חווית הריצה שלי .
קבענו בשש בבוקר, חוף הכרמל. הים שטוח כראי כחול בחמסין הסתיו.
בשבוע שעבר היה מרתון תל אביב, והריצה הזו היא מעין המשך בשבילי. הקדמתי לפגישה והתחלתי "לעשות מתיחות" הכאב בשריר הירך האחורי מוכיח לי כמה אני לא לגמרי מודעת למה קורה בגוף, עד שאני מקבלת מסר של כאב.
למקצה העשרה ק"מ במרתון תל אביב הגעתי עם התקף אסטמה. לקחתי תרופות, אך כשהחרדות השתלטו, ראיתי עצמי בדמיוני שרועה על הכביש, בלי אויר ולאחר מכן בבית החולים מוקפת ברואי השחורות שחזו את הנולד. דחקתי את הפחדים לאיזה מקום אפל שמאחסן חומרים כאלה, וגמרתי אומר להגיע למירוץ. נהניתי מהידיעה שהתגברתי על החרדות ושאני מממשת מטרה.
עתה על החוף, חברתי רצה בקלות ובמהירות לפני ואני מתנשמת בכבדות ומרגישה מסורבלת . חשבתי שההתקף מאחורי ושוב אני מופתעת מהמסרים מהגוף ומההרגל להתעלם מהם. אבל לא מתיאשת, את הגוף צריך ללמוד כל יום מחדש והריצה מספקת כר לחקירה ודיאלוג אינסופיים.
במשך הריצה מתרחשת דינמיקה של שינוי, אפשר להתחיל בכאב ולסיים ללא, ולהתחיל מלאי אנרגיה ולסיים מותשים. הדיאלוג עם הגוף מתחדד: מה מרגישים, מה עושים, לשנות את גודל התנועה, את ההחזקה, את העזיבה ?
כעבור מרחק התאמצתי להשיג את חברתי והתנשפתי בכבדות. כדאי להרפות ולרוץ בקצב איטי ונוח יותר. היא הגדילה את המרחק בינינו והסתובבה לאחר 3 ק"מ, ואני ממשיכה למסלול של ה-8.
אחרי המרוץ חשבתי: איך אוכל להרגיל את הגוף לריצות הארוכות? ארוץ יום-יום והגוף יסתגל למאמץ. האם זה אפשרי, האם זה נכון ומה אם אותש ואפצע?
התחלתי להרגיש קלה, אולי בעקבות העוז להמשיך למרחק הגדול. פנויה להביט ביופי המדהים שמסביב, בריצה זה קורה -תחושה של התחברות לטבע לריתמוס , לעולם. ואז אני מודה על האפשרות להיות כאן, ביופי הזה, בתנועה, יכולה לרוץ.
הגעתי לשלט המסמן 4 והסתובבתי לחזור. נמלאתי אנרגיה והריאות נפתחו, כאילו הריצה הכבדה של ארבעת הקילומטרים הראשונים היתה חימום, ועתה הגוף מוכן. יש לי מספיק אויר, שלא כמו באימון האינטרוולים כשהכאתי באגרופים על חזי: אין לי מספיק דלק, פה!
מאיצה את הקצב ומרגישה מפלסת דרך במרחב סמיך, דוחפת עם המרפקים והודפת בברכיים. אני מדמיינת שאמא אדמה היא הרוח שמלטפת מלפנים ומכילה את ההיאבקות שלי בחלל ואנו משחקות. השרירים כמו גומיות עבות שנמתחות ומתכווצות, איני מרגישה את העצמות. מתעקשת לרוץ בחול הרך, העמוק שבו שוקעים וקשה להתקדם. המחשבה שאני מתחזקת באמצעות המאמץ הזה גורמת לי סיפוק. מתחיל לכאוב בצד הימני של הירך ועכשיו אני מרגישה את העצמות והברכיים.
לא להיות עסוקה בלזרז את הקצב ולמדוד זמן, זה הרסני, רק לאפשר את האוטומציה של התנועה, להתגלגל עם הריצה, משוחררת כמו כדור, כמו גלגל מסתובב. אולי אפסיק להיות כל כך מרוכזת בעצמי ובתחושות שלי ואקשיב למוסיקת הגלים הנשברים ברכות, בקצף לבן אל החול. אני בסך הכול זעירה בתוך היקום וגם הכאבים שלי זעירים ואני זורמת כמו ים ועפה כמו השחף הלבן.
קבענו בשש בבוקר, חוף הכרמל. הים שטוח כראי כחול בחמסין הסתיו.
בשבוע שעבר היה מרתון תל אביב, והריצה הזו היא מעין המשך בשבילי. הקדמתי לפגישה והתחלתי "לעשות מתיחות" הכאב בשריר הירך האחורי מוכיח לי כמה אני לא לגמרי מודעת למה קורה בגוף, עד שאני מקבלת מסר של כאב.
למקצה העשרה ק"מ במרתון תל אביב הגעתי עם התקף אסטמה. לקחתי תרופות, אך כשהחרדות השתלטו, ראיתי עצמי בדמיוני שרועה על הכביש, בלי אויר ולאחר מכן בבית החולים מוקפת ברואי השחורות שחזו את הנולד. דחקתי את הפחדים לאיזה מקום אפל שמאחסן חומרים כאלה, וגמרתי אומר להגיע למירוץ. נהניתי מהידיעה שהתגברתי על החרדות ושאני מממשת מטרה.
עתה על החוף, חברתי רצה בקלות ובמהירות לפני ואני מתנשמת בכבדות ומרגישה מסורבלת . חשבתי שההתקף מאחורי ושוב אני מופתעת מהמסרים מהגוף ומההרגל להתעלם מהם. אבל לא מתיאשת, את הגוף צריך ללמוד כל יום מחדש והריצה מספקת כר לחקירה ודיאלוג אינסופיים.
במשך הריצה מתרחשת דינמיקה של שינוי, אפשר להתחיל בכאב ולסיים ללא, ולהתחיל מלאי אנרגיה ולסיים מותשים. הדיאלוג עם הגוף מתחדד: מה מרגישים, מה עושים, לשנות את גודל התנועה, את ההחזקה, את העזיבה ?
כעבור מרחק התאמצתי להשיג את חברתי והתנשפתי בכבדות. כדאי להרפות ולרוץ בקצב איטי ונוח יותר. היא הגדילה את המרחק בינינו והסתובבה לאחר 3 ק"מ, ואני ממשיכה למסלול של ה-8.
אחרי המרוץ חשבתי: איך אוכל להרגיל את הגוף לריצות הארוכות? ארוץ יום-יום והגוף יסתגל למאמץ. האם זה אפשרי, האם זה נכון ומה אם אותש ואפצע?
התחלתי להרגיש קלה, אולי בעקבות העוז להמשיך למרחק הגדול. פנויה להביט ביופי המדהים שמסביב, בריצה זה קורה -תחושה של התחברות לטבע לריתמוס , לעולם. ואז אני מודה על האפשרות להיות כאן, ביופי הזה, בתנועה, יכולה לרוץ.
הגעתי לשלט המסמן 4 והסתובבתי לחזור. נמלאתי אנרגיה והריאות נפתחו, כאילו הריצה הכבדה של ארבעת הקילומטרים הראשונים היתה חימום, ועתה הגוף מוכן. יש לי מספיק אויר, שלא כמו באימון האינטרוולים כשהכאתי באגרופים על חזי: אין לי מספיק דלק, פה!
מאיצה את הקצב ומרגישה מפלסת דרך במרחב סמיך, דוחפת עם המרפקים והודפת בברכיים. אני מדמיינת שאמא אדמה היא הרוח שמלטפת מלפנים ומכילה את ההיאבקות שלי בחלל ואנו משחקות. השרירים כמו גומיות עבות שנמתחות ומתכווצות, איני מרגישה את העצמות. מתעקשת לרוץ בחול הרך, העמוק שבו שוקעים וקשה להתקדם. המחשבה שאני מתחזקת באמצעות המאמץ הזה גורמת לי סיפוק. מתחיל לכאוב בצד הימני של הירך ועכשיו אני מרגישה את העצמות והברכיים.
לא להיות עסוקה בלזרז את הקצב ולמדוד זמן, זה הרסני, רק לאפשר את האוטומציה של התנועה, להתגלגל עם הריצה, משוחררת כמו כדור, כמו גלגל מסתובב. אולי אפסיק להיות כל כך מרוכזת בעצמי ובתחושות שלי ואקשיב למוסיקת הגלים הנשברים ברכות, בקצף לבן אל החול. אני בסך הכול זעירה בתוך היקום וגם הכאבים שלי זעירים ואני זורמת כמו ים ועפה כמו השחף הלבן.
רוני וקסלר, מאמנת כושר אישית, מורה למחול ותנועה, מטפלת בהתעמלות בשיטת פאולה.
