כי חברת הביטוח לא נערכה לטיפול ולפינוי של מבוטחיה בפרו ולא נקטה באמצעים הבסיסיים המצופים ממנה, כדי לנסות ולהציל את חייו.

המבוטח נפטר, כך קבע בית המשפט העליון, כתוצאה ממחדליה של חברת הביטוח לחלץ אותו בזמן.

גם הטיפול בנפגעי תאונות דרכים, הוא שערורייתי. אין כל סיבה שאלמנה ויתומים יזדקנו במסדרונות בתי המשפט עד שזה יקבע מה שיעור הפיצויים לו הם זכאים.

הדעת אינה סובלת כי אדם שהפך למשותק בתאונת דרכים, לא יקבל מימון מיידי, אמיתי, שיאפשר לו לעבור לדירה מותאמת לצרכיו, או לרכוש כיסא גלגלים שיאפשר לו תנועה בטוחה.

חברות הביטוח הפכו את בתי המשפט למחלקת התביעות שלהן. במקום לברר מחלוקות כנות ואמיתיות, בית המשפט משמש מפלט לחברות הביטוח מפני קיום התחייבויותיהן.

הן עושות בו שימוש כדי להביא את המבוטח-הנפגע לקבל פשרות נמוכות, שאם לא כן, יקבל את המגיע לו, אבל רק בתום הליך ארוך ומייגע של עשיית הצדק, כעבור שנים רבות.

במקרים רבים, רבים מידי, חברות הביטוח מטילות כך סתם, בוץ במבוטח. לרוב בטענה כי ביים את מקרה הביטוח. זאת כאשר בפועל, אין לחברת הביטוח כל הוכחה ממשית. המבוטח התמים נאלץ להוכיח כי אין לו אחות ולהתמודד עם עננה של חשש כי השופט, בשר ודם, יטעה ויקבע כי הוא אכן רמאי. כמו בבדיחה הידועה: שני שופטים מטיילים ברחוב. פתאום ניגש עובר אורח לאחד מהם ואומר לו: אם לא תיתן לי 100 שקל, אני אתבע אותך בבית המשפט על זה שהכלב שלך נשך אותי.

השופט מוציא מיד שטר של 100 שקל מכיסו ונותן אותו לעובר האורח.
מה פתאום נתת לו 100 שקל, שואל השופט השני את חברו, הרי אין לך בכלל כלב?
עונה לו השופט הראשון: אני יודע מה יכול לצאת במשפט?

המבוטחים נאלצים להתמודד לא רק עם אסונם, אלא עם מינויים של רופאים עוינים היודעים היטב היכן מרוחה החמאה ומקפחים אותם באחוזי נכות, עם אחיות הבודקות את תפקודם של קשישים בני 80 ומעלה, תוך הכשלתם, עם חוקרים המנסים להפיל אותם בפח ועם שמאים המעריכים את רכושם שאבד או ניזוק בערכים בלתי ריאליים.

מעבר לכל אלה, חברות הביטוח מנצלות את העובדה שהמבוטחים ניצבים על פני תהומות של חוסר ידע. רבים מפסידים את זכויותיהם בשל תקופת התיישנות מקוצרת, שלא היו מודעים לה (שנה בביטוח הלאומי ושלוש שנים מול תאגידי הביטוח). הבאנו מקרים של תלמידים שנפגעו והוריהם כלל לא ידעו כי רשות החינוך המקומית, רכשה, בכספם של ההורים, ביטוח המכסה את הפגיעה בילדיהם.

הרשימה ארוכה ומזעזעת כל בן אנוש.

עורכי הדין הם חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט. אשר על כן, לקראת יום הכיפורים, אנו, כעורכי דין, מבקשים סליחה מכל אותם מבוטחים הנכתשים מידי יום ביומו בתוך גלגלי הצדק.

ולקראת השנה הבאה עלינו אנו פונים אל שופטי ישראל במשאלה. אנא אל תעמדו מנגד. אל תחשו. יש בידיכם כלים רבים לשנות את התמונה העגומה.

הנה לדוגמא כלי שבתי המשפט בארצות הברית עושים בו שימוש בהצלחה: הטלת פיצויים עונשיים על חברת ביטוח המנצלת את כוחה העצום כדי לרמוס את המבוטח הקטן.

בית המשפט העליון שלנו קבע כי עקרונית, לשופט בישראל יש סמכות להטיל פיצויים עונשיים, אולם באותה נשימה הוסיף כי הטלת פיצויים עונשיים תיעשה רק "במקרים חמורים במיוחד".

אולם מה נחשב בעיני שופטינו "מקרה חמור במיוחד"?

באחד המקרים שהבאנו, סירבו שופטי העליון להטיל פיצויים עונשיים בתביעת נזיקין שהגישו הורים לילדה בת 6 כנגד אדם שביצע מעשים מגונים בילדתם. המעשה אינו "חמור במיוחד", קבעו השופטים והביאו נימוק נוסף כי עושה המעשים המגונים כבר עמד למשפט פלילי.

הפילוסוף הצרפתי, אלבר קאמי, הביע התנגדות נחרצת להטלת עונש מוות. אולם בספרו "הרהורים על הגיליוטינה" הוא מדגיש כי אילו בעלי הדין במשפט הפלילי היו הקורבן החף מכל פשע מצד אחד והרוצח מצד שני, עמדתו הייתה משתנה.

אולם, מבהיר קאמי, במשפט הפלילי המדינה עומדת מול הרוצח והרי גם למדינה יש חלק במה שארע לקורבן: הרשויות הסוציאליות שלא אתרו את הסכנה בזמן, השוטרים שלא מנעו את הרצח. "האין המדינה אחראית ולו גם חלקית, לפשע שהיא מדכאת בחומרה כה רבה", מקשה קאמי.

במשפטי ביטוח ונזיקין, המצב שונה. חברת ביטוח המנסה לשלול את זכויות מבוטחה,מהווה לדעתנו, גנב עם צילינדר. אולם, לא מעמידים אותה למשפט פלילי. לכן מחסום זה, שהעבריין עמד למשפט פלילי, לא קיים.

לא זו אף זו: כאן ניצבים בפני השופט רק תאגיד הביטוח רב העצמה ומבוטחו, האזרח הקטן.

במצב כזה בו השניים ניצבים האחד מול השני, האם לא מוצדק להטיל פיצויים עונשיים על חברת ביטוח המתעללת במבוטחה ומונעת ממנו את זכויותיו?

האם לא ראוי כי חברת ביטוח תדע כי אם היא דוחה, כך סתם, ללא סיבה, תביעה של אדם חסר ישע, היא צפויה לפיצויים עונשיים?

מה ירתיע אותה מלהמשיך להתנהג כך עם המבוטח הבא אם היא יודעת שממילא גם בסוף משפטו של המבוטח הבא, היא תשלם רק את מה שהייתה צריכה לשלם מלכתחילה?

מדוע שבתחילת כל משפט ביטוח, השופט לא יקבע סכום שאינו שנוי במחלוקת שעל חברת ביטוח להקדים ולשלמו למבוטח-הנפגע כדי שיתחיל לשקם את חייו?

מדוע לא לקבוע כי אם חברת הביטוח לא תשלמו, היא תישא בפיצויים עונשיים, שישקפו את סלידת החברה מההתעמרות במבוטח?

יש בחוק סמכות לעשות כן. סמכות ניתנה, אך למצער עד כה בחרה הרשות השופטת בדרך של חקיקה שיפוטית להגבילה ולאפסה.

לקראת השנה החדשה, מוזמנים הקוראים לשאת תפילה-משאלה, כי בשנה הבאה עלינו לטובה, תמצא המנהיגות השיפוטית שתנקוט בדרך זו, או בכל דרך שתרתיע את חברות הביטוח.

אפילו אם כותבי דברים אלה, ימצאו עצמם, כתוצאה מכך, מחוסרי פרנסה.