סוכות של מעלה 

אם נתבונן לרגע מהצד על כל ההמולה סביב הסוכה, נגלה שרוב המנהגים המוכרים של סוכות עשויים להיראות לא הגיוניים ואפילו מוזרים. למה התכוונו המקובלים שקבעו את סימני החג?

יש תקופות במעגל השנה שבהן הרבה יותר מעניין לצאת לטייל ברחוב, מאשר לשבת בבית ולהתלבט על איזה כפתור ללחוץ - זה על שלט הטלוויזיה או זה על מקלדת המחשב. תקופה כזו פוקדת אותנו עם חג הסוכות הבא עלינו לטובה. נקישות פטישים נשמעות מכל עבר, ו"מבנים מוזרים" צצים לפתע בכל פינה. הילדים מתרוצצים נלהבים, מכינים קישוטים מנצנצים, גוררים עצים וכלי עבודה ורואים בכל התהליך הזדמנות ל"בניית מחנה" לשבוע או לפחות בית קטן מערבה.

אך עבור המתבונן מהצד, מרבית מנהגים אלו עשויים להיראות לא הגיוניים עד מוזרים. מעבר למסורת, נשאלת השאלה: מדוע קבעו חכמינו דווקא את הסימנים הללו? למה סוכה ולא מאהל בדואי? מדוע אתרוג ולא על עגבנייה? בקיצור, על מה באמת מרמזים לנו מנהגי חג הסוכות?

חג סוכות - רמז לתהליך רוחני

חכמת הקבלה, שחושפת בפנינו את התוכן הפנימי שעומד מאחורי מנהגי ישראל, רואה בסוכות, כמו בכל אחד מהחגים האחרים, רמז לתהליך רוחני שעובר האדם. המקובלים - אנשים שגילו את העולם הרוחני, כותבים כי בעולמנו קיים כוח אחד שמנהל את העולם - כוח האהבה והנתינה. מתוך נסיונם האישי, הם מספרים שהדרך להרגיש אותו היא לפתח בנו יחס דומה לזולת. בדיוק כפי שמקלט רדיו חייב להיות מסונכרן לתדר שאותו הוא קולט, כך אדם הרוצה לגלות את העולם הרוחני חייב להידמות לכוח הזה, כלומר לרכוש את יחס האהבה לאחרים.

למעשה, הסיבה היחידה לכך שאיננו חשים בקיומו של העולם הרוחני, היא מפני שמטבענו אנו "מכוילים" לתדר קליטה ש"שמשדר" אהבה עצמית - אגואיזם. מטרת מנהגי החגים, כמו ישיבה בסוכות או ברכות על ארבעת המינים, היא להוות מעין תמרורים שתפקידם לרמז לנו על השינוי הפנימי הזה.

על טעם וריח...
כעת, לאחר שיישרנו קו עם תפקידם האמיתי של מנהגי סוכות, נוכל להעמיק מעט ולבחון את משמעותם הרוחנית:
? הסוכה: על פי הקבלה הסוכה המסמלת את הצורה המתוקנת, השלמה, שאליה עתיד כל אדם להגיע. חוקי בנייתה מבטאים באופן סימבולי את האופן שבו האדם מתעלה מעל לאגו שלו ורוכש את היכולת לאהוב ולתת. למשל נכתב כי בבניית הסכך יש להקפיד על הכלל "צלתה מרבה מחמתה", כלומר להותיר יותר צל מאשר אור בסוכה. מנהג זה מסמל פעולה רוחנית שבה האדם "מסתיר", כלומר מצמצם את השימוש באגו שלו, כדי לצאת מתוכו אל האור - אל האהבה והנתינה.

? הסכך: את הסכך אנו מתקינים מענפים המכונים "פסולת גורן ויקב", כלומר, דברים בעלי חשיבות פחותה עבורנו. גם מנהג זה מסמל תהליך שחווה אדם הפוסע בנתיב הרוחני: בתחילה הצורך לאהוב את האחרים נראה לו טפל ומעורר סלידה, בדומה לאותה פסולת. אולם בשלב השני האדם לומד לגדל את החשיבות של אהבתו לזולת לרום המעלה, ובזכות שינוי יחסו לאחרים הוא מגלה את הקשר עם הכוח העליון.

? ארבעת המינים: כמו המנהגים שהוזכרו לפני כן, גם ארבעת המינים מרמזים על התחושות שאנו חווים בדרך הרוחנית - טעמו של כל אחד מהמינים מסמל את הרגש ואילו ריחו מסמל את ההבנה השכלית. כך למשל, ה"אתרוג" רומז על מצב שבו האדם מבין ומרגיש את החשיבות של אהבת הזולת. פעמים אחרות האדם מוצא את הדרך הרוחנית "בעלת טעם אבל חסרת ריח" - הוא משתוקק לגלות את הרוחניות, אבל אינו יודע כיצד לעשות זאת. אז מצבו מכונה בשם "לולב". לעיתים להתקדמות הרוחנית יש בעיניו "ריח אבל אין בה טעם", ואז היא מכונה בפיו "הדסים", וכאשר אין בה לא טעם ולא ריח היא נקראת "ערבות".

המנהג של סוכות לאגד את ארבעת המינים ולנענע אותם מסמל את השלב האחרון לפני הכניסה לעולם הרוחני. האדם מאגד בתוכו את כל הנסיון שצבר בדרך: את כל העליות והירידות, את כל בירוריו, תובנותיו, הבחנותיו והרגשותיו לאגודה אחת, לבקשה חדה לתיקון מהכוח העליון. רק אז האדם נענה ונפתחת בפניו הכרת המציאות הרוחנית החדשה של שלמות ונצחיות. מצב זה מכונה "שמחת בית השואבה".

סוכות שבלב

הקבלה מלמדת אותנו כיצד להקים סוכה פנימית בלבנו. אבל לא סתם סוכה, אלא סוכה של שלום, אהבה ואחדות בין אדם לאדם. תקופת החגים מהווה הזדמנות נפלאה להתעלות מעל למחלוקות, לפירוד ולשנאה ולפתוח דף חדש בחיינו. אם ננצל את האפשרות ונתאחד, בין הקשרים שבינינו תתגלה האהבה, ותמלא את לבנו בשמחה ובאושר.