שבתי מהמדבר, מההרים והוואדיות, מבין הבוסתנים. כבר יומיים שאני יושבת בביתי, אך עדיין נעה בין הנופים והמרחבים. עדיין תחת אותה השפעה ממתנת ומרככת של המדבר.
כשהתעוררתי הבוקר עם הזריחה, חשבתי לעצמי שנסיעה למדבר היא תרופה מאוד בריאה. בכל פעם שארגיש שאני יוצאת מאיזון וחוסר שקט מציף אותי, פשוט אארוז תרמיל ואסע אל המדבר, אל ההרים והוואדיות, אל הבוסתנים, אל שפע המים, אל סאלם ושאר החברים.
ההרים שבסיני מאפשרים לי בכל פעם מחדש, מפגש עמוק ופנימי עם עצמי. ההרים, הסלעים והמצוקים המקיפים אותי מספרים לי כיצד מרגיש הגוף שלי, כיצד מרגיש הלב שלי או בקיצור, מה המרגש.
קיים בי רצון עז להגיע, לפגוש כבר את סאלם במבואות הכפר, להיכנס לביתו ולבית אחותו ולצאת לדרך. אני בטוחה שניסיוני מהמסעות הקודמים יעמוד לזכותי והעניינים יתגלגלו במהירות, אך כבר בתחילתו של המסע, אני מבינה שעלי להרפות. למדבר יש קצב משלו ואל לי להפריע ולהתערב.
אחרי לילה בבוסתן הקרוב לכפר, אנו מתארגנים ומעמיסים את הציוד על הגמל של נאסר. על הגב תרמיל קטן ובו מעט אוכל ובקבוק מים. המדבר מאפשר לי ללמוד לסמוך הן על עצמי והן על האדמה. לבטוח ביכולתי לנוע ולהתקדם, לבטוח ביכולתה של האדמה לספק לי די והותר מים.
לאחר התייעצות קצרה, סאלם מחליט שאנו יוצאים , מטפסים ויורדים לכוונו של וואדי תלאח'. אני מעט מתאכזבת, שהרי טיילתי בוואדי זה מס' פעמים.
אני צועדת על אותו שביל שבו צעדתי כבר מספר פעמים והנה כמו בפעמים הקודמות האישונים מתרחבים והלב פועם בחוזקה. העיניים פוגשות בסלע שכבר פגשתי, אבל המפגש הפעם מרגיש שונה, ממש כמו שבכל הפעמים הקודמות היה שונה. תחושה זו מזכירה לי שיחה שהייתה לי עם אחד מחברי; אז ביקשתי ממנו שבכל פעם שהוא פוגש אותי יחשוב כאילו פגש בי לראשונה. ביקשתי שיאפשר לעצמו לחוות אותי וכל אחד מהאנשים המקיפים אותו, כל פעם מחדש. מתוך כך אני מאמינה שייגלה פעם אחר פעם דברים חדשים עלי ועל אנשים נוספים שהוא מכיר. זיכרון זה פתח את ליבי עוד יותר לרווחה, שהרי הבנתי שנכונה לי חוויה ראשונית, אחרת, מיוחדת ושונה. הבנתי שגם הפעם יספרו לי הסלעים סיפור אחר, שונה ומיוחד, שהרי לאורך הימים גם עליהם וגם עלי עברו התנסויות וחוויות רבות ועשירות.
הגענו אל הבוסתן שבו החליט סאלם שנתאכסן ודמעות זלגו מהעיניים. היופי והועצמה הביאו להתרגשות רבה, הן אצלי והן אצל חברותי למסע. סאלם עורם בקלילות זרדים למדורה ונותן בכך את האות של שתיית תה וקפה חזקים ומתוקים במיוחד. ממש כמו הנוף שמסביב, גם עניין זה מזכיר את פשטותם של החיים.
עדיין מקנן בתוכי חוסר שקט בקשר לאזור שבו נשהה ונטייל ואני שואלת את סאלם כיצד הוא מרגיש; שואלת האם גם הוא מתרגש בכל פעם כשהוא יוצא אל ההרים והמרחבים?
סאלם מרים את עיניו ומתבונן בהרים ובסלעים שמסביבנו. לאחר מכן מביט בי ואומר: "לעיתים ההר נראה לי גבוה, לעיתים אותו הר נראה לי נמוך. הכול תלוי בי, באיך שאני מרגיש. כשאני חזק, ההר נראה לי נמוך וכשאני חלש, ההר נראה לי גבוה."
סאלם מוזג את התה לכוסות ואני מאפשרת לעצמי להרפות ולקבל את ברכתה של האדמה.
כאשר האוויר מצטנן והשמש כבר פחות מכה אנו יוצאים ומתהלכים בוואדי שבסביבה. סאלם פונה אלי ושואל: "נו דפנה, כיצד הם ההרים עבורך, גבוהים או נמוכים?"
דברים שכתבתי ביושבי על סלע בוואדי תלאח':
מרוקנת ממחשבות,
מרוקנת מאהבות,
שמחה לראות מי שאני בלבדי.
אין בי עצב מיוחד,
אין בי שמחה יתרה,
יש בי אך ורק עצב ושמחה,
המתגוררים יחדיו בכפיפה.
כשהתעוררתי הבוקר עם הזריחה, חשבתי לעצמי שנסיעה למדבר היא תרופה מאוד בריאה. בכל פעם שארגיש שאני יוצאת מאיזון וחוסר שקט מציף אותי, פשוט אארוז תרמיל ואסע אל המדבר, אל ההרים והוואדיות, אל הבוסתנים, אל שפע המים, אל סאלם ושאר החברים.
ההרים שבסיני מאפשרים לי בכל פעם מחדש, מפגש עמוק ופנימי עם עצמי. ההרים, הסלעים והמצוקים המקיפים אותי מספרים לי כיצד מרגיש הגוף שלי, כיצד מרגיש הלב שלי או בקיצור, מה המרגש.
קיים בי רצון עז להגיע, לפגוש כבר את סאלם במבואות הכפר, להיכנס לביתו ולבית אחותו ולצאת לדרך. אני בטוחה שניסיוני מהמסעות הקודמים יעמוד לזכותי והעניינים יתגלגלו במהירות, אך כבר בתחילתו של המסע, אני מבינה שעלי להרפות. למדבר יש קצב משלו ואל לי להפריע ולהתערב.
אחרי לילה בבוסתן הקרוב לכפר, אנו מתארגנים ומעמיסים את הציוד על הגמל של נאסר. על הגב תרמיל קטן ובו מעט אוכל ובקבוק מים. המדבר מאפשר לי ללמוד לסמוך הן על עצמי והן על האדמה. לבטוח ביכולתי לנוע ולהתקדם, לבטוח ביכולתה של האדמה לספק לי די והותר מים.
לאחר התייעצות קצרה, סאלם מחליט שאנו יוצאים , מטפסים ויורדים לכוונו של וואדי תלאח'. אני מעט מתאכזבת, שהרי טיילתי בוואדי זה מס' פעמים.
אני צועדת על אותו שביל שבו צעדתי כבר מספר פעמים והנה כמו בפעמים הקודמות האישונים מתרחבים והלב פועם בחוזקה. העיניים פוגשות בסלע שכבר פגשתי, אבל המפגש הפעם מרגיש שונה, ממש כמו שבכל הפעמים הקודמות היה שונה. תחושה זו מזכירה לי שיחה שהייתה לי עם אחד מחברי; אז ביקשתי ממנו שבכל פעם שהוא פוגש אותי יחשוב כאילו פגש בי לראשונה. ביקשתי שיאפשר לעצמו לחוות אותי וכל אחד מהאנשים המקיפים אותו, כל פעם מחדש. מתוך כך אני מאמינה שייגלה פעם אחר פעם דברים חדשים עלי ועל אנשים נוספים שהוא מכיר. זיכרון זה פתח את ליבי עוד יותר לרווחה, שהרי הבנתי שנכונה לי חוויה ראשונית, אחרת, מיוחדת ושונה. הבנתי שגם הפעם יספרו לי הסלעים סיפור אחר, שונה ומיוחד, שהרי לאורך הימים גם עליהם וגם עלי עברו התנסויות וחוויות רבות ועשירות.
הגענו אל הבוסתן שבו החליט סאלם שנתאכסן ודמעות זלגו מהעיניים. היופי והועצמה הביאו להתרגשות רבה, הן אצלי והן אצל חברותי למסע. סאלם עורם בקלילות זרדים למדורה ונותן בכך את האות של שתיית תה וקפה חזקים ומתוקים במיוחד. ממש כמו הנוף שמסביב, גם עניין זה מזכיר את פשטותם של החיים.
עדיין מקנן בתוכי חוסר שקט בקשר לאזור שבו נשהה ונטייל ואני שואלת את סאלם כיצד הוא מרגיש; שואלת האם גם הוא מתרגש בכל פעם כשהוא יוצא אל ההרים והמרחבים?
סאלם מרים את עיניו ומתבונן בהרים ובסלעים שמסביבנו. לאחר מכן מביט בי ואומר: "לעיתים ההר נראה לי גבוה, לעיתים אותו הר נראה לי נמוך. הכול תלוי בי, באיך שאני מרגיש. כשאני חזק, ההר נראה לי נמוך וכשאני חלש, ההר נראה לי גבוה."
סאלם מוזג את התה לכוסות ואני מאפשרת לעצמי להרפות ולקבל את ברכתה של האדמה.
כאשר האוויר מצטנן והשמש כבר פחות מכה אנו יוצאים ומתהלכים בוואדי שבסביבה. סאלם פונה אלי ושואל: "נו דפנה, כיצד הם ההרים עבורך, גבוהים או נמוכים?"
דברים שכתבתי ביושבי על סלע בוואדי תלאח':
מרוקנת ממחשבות,
מרוקנת מאהבות,
שמחה לראות מי שאני בלבדי.
אין בי עצב מיוחד,
אין בי שמחה יתרה,
יש בי אך ורק עצב ושמחה,
המתגוררים יחדיו בכפיפה.
