פרודיה של צחוק או חזרה אל עגל הזהב 

צחוק הוא דבר בראי, כל עוד אף אחד לא נפגע ממנו... אבל הצחוק המהנה ביותר משום מה הוא דווקא זה, שאנו לועגים לנפגע... מאותה הסיבה, אנו נוהגים לבלב בין הצחוק המוביל אותנו לתחושת האושר, לדרכים אחרות להגיע אליו, המוכתבים לנו ע"י החברה כמו "שביל הזהב" הנוצץ. באופן מאגי אנו מערבבים "הנאות של החיים" והתועלת, שיכולה לצאת לנו מכך, בלי לשים לב לחציית קווים אדומים. הפתגם "עסקים לפני תענוגות" נדוש כבר מזמן. התענוגות הפכו לעסקים והחברה שלנו לועגת לאלה, שלא יכולים להרשות לעצמם, להשתתף בחגיגה.

אם הייתי אומר, שבעוד 30 שנה ליצנים ערומים ירצחו ויבתרו גופת אסיר מול מצלמות הטלוויזיה החינוכית, רק כדי ללמד ילדינו את מבנה גוף האדם... הייתם ממהרים להזמין לי שירותי אשפוז בכפייה.
האמת היא, שהחברה שלנו לא רחוקה כל כך, מהיום בו רק מעשי שפלות ואכזריות יוכלו לגרות את הנוער לרכז את תשומת ליבם.

הביטו מסביב, כל מה נעשה מול ששת החושים שלנו זועק: "הצילו!".
הצבעים, הגזרות, הצורות, הריחות והגרוע מהכול המושגים.
אחרי המחסור של הרס המלחמות של המאה העשרים, מנסה האנושות לפצות את עצמה על ידי העושר המזויף. אותו עושר בדרך אל האושר. חשבו לרגע והצליבו את המידע. הרי 2% בלבד מעשירים, מחזיקים יותר מ- 80% של אמצעים כלכליים... ואם תבחנו את דרכם אל העושר, היא לא ממש הייתה של בניית לבנה על לבנה, למרות שכולם בעלי נחישות ורצון עז להצליח, אבל מי לא רוצה להצליח?
זה דומה יותר ל"להיות במקום הנכון, בזמן הנכון". הרי אם היה שם אדם אחר, סביר להניח, שהיה הוא הזוכה המאושר. ומה היו כל האנשים העשירים והמוצלחים האלה עושים עם הונם, ללא עזרה של אנשים קטנים כמונו? - ובכל זאת הדרבון אל שביל הזהב, ממלא טורים של מהמרים בין מכוני שאיבת הכספים, ממוסחרים ומתוקשרים היטב. אין כמעט תוכנית ראליטי, שלא עוסקת במתן פרסים או לפחות ניסיון לזכות בתהילה. לשם כך גויסו כולם, החינוך, התרבות, הבריאות, המדע ומי לא. הדפסת סמלי העושר, שהיו אמורים להביא אושר לעולם הפכה לעיקרון המניע של כל חברה מתקדמת, בעוד שדת והעוני של השכן נותרו לא רק הבעיה שלו, אלה ההזדמנות לצחוק. אבל דשא של כל שכן תמיד ירוק יותר, לפחות החלקה ההיא... אם אנו השכנים שלו, במיוחד כאלה שזה כל מה שמעניין אותנו.
למעשה לא השתנה דבר, כוח הזרוע נקנה גם היום במצלצלים והאושר, לא ניתן להשיג אפילו לא בכל ההון של העולם. ובכול זאת השתנה משהו... השתחררנו! בזמן הרדיפה אחר העושר השתחררנו מהאחריות להיותנו חברה. שכחנו שכל מעשה, גורר אחריו תגובה.... גם אם היא לא נראת מייד על פני השטח.
רדיפה אחר העושר גרמה לעולם להתפלג לטובים ולרעים, לאלה שעושים נכון ואלה שלא...
אתם יכולים לאמור לי באיזה צד אתם? אה... בוודאי אתם בצד של הטובים... או שאולי לא בדיוק?
בניסיון להשיג את הבלתי מושג, השחתנו כחברה כל פיסה טובה, החינוך, התרבות, המדע...
אולי הכוונה הראשונית הייתה נכונה, להקים מההריסות את החברה המרוסקת ולבנות תרבות מתחשבת שבה לא חסר דבר. אך עם הזמן המבט אל האושר הפך למבט מזוגג ומעוות הרועה רק עושר. כך כל דרך לגיטימית וכשרה להביא אושר לזולת הפכה ללעג עליו לשם העושר העצמי.
השלטון המושחת והתרבות המשחררת ממוסכמות, גרמו לחינוך מעוות. וחינוך מעוות מצידו שימן את גלגלי המערכת הנכשלת על ידי רדיפה עיוורת אחר חלומות בהקיץ.
מה הפלא מערכת החינוך נכשלה והאלימות תפסה את המקום של החוכמה, אם אנו כחברה העלנו את עגל הזהב לראש התורן?
מה לא גייסו כדי למכור לנו את הבלוף?
מין זו הנאה? יופי, זה מוכר... ומה אם נוצצים, הרי זהב נוצץ? ואלימות? יש משהו, שהאלימות עוד לא מכרה לנו? כן, הכאב, שאנו נגלים על בשרינו... בזמן שמדובר על כישלון האישי, "הרי לא זהב - כל מה שנוצץ!"

השפע הרב והמגובן, מצביע על העוני המוסרי... עוני עליה לועגת החברה בדרך לעוד מותג.
ה"מו- תג" הוא מזמן לא המספור הסידורי של הבקר, לפחות לא זה על ארבע הרגליים.
המותג הוא האליל החדש של החברה "עגל הזהב" המודרני, שלמענו נוותר גם על עצמאותנו. האם יש מישהו שלא?
תמיד, אבל תמיד, שחשבנו שהישגנו את היפה ואת הטוב... ובייחוד את החדש ביותר, מתברר שיש כבר עוד כמה דגמים ישנים, החדשים בהרבה משלנו. אין מה לעשות, ישנום דבר, שכמה שלא ננסה להשיגו, הוא תמיד יהיה לפנינו... זה הזמן ההולך ואוזל, לכל "החרגולים המרקדים" לפני בוא החורף. הרי על כל חרגול מזמר מצליח, יש עוד מליון החולמים בהקיץ. אז, "לכו לנמלה עצלים! למדו את דרכיה" ... בסוף תבינו, על מי אנו צוחקים.

אז מה נעביר לילדינו?
צחוק זה דבר בריא, בתנאי שכולם נהנו ואיש לא נפגע מכך. האושר לא תלוי בעושר, הוא תלוי במי אנו ואיך אנו יכולים לחלק אותו עם אחרים. אם נאמין ביכולתנו ובלי להציץ על דשא של השכן נאחד מאמצינו, נוכל בקלות להשיג את אושרנו... ולשלוח את "עגל הזהב" להתכה. פיסות מתכת או חתיכות פחם נוצץ, לא ירוו את צימאונינו או יגרמו לנו לשובע, כאשר יבוא המבול. אם נחשוב על זה, - הרי אנו קובעים מה יקר ערך עבורנו באמת.