הפעם פינלנד.
מאת: צבי גיל. פורסם ב"זרקור" ערב יום הכיפורים 30.9.2006
ככול שנוקף הזמן ככה לא זו בלבד שהאירועים לא מתאדים אלא מתגלים פרשיות חדשות.בייחוד אמורים הדברים בכול הקשור לשואה ובהיקפה.שוב ושוב מתאמתת התיזה שמה שלא פורסם,גם אם זה היה אתמול,כאילו לא קיים, ואילו מה שמתפרסם, אף שזה קרה לפני יותר משישים שנה הוא בחזקת חדשה.
ככה נתבשרנו לא מכבר כי פינלנד שהיא ידידת ישראל,בתקופת המלחמה, בעת היותה בעלת ברית של הנאצים , הסגירה לגרמניה אלפי שבויים רוסיים שהיו בידה ביניהם כ 500- יהודים.הגילוי אינו ראשוני והוא פורסם לא מכבר מבלי שיהיו לו הדים. אני שמעתי את הפרטים מפי הגברת שרה בייזר מנהלת המחלקה למשאבי אנוש בסוכנות היהודית,חוקרת ישראלית ממוצא פיני.באותו מפגש סיפר ד"ר מנפרד גרסטנפלד כי מספר הקרבנות היהודיים כתוצאה משיתוף פעולה בין הפינים לבין הנאצים היה גבוה יותר מכל הקרבנות היהודים שהועברו על ידי שמונה מדינות מרכז אירופה לגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה. הד"ר גרסטנפלד, הוא יו"ר ההנהלה של "המרכז הירושלמי למדינה וחברה" שבמסגרתו התקיים המפגש .אגב,הד"ר גרסטפלד ,ממוצא הולנדי, הוא בהשכלתו אקולוג,ונמנה עם הידועים בתחומו בעולם ופרסם מאמרים וספרים בתחום הזה.מעברו לתחום ה"אקולוגיה" של האנטישמיות היה בעבורו מעבר טבעי כמעט.הוא נמנה עם החוקרים ההיסטוריים אשר האירו פינות אפלות ביחסה של הולנד ליהודים בתקופת השואה.זאת לנוכח האגדה- הגדה על הולנד כמצילה יהודים.לאט, לאט, מסתבר כי במחדל או במעש כמעט לא היו מדינות באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה שלא היו נגועות בצורה כזאת או אחרת,במידה כזאת או אחרת, בשולי מגיפת אותו אסון נוראי,ומכול מקום עמדו מנגד.
הרקע.
פינלנד הייתה חלק מן הממלכה השוודית במשך מאות שנים עד שב- 1809 הצאר אלכסנדר הראשון כבש אותה.רק לאחר מלחמת העולם הראשונה היא זכתה לעצמאות.כשגרמניה וברית המועצות חילקו ביניהן את פולין, בשנת 1939 ,במסגרת הסכם מולוטוב ריבנטרופ, החליטה ברה?מ להרחיב את שטחה במזרח-אירופה. לשם כך כרתה בריתות עם שלוש המדינות הבלטיות,ליטא,לאטביה ,אסטוניה,שלא יכלו לסמוך עוד על תמיכת המערב. ביוני 1940 חלו הפיכות פוליטיות במדינות הבלטיות, כשהתוצאה הסופית הייתה סיפוח המדינות כרפובליקות אל ברה?מ,עד להתפוררות האימפריה הקומוניסטית..
תביעות טריטוריאליות היו לסובייטים גם מפינלנד. ברית-המועצות ביקשה לדחוק את קו הגבול הפיני כמה עשרות קילומטרים, כדי להרחיק את הסכנה מלנינגרד- סנט פטרבורג של ימינו ושל פעם- שהייתה רק 30 קילומטרים דרומית-מזרחית לגבול. הרוסים הסכימו למסור לפינלנד שטח אחר בתמורה. כן דרשו הסובייטים בסיס ימי, את הנמל שבצידו הצפוני של מפרץ פינלנד כדי להגן על דרך הים שלהם. פינלנד לא הסכימה לתביעות ובמוסקבה החליטו לתקוף את פינלנד כדי לכבוש את השטחים האסטרטגיים.
הפינים מתוך חשש לבאות הקימו את קוו מאנרהיים,ע"ש פילדמרשל מאנרהיים המהולל, ממקימי פינלנד החדשה.הקו הוקם לאורך המייצר הקרלי.בנובמבר 1939 תקף הצבא האדום את פינלנד, אך למרות הכוחות הבלתי שקולים, הצליחו הפינים, הודות לנחישותם, לאומץ לבם ,לתנאי השטח הקשים ולמצב בו היה נתון הצבא הסובייטי עקב הטיהורים, להילחם במשך ארבעה חודשים. קרב זה נחשב לאחד הקרבות העזים והנועזים במלחמת העולם הראשונה. פינלנד בדומה לצ'כיה חשבה שהמערב ייחלץ לעזרתה,וזאת אף הובטחה ,אך גם כאן התקווה נגוזה. בפברואר 1940, לאחר שהצבא האדום הצליח להתארגן והחל להסתער במאסה של כוחות , החליטו הפינים לבקש הפסקת אש והסכם שלום ולהיענות לדרישות ברית-המועצות.
בהסכם שנחתם באביב 1940 העבירה פינלנד לברית המועצות את המצר היבשתי קרליה (השייך לרוסיה עד היום). כעבור שנה נפתח סיבוב נוסף במלחמה, שבו הפינים הצטרפו לגרמניה הנאצית בחזית המזרחית, תוך שהם נמנעים מלהכריז מלחמה על שאר בעלות הברית, ופלשו לברית המועצות בכוונה להחזיר את השטחים שאיבדו במלחמה הראשונה.
עם זאת, יש לציין כי השותפות הפינית-גרמנית התבססה כמעט במלואה על אויב משותף בדמותה של ברית המועצות. פינים רבים סלדו מהיטלר ומהנאציזם סלידה עמוקה, אך ניסיון העבר לימדם כי אין בכוחם להיאבק בסובייטים ללא תמיכה חיצונית כלשהי. ראייה נוספת לכך היא העובדה כי לאחר התבוסה ב-1944, לחם הצבא הפיני בכוחות הגרמניים במטרה להוציאם מארצם, מערכה המכונה "מלחמת לפלנד". בשנת 1944, כאשר גורל המלחמה כמעט הוכרע לטובת בעלות הברית, חתמו הפינים על הסכם כניעה שאישר מחדש את גבולות 1940 ואף העביר לברית המועצות את נמל פטסאמו, ששימש לפינלנד גישה לאוקיינוס הקרח הצפוני. הפינים אף נדרשו לפצות את ברית המועצות במוצרי עץ, וכן לקלוט את חצי מליון הפליטים הפינים מקרליה הדרומית שסירבו לחיות תחת שלטון סובייטי.
במהלך השנים הבאות הייתה פינלנד למדינה היחידה מבין שכנותיה של ברית המועצות שהשתתפו במלחמה אשר שמרה על עצמאותה ועל נייטראליותה. למרות זאת, ועל אף העובדה שלא הייתה מדינה קומוניסטית ולא השתייכה לברית ורשה, חתמה פינלנד על "הסכם ידידות, שיתוף פעולה וסיוע הדדי" עם ברית המועצות, אשר חייב התייעצויות הדדיות בכל הנוגע למדיניות החוץ והביטחון של פינלנד. היחסים המיוחדים שנרקמו בעקבות הסכם זה זכו לכינוי פינלנדיזציה, והיוו מכשול בדרך להתקרבות פינית למערב. נפילת ברית המועצות בשנת 1991 הפתיעה את פינלנד אך מהר מאוד זו ניצלה את ההזדמנות ההיסטורית כדי להצטרף לאיחוד האירופי בשנת 1995 ואף להנהיג את האירו כמטבע.
יהודי פינלנד.
עד לאמצע המאה ה-19 אסרו שליטיה השוודים על יהודים להתיישב בפינלנד.הכיבוש הרוסי הביא עמו חיילים יהודיים,אך משאלה השתחררו הם לא הוכרו כאזרחים שווי זכויות.רק לאחר מלחמת העולם הראשונה עם הכרזת עצמאותה של פינלנד, הם הוכרו כאזרחים בעלי זכויות מלאות.יחסה של פינלנד ליהודיה היה טוב בין שתי המלחמות.במהלך מלחמת העולם השנייה,בעת הברית עם הנאצים,הקפידה פינלנד שלא להסגיר יהודים לידי הגרמנים. הכרוניקה הרשמית מזכירה רק שמונה מהם, אזרחים זרים, שנמסרו ליד הנאצים, ולזכרם הוקמה אנדרטה בהלסינקי. היישוב "יד השמונה" ליד נווה אילן בהרי ירושלים אף הוא קרוי על שמם. המגויסים היהודים הפינים היו היהודים המוצהרים היחידים שנלחמו לצד הגרמנים במלחמת העולם.אך זה לא כול הסיפור כפי שמסתבר מדבריה של גברת שרה בייזר.היא סיפרה בין היתר על אפיזודות מרתקות בשעה שחיילים יהודיים פיניים נתקלו בשבויים יהודיים רוסיים. אצל יהודי ,גם במצב של מלחמה משני צדי המתרסים,המאחד גדול יותר מאשר המפריד.בייחוד כאשר מוצאם של החיילים היהודיים היה רוסי.החלו שיחות ביידיש,והיכן נמצאים המשפחות,וביטויי צער הדדיים, ופה ושם אף הוגנבו מצרכים לשבויים היהודיים.אולם כאשר פינלנד העבירה 64000 שבויים רוסיים לידי הנאצים, היא יכלה לשער שאף שיש סיכוי כלשהו שרוב השבויים הרוסיים,הלא יהודיים,יישארו בחיים( וזה התאמת בערך , רק כשליש מהם חוסל בידי הנאצים) הרי לגבי היהודים שמספרם נאמד ב-כ 600 היה ברור שגורלם נחרץ.
הפינים לא אוהבים פרק אפל זה בהיסטוריה.ב- 2003 הממשלה הקימה ועדה ממלכתית שהוטל עליה לחקור את הנסיבות של הסגרת השבויים היהודיים לידי הנאצים.הפילדמרשל מאנרהיים שנחשב לגיבור העם הפיני הוא בבחינת אדם שלא פוגעים בו אך הוא ידע גם ידע מה קרה אצל הנאצים.
והנה יושבת וועדת חקירה ממלכתית, בעלת הרכב מכובד,זה שלוש שנים ומדי פעם מנפיקה פיסות מידע,אולם מעבר לזה מאומה לא קרה- אומרת הגברת בייזר.מי אחראי,מי החליט ומדוע.הא לכם וועדת חקירה ממלכתית גם במקומות אחרים. פינלנד היא מדינת מכובדת במסגרת האיחוד האירופי והיא ללא ספק נמנית עם המדינות הנאורות ביבשת,ועכשיו היא משמשת יו"ר התורנית של האיחוד.פינלנד גם נמנית עם המדינות שמדי פעם בעבר לא חסכו את שבט הביקורת על ישראל בכול הקשור ליחסינו עם הפלשתינאים. לא שאנו חפים מביקורת,ויש לנו מספיק תוצרת בית מבלי להזדקק ליבוא.אך גם אם זאת באה מבחוץ בצורת חסרת פניות,אין לבוא בטענות.אולם מדינה,גם אם היא ידידה, אשר העבר שלה בתקופת השואה הוכתם ,בנסיבות כאלה או אחרות,מן הראוי שתסיר את קורי העבר מבין עיניה. שכן חטאים מסוג זה לא מלבינים גם לא בשלג הפיני הצחור.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
