מבוא
הורים העומדים בפני החלטה חשובה לגבי סוג האבחון הנדרש לילדם (דידקטי או פסיכודידקטי) מתייעצים פעמים רבות באנשי מקצוע. יש להניח שברוב המקרים ההפניה הינה סביב שיקולים נכונים ומקצועיים. השיקולים המקצועיים לבחירת סוג האבחון, תוך דגש על היתרונות והחסרונות של כל אבחון הוצגו במאמרים קודמים של כותב זה בפורטל זה. עם זאת, אין להתעלם מכך שקיים ויכוח ארוך-שנים בין מאבחנות דידקטיות לבין פסיכולוגים. ויכוח זה, שלעיתים בקיצוניותו הופך למאבק רווי השמצות, עלול להשפיע על ההחלטה של המפנה. מאמר זה מציג את הויכוח בכדי לעזור להורים לנכות את הרעשים הלא רצויים בבואם לקבל החלטה חשובה בדבר סוג האבחון. לשם ההגינות, יש לציין כי כותב מאמר זה הינו פסיכולוג קליני. אולם, הוא עובד עם מאבחנות דידקטיות בשיתוף פעולה צמוד, ועל כן הוא איננו רואה עצמו כצד בויכוח.
מהות הויכוח
הויכוח בין המאבחנות הדידקטיות לבין הפסיכולוגים נעוץ במיעוט קיצוני הטוען טענות קיצוניות. מדובר בנסיון לטעון כי רק לתחום מקצועי מסויים יש מונופול על היכולת לאבחן בצורה נכונה ומדוייקת. הטענות הקיצונית שמושמעות מבקשות להזהיר את הקהל באופן חד מימדי ומטעה מפני אבחון זה או אחר, כפי שאדגים כעת: א. הטענה הקיצונית של מאבחנות דידקטיות הינה שלפסיכולוגים אין הכשרה מתאימה לערוך את האבחון הדידקטי, ולכן האבחון שטחי ולא תקף. ב. הטענה הקיצונית של הפסיכולוגים הינה שהאבחון הדידקטי מתעלם מהיבטים קריטיים (היבטים רגשיים ו IQ) ולכן התמונה המתקבלת צרה מידי ולא תקפה.הנסיון לטעון טענות אלו מקורו בחשש לפרנסה ולגבולות התחום המקצועי.
מי צודק בויכוח זה?
הכותרת של מאמר זה מבקשת לטעון שיש 'להיזהר מהמזהירים'. כוונת משפט זה הינו לנסות להרגיע את הציבור, במקום לנסות לזרוע בהלה או חשדנות כלפי מקצוע זה או אחר. למעשה, שני הצדדים צודקים בטענותיהם באופן חלקי. כאשר דנים באופן ענייני ומקצועי בשאלה מי ראוי לאבחן לקויות למידה, התשובה מתגלה מעליה, כאמת הנחשפת מכורח היותה אידאה נכונה: ישנם מקרים בהם מתאים לערוך אבחון דידקטי וישנם מקרים בהם מתאים לערוך אבחון פסיכודידקטי. הטענה העיקרית של כותב מאמר זה הינה שיש לשאוף לשיתופי פעולה בין מאבחנות לבין פסיכולוגים, ויש להציג באופן אתי, גלוי ומלא את היתרונות כל סוג אבחון שנערך.
קוד האתיקה כפתרון לויכוח ולסכסוך
קוד האתיקה של הפסיכולוגים מתווה קוים מחמירים של שמירה על מקצועיות ועיסוק רק בתחומים בהם הפסיכולוג עבר הכשרה מעמיקה. קוד זה תוחם את גבולות המקצוע ע"י אמירה ברורה והגיונית: " פסיכולוגים יפעלו בעבודתם על פי סטנדרטים גבוהים של ידע ושל מיומנות מקצועית, מתוך הכרה ברב-גוניות המקצוע ובמגבלות הידע, מתוך הכרה בגבולות יכולותיהם הספציפיות וניסיונם המקצועי ומתוך הבנת המשמעויות של פעולותיהם ולקיחת אחריות אישית לעשייתם המקצועית."קוים אתיים אלו מספקים לפיכך תשובה הן לפסיכולוגים והן למאבחנות: ישנו קיום לכל צד, כל עוד הוא מכיר בצד השני כבעל קיום. ההכרה באחר משמעה בהקשר זה להכיר ביתרונות ובחסרונות המקצועיים של עצמך ושל האחר.
כיצד על ההורים לנהוג?
ההורים אינם צריכים להבהל מאמירות קיצוניות, או כפי שרשום בכותרת המאמר הנוכחי- 'היזהרו מהמזהירים'. ההורים שרוצים בטובת הילד, אינם צריכים להיות 'משלמי המחיר' על המאבק בין הפרופסיות. חשוב שההורים יכירו את השיקולים האוביקטיביים בפניה לכל אחד מסוגי האבחון ויתירה מכך- עליהם לפנות לאיש מקצוע אמין ועם רמה אתית גבוהה. למשל, מומלץ לבחון האם איש המקצוע עובד בשיתוף פעולה עם איש מקצוע אחר. כלומר, אם פונים למאבחנת דידקטית, מומלץ לשאול אותה על האפשרות להרחבה של החלק הפסיכולוגי, במידה ויהיה צורך בכך. באותו האופן, אם פונים לאבחון פסיכודידקטי, מומלץ לשאול את הפסיכולוג האם ישנה אפשרות להרחבה של החלק הדידקטי אצל מאבחנת, במידת הצורך. לפיכך, בחירת איש מקצוע אמין, מקצועי ועם תפיסה פשרנית לגבי הויכוח הבין-מקצועי הנדון, חשובה ביותר.
סיכום
נראה כי הפתרון למאבק ארוך-השנים בין המאבחנות הדידקטיות לבין הפסיכולוגים, צריך להיות על ידי שלושה קוים: א. שיתוף פעולה תוך הכרה הדדית ביתרונות ובחסרונות של כל תחום מקצועי. ב. שמירה על קוד אתי מחמיר. ג. שיתוף הציבור בכך שבמקרים קיצוניים ההפניה לסוג אבחון מסויים עלולה לנבוע מרעשים לא רצויים של המאבק. כאשר ההורים צריכים לשקול מהו סוג האבחון הרצוי לילדם, עליהם לבחור איש המקצוע אמין ומקצועי. מאמר זה מבהיר כי שמירה על רמה אתית גבוהה של אנשי המקצוע, מבטיחה להורים כי האבחון שיעשה יהיה המתאים ביותר. זאת משום שבמקרה הצורך המאבחן (בין אם הוא פסיכולוג ובין אם הוא מאבחנת דידקטית) יפנה לאיש מקצוע אחר לצורך הרחבה רצויה.
אביב נוף, פסיכולוג קליני, מכון נוף לטיפול ואבחון
