נאומו המרגש וההיסטורי של נתניהו באו"ם - נשמע כמו "בום" על קולי, במליאת האו"ם ובעולם כולו. זה לא היה נתניהו נגד האו"ם - אלא נגד הצביעות העולמית, אי העשייה, השיתוק ומתן פתחון פה, לנסיכי האופל נוסח דראקולה - אחמדינג'אד.
לאונרד כהן - סיים את הופעתו בישראל - בברכת הכוהנים וביבי סיים את נאומו מהמקורות בפסוק: "אדוני עוז לעמו יתן...".
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
נאום חזק, מרגש, כריזמטי, בנוי היטב ומבוצע בצורה מושלמת כלפי כולי עלמא.
הנזיפה, בנציגי המדינות, שנשארו באולם בזמן נאומו של אחמדינג'אד, נרשמה היטב בתקשורת העולמית ביחד עם ההצדעה לנציגים שעזבו את המליאה.
השימוש שעשה, ביבי בפרוטוקול של וועידת וונזה משנת 1941 לגבי "הפתרון הסופי" של יהדות אירופה בצירוף מפת אושוויץ - בירקנאו, המקורית, בחתימת הימלר (ימ"ש) - היו במקום והוסיפו את האפקט המתאים, לנאום ולתוכן הספציפי, על ניסיונות נואשים ונואלים להכחיש את השואה.
הניסיונות של היסטוריונים מסוימים, כולל מספר מדינאים מתוסכלים להתנער מהשואה או לגמד אותה, הם הם, שמחייבים את נציגי ישראל להעלותה בכל הזדמנות הולמת, כדי לא להתאמן להתחמק מאחריות העולם הנאור, לפרק החשוך הזה בהיסטוריה של העמים.
ולגבי אלה, מבין הפרשנים והעיתונאים הבודדים בישראל, שטענו שביבי בנאומו גרם לזילות השואה, תוך קישוריה למנהיגי איראן וחמאס, יאמר - או שאתם לא מבינים את המושג שואה, מטרתה ואת אלו שעמדו מאחוריה או שקהו חושיכם, או שדעתכם נשתבשה.
יתירה מכך - התכניות של אחמדינג'אד, נסראללה, החמאס ואל קאידה - חמורות יותר, מרחיקות לכת יותר, יסודיות ומסוכנות הרבה מתכניות הנאצים בשל היכולת הטכנולוגית המודרנית. כאשר, אחמדינג'אד, חוזר פעם אחר פעם, כמו "מנטרה" על רצונו לחסל את מדינת ישראל תוך הכחשה אובססיבית של השואה, ואחריו כל הגרורות האחרות - אסור לזלזל בכך.
מה שהיה חסר לי, בנאומו של נתניהו בטקע הזה - אחרי הצגת "פרוטוקול וונזה" ו"מפת אושוויץ" - זה להתריע בפני העולם שפצצת אטום בידי איראן - עלולה לייתר את הצורך במחנות השמדה. על נתניהו היה להזהיר את כל נציגי האו"ם, שאם ישראל תיפגע, גם הם לא ינקו והתחנפותם לאיראן תעלה להם ביוקר במהלך השנים, אם ישירות מאיראן עצמה או תומכיה.
באשר לדו"ח גולדסטון - היו בנאום כל האלמנטים שהצביעו על הצביעות, החד צדדיות, התבססות על עובדות שבאו מצד הפלסטינים בלבד, לא אומתו ולא הוכחו פיזית, ביניהם סיפורי בדים ורכילות שהפכו לראיות מרשיעות.
טוב עשתה ישראל - שלא שיתפה פעולה עם וועדה מעין זו - ולמרות הנזק ההסברתי שלה, האפשרות להלחם בדו"ח נוח יותר ואפקטיבי, דווקא בשל אי ההשתתפות במשחק המכור.
מבחינתי היה חסר בקטע הזה של הנאום על פעולות צה"ל החריגות, כנגד האוכלוסיה האזרחית הדגשת העובדה שיותר חיילי צה"ל נפגעו מאש כוחותינו - מאשר מירי החמאס.
ללמדך - שאילו צה"ל רצה לירות ללא הבחנה באוכלוסיה אזרחית, כדי להרתיעה או לגרשה, לא היה מפזר פליירים, מצלצל, שולח אס.אמ.אסים לפנות את אזורי הקרבות, ובוודאי לא פוגע בחיילי צה"ל בטעות. חיילי ארה"ב, במלחמת עיראק, לא מכבר, כשנתקלו בעיר פאלוג'ה בהתנגדות של גוף טרוריסטי שהתבצר בה וסירב להכנע או להתפנות, כל העיר נהרסה כמעט כליל, כולל פגיעה באזרחים וכל זאת כדי למנוע פגיעה בחיילי ארה"ב.
תופעה זו, חזרה על עצמה בצ'צ'ניה, כאשר הצבא הרוסי, הפך את עיר הבירה גרוזני לעיר חורבות. כמובן, שלא היו וועדות חקירה, לא נאומים באו"ם ולא גינויים מרחיקי לכת.
האם צה"ל הוא צבא מוסרי:
כששר הביטחון והרמטכ"ל מצהירים כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, כוונתם כי צה"ל, בהתייחס לצבאות אחרים, פועל על פי קודים ועקרונות מוסריים המוכתבים ע,י פקודות נוהלים והנחיות המפקדים. הקודים הצה"ליים הם בהתאם לאמור בפקודות הצבא, בהתאם למשפט הבינלאומי ודיני המלחמה.
מלחמה מטבעה אינה מוסרית - במובן הפילוסופי של המושג מוסר - אלא משתדלים להשאר הומאניים ואנושיים גם במצבים קשים וחריגים - במיוחד במלחמה בטרור הנטוע עמוקות בלב אוכלוסיה אזרחית.
האם צה"ל שומר על "טוהר הנשק":
"טוהר הנשק" שייך לתחום המושגים של פילוסופיה, מוסר ואתיקה. במציאות - יש לפרש ולייחס את המושג "טוהר הנשק" - לפעולות צבאיות בהתאם לחוק, הוראות הצבא, פקודות הצבא, ובפרשנותם של המשפט המדינתי, כללי המלחמה, המשפט הבינלאומי, והאמנות שישראל חתומה עליהן. על רקע זה יש לבדוק ולנתח את האירועים בעזה.
הפרסומים מפי חיילים שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה", עוררו הדים, דאגה, תסכול ופחד שמא "הקוד המוסרי" של צה"ל או מסורת הלחימה הנקייה, הולך ונשחקים לנגד עינינו.
על הטענה ש"הקוד המוסרי" - במלחמת עזה ה-II הופר, עוות בכוונת זדון, ע"י הדרגים הבכירים, אסור לעבור לסדר היום. מכל הסיפורים והשמועות שפורסמו ואולי יפורסמו עוד, בשיטת "אפקט הדומינו" - אין כל בסיס לטענות אלו. צה"ל - מעולם, באף שלב של קיומו - לא נקט בעקרון של מלחמה מלוכלכת שבה הכל מותר. לפגוע, להרוג, להרוס ללא סיבה, ללא הצדק מבצעי, לשם השגת מטרה או בניסיון להעלמת עין ממקרים חריגים, תוך מהלך הלחימה או בימי רגיעה. "החגיגה", התקשורתית החלה לקבל תאוצה, עד חשש של השפעה הרסנית, מחד, כלפי ההתייחסות העולמית לצה"ל, כצבא כיבוש וצבא המפר כללי משפט בינלאומי, ומאידך כלפי צה"ל פנימה.
אסור ומסוכן - לקחת מקרים בודדים (גם אם מדובר בקבוצת בודדים), שעל פי הפרסומים נקטו ביוזמה מקומית של חיילים וקצינים בדרגות נמוכות, ולהשליך אותם על מדיניות ורוח צה"ל ומפקדיו ככלל. למרות שהוכח, שסיפורי החיילים היו ברובם, מיד שניה, שלישית וסיפורי רכילות צבאית.
המלחמה בעזה - היתה בנתונים, ברקע ובסביבה שונים מהמקובל והנלמד בקורסי ההכשרה בצה"ל. הלחימה בטרור בכלל ובקבוצות טרור בפרט, להבדיל מלחמה מול צבא סדיר, המחייבת גישה, לחימה וחשיבה שונה.
חמאס - נלחם מתוך אוכלוסיה אזרחית, בשיתוף איתה, לפעמים בהסכמה ולפעמים באיומים ובסחיטה. התוצאה - אזרחים, חלקם משתפי פעולה וחלקם חפים משמשים כחלק מהמערך שנגדו נלחמים.
תהליך זה קרה גם בכל צבאות העולם, בכל המלחמות שהיו ויהיו וצה"ל באופן יחסי ליתר הצבאות, עומד בחלק העליון והמכובד בכל הקשור לכיבוד כללי המלחמה והמשפט הבינלאומי.
"טוהר הנשק" - הוא מושג אמורפי, יותר כשאיפה, רצון, מטרה, מוסריות ואמונה בצדקת הדרך והנשק. במלחמה - אי אפשר מעשית לשמור על "טוהר-נשק", שהרי החייל יורה כדי לפגוע, להרוס, למנוע מהאויב לפגוע בך - ואם הוא עומד בקריטריונים המוסריים של צה"ל, גם אם הוא הורס ופוצע, שלא בכוונת מתכנן, לא בזדון, ולא מתוך רוע לב או סיפוק תאוות נקם והרס, הוא פועל במסגרת הלגיטימית של החוק הצבאי.
ירי על כוחותינו ונפגעיו: היא הוכחה ניצחת לכך, שלא תאוות ההרס וההרג לשמו, היו במשימות שצה"ל העמיד בפני חייליו, ובוודאי ניתן ללמוד מכאן שלא היתה כוונה זדונית או מתוכננת של ירי באזרחים חפים, אלא ירי לתוך אזורים, בתים, רחובות, מוכי אש, שממנו ירו או נראו מחבלים נעים ויורים לעבר כוחותינו.
לזכור בכל המהומה התקשורתית: שחמאס השתמש באמבולנסים, בילדים, בנשים, כבלדרים מעבירי נשק תחמושת וטילים כצופים ומתריעים על התקרבות צה"ל. לא לשכוח שחלק מהנפגעים האזרחיים - אולצו בכוח להישאר בבתים ולשתף פעולה עם החמאס, למרות האזהרות שניתנו לתושבים לעזוב את האיזור או לנוע באיזורים אסורים, מוכי אש.
לגבי ההרס בבתים וברכוש, יש מקרים שזה היה חיוני ויש מקרים שזה היה מיותר.
ועוד בנושא זה מבחינה משפטית:
כבר כתבתי על כך בעבר באתר זה, המשפט הבינלאומי, כללי המלחמה והספרות המקצועית, מתייחסים בעיקר למלחמה בין צבאות סדירים של מדינות ריבוניות מוכרות, ואינם ערוכים לטפל במלחמה בטרור, או ארגונים ויישות טרוריסטיות נוסח חזבאללה וחמאס או ארגונים קיקיוניים אחרים הצצים בכל העולם.
אי לכך יש לדרוש מהאו"ם, לארגן מחדש את החוקים והכללים בנושא המלחמה בטרור ובזכויות המדינות להגיב עליהם בכוח הזרוע ובאמצעים כלכליים נלווים.
צעד חשוב בכיוון זה נעשה לאחר אירועי 11.9 בארה"ב, ולאור אירועי הטרור בעולם, כאשר מועצת הביטחון של האו"ם הכירה בזכויות של מדינות להגנה עצמית גם מפני טרור ויישות טרור.
גם מגילת הזכויות של האו"ם - מכירה בזכות המוקנית למדינות להפעיל כוח להגנה עצמית נגד מתקפות טרור של קבוצות וגופים שאינם כוחות מזויינים מוכרים.
אי לכך - ישראל בהחלט נמצאת על קרקע מוצקה בתגובתה לאירועים של חמאס בעזה.
לכך ניתן להוסיף - את החלטת עצרת האו"ם פה אחד (15 מדינות) במלחמת לבנון ה-II שהכירה בזכות ישראל לתגובה ולהגנה עצמית הוא מסמך 1701 המפורסם - התקף גם במקרה של מלחמת עזה.
לכן, אל לנו להתנצל לא משפטית ולא מוסרית בפני מדינות העולם. פעלנו כדין, כחוק ובמידה ראויה וסבירה.
מצבנו מבחינת ההסברה בעולם - שיהיה ברור וידוע, מצבנו לא טוב ואפילו גרוע. אין סימפטיה למנצח ולחזק, גם אם הוא צודק ויש לו נימוקים משכנעים, כמו 8 שנות קסאמים על שדרות ועוטף עזה.
התמונות מעזה, ההרס, המשפחות ללא בית, ההרוגים האזרחיים, הילדים שנפגעו, האתרים שיש להם כביכול חסינות משפטית בינלאומית כמו בתי חולים, מסגדים, אונר"א נפגעו קשה, למרות שהיו כנראה סיבות טובות כמו מחסני נשק, ירי מאתרים מוגנים, הסתרת אנשי חמאס, אבל בעולם זה לא עובד.
טעויות טרגיות אישיות
אין מלחמות, לא אצלנו ולא בהיסטוריה הצבאית של צבאות העולם, שלא נעשו בהם טעויות בשעת קרב שלוו בנפגעים ופגיעה ברכוש.
המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה נותנים חסינות משפטית/צבאית למוסדות ואתרים כמו מקומות קדושים לכל הדתות, שגרירויות, בתי חולים, הצלב האדום/סהר אדום או גופים כמו אונר"א, וזאת בתנאי שלא מבוצעות מתוך האתרים/בניינים אלה פעולות צבאיות, כגון: אכסון נשק, שימוש בנשק מתוך הבניינים האלה, או התכנסות והסתתרות כוחות לוחמים. עד היום, לא היתה אף מלחמה כמעט, שלא פגעו במוצדק או בטעות במקומות אלה.
דעת מומחים משפטיים
עו"ד רובי סייבל, לשעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, וכיום במכון למחקרי ביטחון לאומי, כתב והרצה בנושא מבצע "עופרת יצוקה" וכך אמר: "מותר להפעיל כוח לא מידתי בכדי לנצח. ישראל התמודדה במבצע "עופרת יצוקה" עם אויב אשר אינו מכיר בכללי המשפט הבינלאומי וההומניטארי".
פרופ' סיני דויטש: "לא ניתן להעמיד לדין חיילים וקצינים, בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, מאחר ואין ביסוס משפטי לטענת התובעים. מדובר באווירה אנטישמית בעקבות המלחמה בעזה".
כמו כן, תוקף פרופ' דויטש, גורמים פוליטיים שלדבריו מגוננים במסווה של הגנה על זכויות האדם - על הטרור".
"עמוד האש" - ההולך לפני המחנה:
כבר בסיפור יציאת מצרים אנו שומעים על "עמוד האש" ההולך לפני המחנה - עיקרון זה אומץ גם בצה"ל ובצבאות זרים.
בתרגום צה"לי - "עמוד האש" - פירושו מכת אש חזקה, מונעת, מגינה שמהווה את השכפ"צ לחיילי צה"ל.
מתוך לקחי מלחמת לבנון השנייה, מבצע "חומת מגן" - למדנו שחיי חיילנו עדיפים על זהירות יתר להימנעות מפגיעה ברכוש אוייב שממנו יורים.
מסקנה:
אם יש נפגעים בצה"ל, יותר מאש כוחותינו, מאשר מאש האויב, זה אומר דרשני, למדיני ובעיקר מוכיח כי "הקוד הצה"לי - המוסרי" של שימוש בנשק, מובנה ומופנם בתוך הערכים עליהם מחנכים את צה"ל מפקדיו וקציניו.
ולמרות הכל, ואף על פי כן, עדיין הנוער שהוא הבסיס לצה"ל, מפקדיו וקציניו - הוא טוב, חזק, מוסרי וממשיך בכבוד את דרכם של יפי הבלורית וטוהר מאז ועד ימינו.
בהזדמנות זו - ברצוני להבהיר לאלה שלא יודעים, לאלה שחושבים שהם יודעים ולאלה שמפרשנים, מבקרים, משמיצים ותומכים באמור בדו"ח גולדסטון בארץ ובעולם, כמה מושגים בסיסיים בנושא האסור והמותר במלחמה, עפ"י המשפט הבינלאומי וכללי המלחמה. לאחר קריאה זו והקטע הקודם על "טוהר הנשק", ניתן להבין ביתר שאת את הדחייה והתנגדות שלנו לדו"ח גולדסטון.
המותר והאסור בזמן מלחמה:
ברור לכולי עלמא, שמלחמה בלי נפגעים הרוגים פצועים גם מבין האזרחים היא בלתי נמנעת ולפעמים גם בלתי נסלחת. כללי המלחמה, האמנות הבינלאומיות, המשפט הבינלאומי - גיבש משך שנים רבות של סכסוכים מזוינים - כללים מנחים הן ע"י אמנות, הן ע"י פסיקה של בתי דין בינלאומיים, נוסח בית הדין הבינלאומי בהאג, ובמיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה והשניה ספרות מקצועית ענפה בתחום המותר והאסור בזמן מלחמה וההתייחסות והטיפול באוכלוסיה אזרחית בשטחי מלחמה.
כשמדובר במשפט הבינלאומי - מתכוונים בעיקר ל-4 אמנות ג'נבה - שהפכו לתנ"ך של המשפט הבינלאומי ובמספר אמנות נוספות, כמו אמנות האג המכסות נושאים נוספים. ובכן האמנות הנ"ל לא חוקקו ביחד או בצורה רצופה אלא משך זמן ממושך תוך צבירת ניסיון מעשי בשטח. האמנות עוסקות בהתנהגות הראויה בין צבאות בזמן מלחמה. ישראל חתומה על האמנות ולכן מצפים ממנה, להתנהגות הולמת בהתאם, למרות שהמלחמה מבוצעת בפועל, נגד ארגון טרור או סמי טרור (לפי ההגדרה האירופית), נתמכת ע"י מדינות טרור - ולמעשה נהנית מיד חופשית, אי כפיפות לכללים ולקבלת מרות של ארגונים טריבונלים בינלאומיים, כנ"ל לגבי חמאס וחזבאללה כאחד.
מה הן אותן אמנות ובמה הן עוסקות:
אמנת ג'נבה ה-I, טיפול בפצועים בשדה הקרב, אמנת ג'נבה ה-II, החלת האמנה מס' I על לוחמה ימית, אמנת ג'נבה ה-III, טיפול בשבויי מלחמה (משנת 1929), אמנת ג'נבה ה-IV, טיפול באזרחים בזמן מלחמה. הפרת האמנות וסעיפיהן מובאות לדיון בפני בית הדין הבינלאומי בהאג (על פי אמנת האג משנת 1899 נקבע כי כדורי דו"םנת ג'נבה ה-ם טריבונלים בינלאומיים, כנמה באוכלוסיה אזרחית בשטחי מלחמה.
ם הן אבל המודיעין כשל בכך, של דו"ם הם נשק מסוכן שגורם סבל מיותר ולכן אסור לשימוש).
לאחרונה, הובאה בפני בית הדין בהאג סוגיית בניית גדר הביטחון או ההפרדה, כאשר הנושא העיקרי בדיון היה, בניית הגדר בתוך השטח הפלסטיני ופגיעה באוכלוסיה המקומית, הן ע"י הפקעת אדמות, מניעת תנועה חופשית ועיבוד קרקעות חקלאיות.
בית הדין קבע כי לישראל זכות לגיטימית לבנות גדר ביטחון, אבל רק בתוך ולאורך הגבול הבינלאומי של ישראל שנקבע ב-67.
לציין, כי בג"צ גדר הביטחון - שדן בסוגיה זו קבע ע"י רוב שופטי העליון, כי לישראל זכות חוקית להקים גדר ביטחון, ובאותם מקרים שהגדר מטעמים ביטחוניים מובהקים, חייבת להכנס לשטח פלסטיני, יש למנוע את הפגיעה באוכלוסיה המקומית בצורה מינימלית ומידתית. בכך, סטתה הפסיקה הישראלית, מהחלטת האג, ומאפשרת קו ביטחוני גם מעבר לגבול הבינלאומי, במקרים חריגים על בסיס צורכי ביטחון מובהקים וממשיים.
מבחינה משפטית, ישראל נמצאת במצב אנומלי. היא מותקפת משני צדדים (צפון - דרום) ע"י גופים לא מוכרים בינלאומית, לא ע"י מדינות ולא ע"י צבא סדיר. כלומר: אנו נלחמים נגד גופים, ללא מעצורים כל שהם, ללא כפיפות למדינות מתוכן פועלים, ולחוקי המשפט וכללי המלחמה.
לעומת זאת, דורשות מדינות העולם מישראל איפוק, מידתיות, פרופורציות - ולמעשה לחימה עם יד אחת קשורה לאחור. ישראל, למרות כל הקשיים, ולמרות אי קבלת המגבלות כפשוטן, מנסה להישאר בגבולות המותר והכללים, וזאת משימה לא פשוטה ומסובכת.
כאשר החזבאללה, יורה מתוך אוכלוסיה אזרחית ומסתתר בתוכה, כפי שמוכיחים תצלומי האוויר, יש לצה"ל זכות מלאה לתגובה הולמת.
אוכלוסיה אזרחית שמסתירה, עוזרת, מסייעת לאויב במלחמה, לוקחת על עצמה סיכונים של פגיעה, הרס והרג.
יתירה מכך, לפי האמנות יש מקומות שיש להם חסינות מפני פגיעה, כגון: כנסיות, מסגדים, בתי כנסת, בתי חולים, בתי קברות, אתרים ארכיאולוגיים וכל אתר אחר הנחשב כקדוש ומוכר ככזה.
אבל החריגים לכך ברורים - אם מתוך המקומות המוגנים הנ"ל, מתבצעת פעולה צבאית, מלחמתית, כמו ירי, הפיכת המקומות למפקדות צבאיות, מחסני תחמושת - מותר, לצד השני לפגוע במקומות אלה וביורים או המסתתרים בתוכם.
במלחמת העולם השנייה, היו מקרים רבים של פגיעה במקומות קדושים, כנסיות בתי חולים שהגרמנים הפכו למפקדות, או נקודות תצפית ארטילריות או התמקמו בכוונה, בבתים ליד כנסיות ובתי חולים, כדי לזכות בהגנה של המקומות המוגנים.
לפעמים זה הצליח, ולפעמים לא היתה ברירה אלא לפגוע בהם או בסביבה הקרובה כדי לנטרל את הסכנה.
הדוגמא הבולטת לכך היתה באיטליה. בראש הר מונטה קסינו, בין רומא לנפולי, ישנה כנסייה ידועה, שהפכה לנקודת תצפית ארטילרית ואווירית של הצבא הנאצי - ההר וסביבתו היו מבצר אדיר, קשה למעבר ועקיפה לצבאות הברית, ובו היו קרבות מן המרים ביותר באירופה, כאשר גם הבריגאדה היהודית בתוך הצבא האנגלי לקחה בה חלק.
הכנסייה בשל היותה אתר צבאי, היתה מטרה לגיטימית למרות חסינותה.
במסגרת המבצעים שלנו בעזה, בפעולה שלפני הפעולות האחרונות, נאלצו להרוס בתים בכמות ניכרת, לאורך ציר פילדלפי לצרכים צבאיים, בג"צ דן בסוגיה, ואישר פגיעה ברכוש אזרחי, לצורכי צבא וביצוע משימות מבצעיות בלבד, לאחר שהשתכנע שמדובר בהכרח צבאי מבצעי ממשי וחיוני.
טוב עשתה ישראל שלמרות האירוע הטרגי של קנא 2, לא הפסיקה ולא הגבילה את פעולות צה"ל באוויר וביבשה, אבל טבעי שדורשים יותר זהירות ובדיקה בטרם מעש.
המלחמה בעיראק, יוגוסלביה, קוסובו, צ'צ'ניה ועתה לבנון - מוכיחה פעם נוספת שאמנות ג'נבה וחוקי המלחמה הם מיושנים, מאובנים ולא מתאימים להתפתחויות הפוליטיות צבאיות בעולם המודרני. אין באמנות התייחסות לגופי טרור, למחבלים, למתפוצצים באוטובוסים ומוסדות הומי אדם. אין התייחסות למצב כמו חמאס וחזבאללה, השולטים בשטח, מבלי להיות כפופים לממשלה החוקית ושאלות רבות נוספות הנובעות ממצבים אלה.
יחד עם זאת, זה כמובן לא מפריע, למעצמות כמו רוסיה או ארגון כמו נאט"ו להפציץ מהאוויר משך שבועות בקוסובו, להרוס ולהרוג כ-2000 אזרחים, להרוס את צ'צ'ניה ולהפוך את עיר הבירה גרוזני לעיי חורבות, להטיף לנו מוסר ולדרוש מאיתנו איפוק, (להזכיר את דרזדן - שנחרבה כנקמה על-ידי בנות הברית ולא לצורך צבאי; הצרפתים באנגולה רק לאחרונה כמעשה גמול ובתווך עשרות פעולות דומות במשך השנים האחרונות).
נאומו של ביבי באו"ם - יכנס להיסטוריה כהמשך לנואמים הגדולים שלנו באו"ם, אבא אבן ז"ל, חיים הרצוג ז"ל, שהביאו כבוד לישראל בעמידתם האיתנה, הכנה והבלתי מתפשרת, לקיום העם היהודי במולדתו בכבוד בחירות ובביטחון.
נקודות למחשבה והרהורים בענייני דיומא:
1. במוצאי שבת (26.9.09), בתכנית מועצת החכמים, השמיעו שני ליצנים בתכנית עו"ד אלדד יניב, וגדעון לוי את דעתם המלומדת שאזכור "השואה" והצגת המסמכים (של וונזה ותכנית אושוויץ) - היא בושה וחרפה וזילות השואה.
2. זה בזיון לכל דבר, שנותנים לשני אישים אלה לייצג את השואה מוראותיה והשלכותיה ולהיות דוברה.
3. זה בושה שעו"ד דב וויסגלס משתתף נוסף בתכנית, תמך בחצי פה בשני הליצנים הנ"ל. אם וויסגלס היה רואה את הפרשן אמנון אברמוביץ (ביום ו' 25.9.09), היה מבין שהבוס שלו אריק שרון, אמר לפני שנים באו"ם את אותם הדברים, על שונאי ישראל ומבקשי רעתה, כמו נתניהו וכמעט באותן מילים.
4. הטענה הנואלת - שמכחיש שואה כמו אחמדינג'אד, הוא שולי ולא כדאי להתייחס אליו, היא מגוחכת (גם לספרו של היטלר "מיין קאמפ" ולמעשיו התייחסו תחילה בזלזול).
5. מכחישי שואה, הולכים ורבים ביניהם ההיסטוריון הבריטי דיוויד אירווינג (שהועמד לדין והורשע על כך), אבו מאזן, שכתב עבודת דוקטורט במוסקבה על הכחשת השואה.
6. כאשר העיתון השוודי פרסם את הכתבה הזדונית על חיילי צה"ל בעזה שחתכו איברים למכירה, אמרו עיתון שולי - לא להגיב.
7. תכנית אחמדינג'אד - לחיסול ישראל - היא ללא מחנות ריכוז, אלא פצצה גרעינית. ולכן היה חשוב להזכיר לאו"ם - מה עלול לקרות לעולם.
8. בפגוש את העיתונות מוצ"ש (26.9.09) ראוינה ציפי לבני משך שעה השמיעה גיבוב מילים וסיסמאות ריקות מתוכן, כולל התייחסות לנאום ביבי. ההתרשמות, לבני עדיין בפריימריס, אולי במירוץ הבחירות, כמה חבל ולא אמין.
