בדיעבד מסתבר כי הגורמים לבעייה הנם שניים, והראשון שבהם הוא גז בשם CFC (כלורו-פלורו-קרבון), אשר מאז הרכבתו בשנת 1928, נעשה בו שימוש רב, שימוש אשר גרם ליצירת חור בשכבת האוזון. הגורם השני להתרחבותו של החור באוזון, הנו ההתחממות הגלובלית - או "אפקט החממה", אשר נוצר כתוצאה מפליטת גאזים על ידי כלי רכב ומפעלי תעשייה. גאזים אלו (והנפוץ שבהם - פחמן דו חמצני), לוכדים את חום השמש המגיע לכדור הארץ, ובכך, למעשה, מחממים את האטמוספירה, מקררים את הסטרטוספירה ומחמירים את תופעת החור באוזון.
מאז גילוי החור באוזון אשר התקיים, כאמור, בשנת 1985, גילו מחקרים נוספים כי קיומו של החור באוזון, למעשה מונע מכדור הארץ הגנה הנחוצה לו, וכתוצאה מכך מאפשר כניסתן של קרני אולטרה סגול (בעיקר UVB). העלייה ברמת קרינת ה- UVB גורמת לפגיעה במערכת החיסון, מגבירה את הסיכון לסרטן עור, ומשפיעה על צמחים, ובעלי חיים בצורה העלולה להפר את האיזון האקולוגי העדין שעל כדור הארץ.
גורמים אלה, הם ההופכים את החור באוזון לבעייה ולדאגה בעלת קנה מידה גלובלי, כזו אשר דורשת טיפול גלובלי על ידי שתוף פעולה בין ממשלות.
ההיסטוריה של הטיפול בבעייה מתחילה בשנת 1981, בה התכנסה קבוצת עבודה של ארגון UNEP אשר מטרתה קביעת סדר זמנים ומסגרת לטיפול בבעיית האוזון. קבוצת עבודה זו קבעה כי ראשית יש לקבוע הסכם כללי, ולאחר מכן להמשיך ולטפל בבעייה דרך פרוטוקולים אשר יבססו אמצעי שליטה בבעייה.
הועידה אשר נועדה לקיים את הסכם הבסיס התקיימה בשנת 1985, בעיר וינה. בועידה התחייבו ממשלות להגנה על האוזון ולשת"פ מחקרי לשם הבנה טובה יותר של תהליכים אטמוספריים. ההסכמה הכללית אליה הגיעו המדינות הנה "לקיים אמצעים מתאימים ... להגנה על בריאות האדם והסביבה מהשפעות פעולות האדם אשר עלולות לשנות את מצב שכבת האוזון". האמצעים הדרושים לשם קיום האמנה לא פורטו בה, ואין פירוט של הגאזים המדוברים, אלא רק אזכור כללי שלהם. מטרתה העיקרית של הועידה - עידוד מחקר ושת"פ בין המדינות, הושגה לאחר ארבע שנים של מאמץ, וקבעה קווי יסוד כלליים ביותר לטיפול בבעייה. יש לציין כי אמנה זו הנה הפעם הראשונה בה נקראות אומות העולם לטיפול בבעיה שטרם התפרצה, ואף טרם הוכחה באופן מדעי.
אולם, ההוכחה המדעית הגיעה כשנתיים לאחר הועידה, בפרסום מחקר אשר נערך על ידי קבוצת חוקרים בריטית. מחקר זה הוכיח את קיום החור באוזון מעל אנטארטיקה באופן מדעי, וקרא לפעולה מיידית. כתוצאה מפרסום מחקר זה, נערך באופן כמעט מיידי פרוטוקול מונטריאול.
בשנת 1987, התקיים פרוטוקול מונטריאול בנושא חומרים המדללים את שכבת האוזון. הפרוטוקול עוסק בנושא צמצום פליטת גזים הפוגעים בשכבת האוזון, ומטרתו להפסיק את פליטת גזים אלה. הפרוטוקול, על אף היותו נוקשה, קובע בזהירות רבה את המגבלות לארצות המתפתחות, שכן אלה חששו להמשך התפתחותן באם ייכפו תקנים מחמירים מדי. תוקפו של הפרוטוקול החל בינואר 1989, לאחר חתימת 29 מדינות והאיחוד האירופי עליו, ומאז ח תימתו הצטרפו מדינות נוספות, כך שכיום חתומות עליו 165 מדינות, מהן 100 מדינות מתפתחות. השפעתו הפרוטוקול הוכחה במהרה על ידי מדינות רבות, ומחקרים נוספים.
פרוטוקול מונטריאול הנו גמיש באופן כזה שניתן לתקנו ללא צורך הסכמת כל החתומות,
והוא תוקן כבר ארבע פעמים (לונדון- 1990, קופנהאגן - 1992, וינה - 1995, ומונטריאול - 1997), ובתיקונים חוזקו אמצעי האכיפה למען קיום הפרוטוקול.
בין המדינות אשר חתמו על אמנת וינה ניתן למנות רבות ממדינות אירופה (שוייץ, שבדיה,צרפת, האיחוד האירופי, אוסטריה, בלגיה, איטליה), אמריקה (מכסיקו, ארה"ב, צ'ילה, קנדה, ארגנטינה) וכמה ממדינות אסיה (רוסיה), אוסטרליה (וניו זילנד) ואפריקה (מרוקו). רשימת המדינות התומכות בפרוטוקול, הנה ארוכה מכדי לפרט במסמך זה, ופי שציינתי, כוללת בה כמעט את כל מדינות העולם.
את המהלכים העולמיים מוביל ארגון האומות המאוחדות לתוכניות איכות הסביבה UNEP, בתמיכת ארגונים מדינתיים רבים (EEP, וארגוני איכות סביבה במדינות שונות כמו קנדה, אוסטרליה ועוד), כמו גם מספר ארגונים על-מדינתיים (ארגון האוזון לדוגמא).
אמצעי אכיפה בנושא זה, לא נקבעו בועידת וינה, שכן זו היתה הפעם הראשונה בה נדון הנושא ברמה בין מדינתית, והקביעה היתה שאמצעים אלו יגובשו בהמשך הדרך, וכך היה. פרוטוקול מונטריאול גם הוא לא קבע אמצעי אכיפה משמעותיים, וכך, האמצעים אשר נקבעו הנם בתיקונים לפרוטוקול זה, ובהם הגבלת מסחר עם מדינות אשר לא קבלו עליהן את הועידה והפרוטוקול. בצורה זו, אמצעי האכיפה היחיד הנו כלכלי, והנו מסתמך על אמון במדינות החתומות על ההסכם. בנוסף לעובדה זו, קבלו המדינות המתפתחות הקלה בתנאים, כך שלא תפגע המשך התפתחותן, וכך שיוכלו להשתתף במסגרת ההסכמה על אף מצבן השונה.
נקודות אלה, הן לדעתי נקודות החולשה של ההסכמים בנושא זה, כאשר נקודת התורפה המשמעותית ביותר הנה לדעתי ההקלה על המדינות המתפתחות, שכן הקלה זו קובעת איפה ואיפה בתור מדיניות התחלה, ומגמישה את הגבולות. ייתכן והקלה זו היתה דרושה לשם צירוף מספר רב של מדינות, אולם לפי דעתי, אם הנושא האקולוגי היה מספיק חשוב לדעת המדינות המובילות אותו, היתה נמצאת הדרך לצירופן של המדינות המתפתחות ללא ההקלות שניתנו להן. ייתכן והדבר היה כרוך בעול כלכלי גדול על המדינות המתקדמות, אך נושא בעל ערך כה רב אינו יכול "לסבול" מחוסר משאבים כזה.
הצורה בה ניתן להפוך את ההסכמים ליעילים הנה על ידי החמרה של תנאי ההסכם והקשחה שלהם, כמו גם איום בסנקציות על מדינות אשר לא תמלאנה את ההסכם (חוסר מתן עזרה טכנולוגית אותה יקבלו המדינות האחרות, למשל). בצורה כזו, אמנם המחיר בעבור המדינות המפותחות יהיה גבוה, אך תשמר חשיבותו של הנושא, והמשך הנזק ייפסק באופן מיידי.
אמנם בעיית החור באוזון נראית ככזו המתחילה להיפתר בשנים האחרונות , והשנה אף דווח על הפסק גדילתו של החור, אך, לדעתי, ישנו מקום לנקיטה בצעדים אלה על מנת לחסל את הבעיה באופן מהיר יותר, והמחיר אותו תידרשנה המדינות המפותחות לשלם אינו גבוה מדי לדעתי.
מיכל מורנו הנה מנהלת פרוייקטים בחברת מורנו'ס המומחים לשיווק באינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
ועורכת ראשית באתר מאמרים - הספרייה הגדולה בישראל להפצת מאמרים לשימוש חופשי ברשת האינטרנט
