בלו בר כפר סבא - באר פופולרי באיזור התעשיה של כפ"ס, היה זכור לי על פי ביקורים קודמים כלא יותר מאשר מכונת רעש, המולה ובעיקר שירות גרוע - הכל במסווה של בר-מסעדה. בפעם האחרונה שהייתי שם, הבטחתי לעצמי שלא אתקרב יותר למקום הזה, אך כאשר חבר צלצל אליי ואמר שכל החבר'ה נפגשים שם, נכמרו רחמיי והחלטתי לצאת לבדוק האם במהלך השנה האחרונה בה החרמתי את המקום משפע סיבות, דברים השתפרו ולקחים הופקו. זו הגדולה של אנשים - לסלוח ולתת צ'אנסים חוזרים.
כשנכנסתי למקום בצירוף חבר מרעיי, זיהיתי כמה וכמה פרצופים מוכרים של כאלו שלמדו איתי בשכבה ואפילו הסתובבנו בעבר באותה חברותא. אין ספק כי בקרב בני נוער המקום מאוד פופולרי, אך לא הייתה צריכה לעבור דקה כדי שאבין (מחדש) שהמקום בעצם פופולרי מסיבה אחת פשוטה - האנשים לא מנסים לחפש מקום אחר וכנראה מקבלים את הבלו בר כמעין ברירת מחדל. אין שום סיבה אחרת נראית לעין, הבלו בר, מהרגע הראשון שדורכים בו - זועק "הדקו חגורות, ברוכים הבאים למקום הבילוי הגרוע ביותר שיכלתם למצוא לעצמכם הערב".
מה הופך אותו לכל-כך גרוע? ובכן, כשאני חושב על בר או פאב, אני מדמיין חבורה של אנשים ישובים עם כוסות בירה (או קולה, לנהגים!) ומדברים ביניהם. אחד מספר על הצרות עם החברה, השני מספר על הדרבי, השלישי על העבודה, הרביעי אומר "קלוט את הכוסית בשולחן שם". אתם יודעים, שיחה נעימה על כוס בירה. בפועל, שיחה או דיבור או כל דבר אחר שמחייב שימוש בחוש השמיעה או יכולת הדיבור, מתבטלת באופן מוחלט בבלו-בר. מוזיקת הרקע שם כ"כ חזקה, עד כי אפשר לומר שהיא כבר לא בדיוק "מוזיקת רקע" אלא כי האנשים במקום הופכים להיות הרקע של המוזיקה, ואם להיות ממוקד יותר - זה לא בדיוק הרקע של המוזיקה, אלא יותר הזבוב שמפריע ברקע.
אני באמת מנסה להבין מה מניע את הנהלת המקום להשמיע מוזיקה בעוצמה עד-כדי-כך גבוהה. אולי זה מן רצון לא מוסבר להתחרות עם מועדון הבארבי הסמוך, שם אנשים באים מראש במטרה לשמוע מוזיקה, ועליי לציין כי אפילו עם ציוד ההגברה המשוכלל של הבארבי בהופעת הרוק הכי כסחנית - הבלו בר עדיין מנצח בנוק אאוט בעוצמת הווליום. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה הייתי צריך לצעוק, לעשות סימונים עם הידיים או בסופו של דבר לשלוח הודעת טקסט, לאנשים שישבו במרחק כיסא לידי.
חוסר היכולת לשמוע או לדבר לא פוגע אך ורק בהנאה עם החברים, אלא גם ביעילות השירות. לאורך כל הערב קראתי וסימנתי למלצריות עשרות פעמים. הן, מצידן, הסתובבו כל הערב בפרצוף זעוף וחמוץ, התעלמו מקריאותינו עד שבסופו של דבר הגיע חזון אחרית הימים והגיעה אלינו מלצרית שכל תנועה בגוף שלה שידרה "עזבו אותי באמאשכ'ם". חבריי הזמינו צ'יפס ובירות, אני הזמנתי קולה עם הרבה קרח והמבורגר.
הקולה הגיעה, בלי קרח כמובן - דבר שאילץ אותי שוב לפתח טכניקות מיוחדות בשביל לבצע את הפעולה הפשוטה של קריאה למלצרית (להזכירכם - חוש הקול מתבטל במקום באופן מוחלט). ההמבורגר דווקא היה נקודת האור היחידה באותו ערב. המבורגר מצוין (יותר טוב מבלאק, פחות טוב ממוזס) עם הום-פרייז (תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי מתוק) לצידו. מנה מצויינת ומומלצת לאנשים שמוצאים את עצמם משום מה במקום הזוועתי הזה.
הפעולה הקשה ביותר בערב הייתה התשלום. לא ברור מה בדיוק קרה שם, אבל אין שום סיבה בעולם שלמלצרית יקח 20 דקות להחזיר לי את כרטיס האשראי שלי אחרי שנתתי לה אותו ל"גיהוץ". אני דורש לקבל בחזרה את 20 הדקות המבוזבזות בחיי במהלכן הייתי בטוח שאולי איבדו את הכרטיס, וגם סתם רציתי כבר להתקפל.
השארתי טיפ מינימלי של 10% שגם הוא יותר מדי גבוה בעיני, והחלטתי שלשם אני לא חוזר יותר. לא חסרים מקומות שנותני השירות יחייכו אליי בהם (המלצה: פראג הקטנה בהרצליה פיתוח, או אפילו הבלאק הסמוך), וגם יאפשרו לי לדבר עם חבריי ולא לצאת רק לשם היציאה כאשר כל פעולה אנושית אחרת מסורסת מן הייסוד.
בלו בר כפר סבא - ציון 0.5 מתוך 5, וזה כשלחלוטין התעלמתי מכמות הערסים שיש שם אשר קפצו על השולחנות והתנהגו כמו עדר שימפנזים לאורך הערב בלי שמישהו יפנה אותם. בעצם סליחה, העלבתי את השימפנזים.
כשנכנסתי למקום בצירוף חבר מרעיי, זיהיתי כמה וכמה פרצופים מוכרים של כאלו שלמדו איתי בשכבה ואפילו הסתובבנו בעבר באותה חברותא. אין ספק כי בקרב בני נוער המקום מאוד פופולרי, אך לא הייתה צריכה לעבור דקה כדי שאבין (מחדש) שהמקום בעצם פופולרי מסיבה אחת פשוטה - האנשים לא מנסים לחפש מקום אחר וכנראה מקבלים את הבלו בר כמעין ברירת מחדל. אין שום סיבה אחרת נראית לעין, הבלו בר, מהרגע הראשון שדורכים בו - זועק "הדקו חגורות, ברוכים הבאים למקום הבילוי הגרוע ביותר שיכלתם למצוא לעצמכם הערב".
מה הופך אותו לכל-כך גרוע? ובכן, כשאני חושב על בר או פאב, אני מדמיין חבורה של אנשים ישובים עם כוסות בירה (או קולה, לנהגים!) ומדברים ביניהם. אחד מספר על הצרות עם החברה, השני מספר על הדרבי, השלישי על העבודה, הרביעי אומר "קלוט את הכוסית בשולחן שם". אתם יודעים, שיחה נעימה על כוס בירה. בפועל, שיחה או דיבור או כל דבר אחר שמחייב שימוש בחוש השמיעה או יכולת הדיבור, מתבטלת באופן מוחלט בבלו-בר. מוזיקת הרקע שם כ"כ חזקה, עד כי אפשר לומר שהיא כבר לא בדיוק "מוזיקת רקע" אלא כי האנשים במקום הופכים להיות הרקע של המוזיקה, ואם להיות ממוקד יותר - זה לא בדיוק הרקע של המוזיקה, אלא יותר הזבוב שמפריע ברקע.
אני באמת מנסה להבין מה מניע את הנהלת המקום להשמיע מוזיקה בעוצמה עד-כדי-כך גבוהה. אולי זה מן רצון לא מוסבר להתחרות עם מועדון הבארבי הסמוך, שם אנשים באים מראש במטרה לשמוע מוזיקה, ועליי לציין כי אפילו עם ציוד ההגברה המשוכלל של הבארבי בהופעת הרוק הכי כסחנית - הבלו בר עדיין מנצח בנוק אאוט בעוצמת הווליום. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי בה הייתי צריך לצעוק, לעשות סימונים עם הידיים או בסופו של דבר לשלוח הודעת טקסט, לאנשים שישבו במרחק כיסא לידי.
חוסר היכולת לשמוע או לדבר לא פוגע אך ורק בהנאה עם החברים, אלא גם ביעילות השירות. לאורך כל הערב קראתי וסימנתי למלצריות עשרות פעמים. הן, מצידן, הסתובבו כל הערב בפרצוף זעוף וחמוץ, התעלמו מקריאותינו עד שבסופו של דבר הגיע חזון אחרית הימים והגיעה אלינו מלצרית שכל תנועה בגוף שלה שידרה "עזבו אותי באמאשכ'ם". חבריי הזמינו צ'יפס ובירות, אני הזמנתי קולה עם הרבה קרח והמבורגר.
הקולה הגיעה, בלי קרח כמובן - דבר שאילץ אותי שוב לפתח טכניקות מיוחדות בשביל לבצע את הפעולה הפשוטה של קריאה למלצרית (להזכירכם - חוש הקול מתבטל במקום באופן מוחלט). ההמבורגר דווקא היה נקודת האור היחידה באותו ערב. המבורגר מצוין (יותר טוב מבלאק, פחות טוב ממוזס) עם הום-פרייז (תפוחי אדמה ברוטב צ'ילי מתוק) לצידו. מנה מצויינת ומומלצת לאנשים שמוצאים את עצמם משום מה במקום הזוועתי הזה.
הפעולה הקשה ביותר בערב הייתה התשלום. לא ברור מה בדיוק קרה שם, אבל אין שום סיבה בעולם שלמלצרית יקח 20 דקות להחזיר לי את כרטיס האשראי שלי אחרי שנתתי לה אותו ל"גיהוץ". אני דורש לקבל בחזרה את 20 הדקות המבוזבזות בחיי במהלכן הייתי בטוח שאולי איבדו את הכרטיס, וגם סתם רציתי כבר להתקפל.
השארתי טיפ מינימלי של 10% שגם הוא יותר מדי גבוה בעיני, והחלטתי שלשם אני לא חוזר יותר. לא חסרים מקומות שנותני השירות יחייכו אליי בהם (המלצה: פראג הקטנה בהרצליה פיתוח, או אפילו הבלאק הסמוך), וגם יאפשרו לי לדבר עם חבריי ולא לצאת רק לשם היציאה כאשר כל פעולה אנושית אחרת מסורסת מן הייסוד.
בלו בר כפר סבא - ציון 0.5 מתוך 5, וזה כשלחלוטין התעלמתי מכמות הערסים שיש שם אשר קפצו על השולחנות והתנהגו כמו עדר שימפנזים לאורך הערב בלי שמישהו יפנה אותם. בעצם סליחה, העלבתי את השימפנזים.
