חוזה הגנה עם ארצות הברית 

חוזה הגנה עם ארה"ב.

לישראל ולארה"ב אסור לזגזג בכול הקשור לעתיד האזור.

מאת: צבי גיל. פורסם ב"זרקור" ב- 27.9.2006


בראשית שנות החמישים,מעט לאחר קום המדינה, כאשר ישראל הייתה במצוקה כלכלית קשה ,התהלכה בדיחה על ויכוח בין האופטימיסט לבין הפסימיסט על הדרך לשים קץ למצב הקשה.האופטימיסט הציע שנכריז מלחמה על ארה"ב שכתוצאה ממנה היא תכבוש אותנו וניהפך למדינה ה- 49- הוואי ואלסקה הצטרפו לברית רק ב 1959- ושלום ורווחה על ישראל. הפסימיסט לעומתו תהה מה יהיה אם אנו נביס את אמריקה ולנו יש אפס משאבים לעמוד על רגלינו שלנו וודאי שאין לנו כלום לכלכל את המדינה הענקית הזאת ולהאכיל מאתיים מיליון פיות שבה.

כידוע,מאחורי כל הלצה ישנו גרעין רציני והגורם הזה הייתה המציאות של מדינה צעירה במצב רעוע.ישראל נשענת על ארצות הברית-זאת עובדה.היא תלויה באמריקה מאז הקמתה,מדינית,כלכלית,מוסרית וביטחונית.היא תלויה בממסד והיא נשענת באופן מוצק בתמיכה של הקהילה היהודית באמריקה. אפשר לומר שעד כה ישראל כמעט ולא בזבזה את המוניטין שלה כבעלת ברית בפועל ובכוח, כחברה בעלת מורשת של ערכים מתקדמים, כישות דמוקראטית, כמקלט של העם היהודי לאחר השואה,כמדינה היחידה באזור שהיא ידידת אמת וכזאת שאפשר לסמוך עליה שתדע להגן על עצמה ועל ערכיה.

מאז הקמתה שאפה ישראל למעין חוזה הגנה עם ארצות הברית.אך תמיד המציאות הייתה מלווה בשיקולים של נכס מול נטל.היהודים, בראש וראשונה, מתוך שביקשו לעגן את תמיכתם בישראל באינטרס אמריקני,קבעו וקובעים שישראל היא נכס לארה"ב מכל הבחינות.אפשר להוסיף שהיא גם גזר וגם שוט מול מדינות ערב.גם הפלג הנוצרי אוואנגליסטי שמייצג ציבור לא מבוטל בכמותו ובהשפעה שלו- אף הוא תומך נלהב בישראל.גם הקונגרס על שני בתיו תומך מסורתי בישראל. הנשיא ג'ורג' בוש, כמובן, מושפע מכול אלה,ואין ספק שהוא במוצהר ולעצמו ידיד ישראל.אולם ככול שנשיא או ההנהגה קרובים לישראל,טבעי שהם תמיד קרובים יותר אל עצמם ואל האינטרסים שלהם.ותמיד היו ויהיו גם כאלה באותן ארצות הברית של אמריקה שיטענו כי התמיכה הבלתי מסויגת כמעט בישראל עולה להם באינטרסים חיוניים בעולם הערבי הגדול,אשר אף שהוא מפורד ומפוצל, הרי בכל הקשור בישראל יש בו מכנה משותף.

עם זאת ניתן לומר שבכל אותן שנים מאז קום המדינה,עוד מעט 60 שנה,גם אם היו מהמורות בדרך,זעזועים כבדים לא היו, ואם היו הם מצאו פתרון מהיר למדי.אך באותה מידה אין לי ספק שאם ארה"ב תעמוד בפני מצב שבו האינטרסים המובהקים שלה יעמדו מול האינטרסים המובהקים של ישראל,הבחירה תהיה בלתי נמנעת.
ארה"ב לא תיהפך ליריבה של ישראל, זה לא יקרה לעולם.היא תישאר ידידה.אך היא תאמר לישראל בלשון זאת או אחרת שעל בעלת החסות שלה להתגמש,ולזאת לא תהיה שום חלופה.אין לישראל בעלת ברית אחרת.

אפשר להביא דוגמאות היסטוריות,אומנם לא זהות,אך כוללניות לגבי חשיבות האינטרסים האמריקניים,כאשר אלה מכתיבים להפוך ידיד ליריב ולהיפך.ברה"מ הייתה האויב מספר אחד של אמריקה בין שתי מלחמות העולם,בראש וראשונה בשל המשטר הקומוניסטי התוקפני והחתרני.אולם ברגע שגרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה,וזאת הפכה לבעלת ברית במלחמה נגד הציר הנאצי,תועמלני וושינגטון ומיטב המוחות עמלו כיצד לצייר את ברית המועצות בעיני העם האמריקני באור אחר.עשרות סרטים תיעודיים הופקו בהוליווד כדי לתאר בסדרה בשם "בעלות בריתנו" את רוסיה על הצדדים היפים שבה.זה נמשך עד לסוף המלחמה והמגמה נהפכה על פיה עם ההשתלטות הסובייטית על מזרח אירופה והורדת "מסך הברזל". ישראל אינה רוסיה,אך אל לה להשלות את עצמה שבמצב של ניגוד אינטרסים הממשל והקונגרס ,שמייצג את העם, יפעלו בניגוד לאינטרסים האמריקנים.

עיראק,איראן,לבנון והפלשתינאים.

סוריה ואיראן אמנם מוחזקות על ידי הנשיא בוש כשייכים ל"ציר הרשע", אך כאמור הגדרות אלה,כפי שצוין, אינן סטאטיות.אם סוריה תחזור בתשובה אמריקה תראה בה שכזאת.אם איראן תמתן עמדתה,גם היא תוכשר איכשהו. הרי הייתה גם איראן אחרת.אינטרס אמריקני מובהק היה לחזק את משטר השאח,חרף היותו לא דמוקראטי, ולציידו בכלי נשק חדישים.זאת כדי שאיראן תסייע בהגנה על שדות הנפט במזרח התיכון וכדי שהיא ביחד עם תורכיה יוכלו לנשוף בעורפו של הדוב הסובייטי בקווקאזים,החגורה האסיינית של ברה"מ בשעתה.שני אינטרסים אמריקניים חיוניים.

כאשר חומייני השתלט על עיראק,אמריקה עמדה מנגד,או אף סייעה לעיראק ,בחזית המדינית לפחות ,במלחמתה העקובה מדם נגד איראן של האייטולות.במערכה זאת עיראק השתמשה בנשק כימי ובקטריולוגי.אך כאשר שליט עיראק סאדם חוסיין פלש לכוויית,ארץ החסות והנפט של ארה"ב, אמריקה יצאה נגדו.במלחמת עיראק השנייה כאשר עיראק היוותה איום כבעלת פוטנציאל לנשק גרעיני כימי ובקטריולוגי, ארה"ב שוב יצאה למלחמה.אך במקרה כזה העילה הייתה מופרכת.מסתבר כי הכור באוסיראק שישראל הפציצה, היה היחיד והאחרון עד כה בסדרה זאת.ומתברר שהמודיעין האמריקני, של ארה"ב ושלנו,הוטעה והטעה. ושנית, לא המודיעין ולא הממשל לא נתנו דעתם מה יקרה לאחר הבסת עיראק בשדה הקרב.אלה צרעות יתעופפו מן הקן שעליו דרסו הגייסות האמריקניים בתוך עיראק ואצל שכנתה איראן.

על חלום הדמוקרטיה,במזרח התיכון הערבי וושינגטון מזמן וויתרה. היא תסתפק בשקט בעיראק המפוצלת בין השיעים,הסונים והכורדים,אך המחיר שהיא עלולה לשלם הוא להסכים להכנסת טהראן לתמונה כגורם מרסן כלפי השיעים בעיראק, ובמזרח התיכון ללכת לקראת הפלשתינאים כדי לרצות את העולם הערבי.לשניהם יש סימנים, עדיין לא בשטח אלא בהפרחת בלוני ניסוי, שאין לזלזל במשמעותם. מכאן שההנהגה בישראל והציבור חייבים לעסוק ביתר מרץ בסוגיה של יחסינו עם ארה"ב בעתיד הלא רחוק ובטווח הארוך יותר,וזאת במסגרת התייחסות הגיאופוליטית על כול הכרוך בה.




ברית הגנה עם ארה"ב- בעד ונגד.

הנושא של עיגון יחסי ישראל ארה"ב בברית ההגנה הוא, כאמור, בעל וותק כמו שנותיה של המדינה.הוא עלה וירד תכופות ע"פ הנסיבות.בכנוס השני של הפורום ליחסי ישראל ארה"ב שנערך ב- 29 ביוני 2006 הנושא שוב עלה.על פי המדווח באתר של משרד החוץ (www.mfa.gov.il ) בלטו שתי דעות בסוגיה.הד"ר עוזי ארד ,בעבר יועצו של ראש הממשלה ביבי נתניהו וכיום מרצה במרכז הרב תחומי, הביע תמיכה ברעיון. הוא ציין שכול ראשי הממשלה רצו ושאפו לברית הגנה כתובה ומעוגנת. החשש שנאבד את חופש הפעולה שלנו כתוצאה או כחלק מן ההסכם הוא לא רלוונטי לדעתו.כבר היום חופש הפעולה של ישראל מוגבל מרצון (ואני מוסיף- גם מאונס, ראו ביטול עסקת מטוסי ה"פאלקון" עם סין- צ.ג.) ועל כל פעולה מדינית או צבאית אנו דואגים לקבל אישור מראש מוושינגטון.לדעתו צריך לשאוף למודל הדומה ליחסים בין ארה"ב ובריטניה שביניהן ישנה גם ברית הגנה וגם "יחסים מיוחדים".לדעת הד"ר ארד השנתיים האחרונות בממשלו של הנשיא בוש הן חלון הזדמנויות שלא במהרה ישוב וייפתח.

דעה מנוגדת השמיע תא"ל מיל שלמה ברום.לדבריו ברית הגנה תכניס למסגרת הסכמית מחייבת יחסים שכבר עתה נמצאים ברמה גבוהה של שיתוף פעולה.ואילו מסגורה של ישראל בהסכם יכול להזמין לחצים ולהגביל את יכולתנו לפעול בחופשיות.ועוד נימוק מצד מר ברום.הסכם כזה עשוי ליצור את הרושם שישראל מוגנת ובטוחה ולכן אין דחיפות בהעברת טכנולוגיות או מערכות מתקדמות לישראל כפי שהדברים קורים כעת.מר ברום הביא גם נימוקים מן ההיבט המדיני תוך מתן דוגמה ליחסי ארה"ב צרפת.עם התומכים בעמדה זאת היה אלוף,מיל,דוד עברי לשעבר מפקד חיל האוויר ושגריר ישראל בוושינגטון. לדבריו ברית כזאת לא תסייע לישראל והיא אינה נחוצה.אם היחסים חשובים לארה"ב היא תמשיך לסייע לנו בכול צורה ואם אין חשיבות ליחסים גם חוזה כתוב וחתום לא יסייע.

ומה אומר החתן?

המעניין הוא שעד כה הדיונים, הפומביים לפחות,נערכו בישראל.יש להניח שכאלה נערכו גם בוושינגטון אך עמוק ברקע,מטעמים מובנים.אבל מלבד ניפוץ הכוס על ידי החתן במעמד החופה,צריך לבדוק מה יהיה רשום בכתובה. האמריקנים נדיבים מאוד בתרומות אך בעסקים ובפוליטיקה יש גם "תנאים" מלבד אהבה,ממש כמו בברית נשואים יהודית.

ארה"ב,אם תגיע למסקנה שברית הגנה איתנו תשרת גם אותה ,עשויה לבקש מאיתנו שולחן נקי.ד"ר ארד משום מה פסח על היבט זה.שולחן נקי פירושו הסדר סופי בינינו לבין הפלשתינאים, הסדר שיחייב אותנו לשוב פחות או יותר לגבולות 1967 וכן הסכם שלום עם סוריה, אשר יביא לנסיגתנו מן הגולן. האמירה המיוחסת לראש הממשלה ש"לעולם לא נצא מרמת הגלון" מזכירה לי את הסרט של ג'יימס בונד never say never .ובכלל,זאת אמירה לא חכמה מצד פוליטיקאי נבון.בנסיבות אלה טבעת השלום עם מדינות ערב לא תהיה רק במעגל הראשון אלא גם במעגל השני: סעודיה,מדינות המפרץ והמגרב.אז אמריקה תראה בחוזה שלום נוף מדיני חדש לחלוטין אשר יבודד את איראן.זה פיתוי גיאו אסטרטגי מן המעלה הראשונה.

בהעדר הסכמי שלום עם הפלשתינאים ועם סוריה וכתוצאה מזה העדר שלום עם שאר מדינות ערב והעולם המוסלמי,ארה"ב תהסס מאוד לכבול את עצמה בהתחייבות במציאות בלתי יציבה במזרח התיכון,אשר יסבך אותה עוד יותר מכפי שהיא מסובכת בלאו הכי.זאת הסיבה שאמריקה, כמונו, מזגזגת.אין לה מדיניות גם לא לטווח הנראה לעין.אין לה אסטרטגיה ברורה והיא גם מסתבכת בטאקטיקה.

הצעד האמריקני הדרסטי הזה יכול לבוא אם תכפה עלינו וושינגטון הסדרים עם הפלשתינאים וסוריה, והתנאי שלנו יהיה חוזה הגנה.בנסיבות כאלה יהיה קל יותר לממשל לשווק את הברית הן לקונגרס והן לציבור האמריקני.שכן,"פאקס- אמריקנה" כזה,אשר עשוי גם לכלול את ירדן למשל,ואולי גם את מצרים,יבטיח יציבות בחלק זה של העולם, שאמריקה מייחסת לו חשיבות עליונה.גם לממשלה שלנו יהיה קל יותר למכור את המניות האלה לציבור.

אלה,כמובן, הרהורים של ימי סתיו,אך בכול מקרה מן הראוי שהדיון בנושא לא יצטמצם למסגרות אקדמיות או ממשלתיות אלא יועבר גם לערוץ הציבורי. אם לאמריקה הנושא חשוב, לנו הוא חיוני לקיומנו.