סיפורים וטרינריים - הזוג המוזר 

היה זה אחד מאותם ימי חורף נדירים, הגשם שטף בעוז את המדרכות, ושלוליות בוץ נקוו בכל פינה. המכוניות הממהרות בבוקר לעבודה חלפו ביעף והעיפו נחשולי מים חומים אשר הרטיבו את העוברים והשבים עד לשד עצמותיהם.

הסתכלתי משועשע קמעה על גברת מגונדרת שטופפה לה ברחוב, כשפתאום נד מים ענקי הותז בעוצמה מגלגליה של משאית חולפת, ופגע במטרוניתה הכבודה.
זרם הקללות שיצא מפיה ואגרופה המתנופף בפראות, הזכירו יותר אוצר מילים של פועל בשוק מאשר של ליידי.

באותו הרגע צלצל הטלפון במשרדי, והתיק אותי מחלון הראווה.

"אני מבקש להביא את הכלב שלי למרפאה, אתה פנוי?", כן השבתי, מה הבעיה? נעניתי בגמגום לא ברור..., שוב, אדוני, אתה יכול לפרט בבקשה מה הבעיה של הכלב? האיש מהצד השני המהם משהו לא מובן, הצלחתי לשמוע רק קטעי מילים, וחצי משפט שקשור לבוץ ולצרכים..., טוב, אני אשמח להיפגש עימך במרפאה עוד רבע שעה.

תוך מספר דקות הגיע גבר עדין למראה, אוחז ברצועה אליה היה קשור כלב דאקל מעורב, בצבע בורדו מעניין עם חזה לבן כשלג. אך כשהפנה הכלב את מבטו אליי, נעתקה נשימתי, בקצהו הימני של פיו התדלדל לו גידול ענק, ממש מהשפה העדינה החוצה, בגודל של תפוז בינוני.

זו הסיבה שבאת אליי עכשיו?, הו לא, אמר האיש, את זה יש לו מאז שהיה גור, היום הוא כבר בן עשר. באתי בגלל סיבה אחרת..., ושוב החל האיש לגמגם, פוכר אצבעותיו, פניו מסמיקים כעגבנייה, ובאופן כללי משדר מצוקה נוראה...

זה שם מאחורה דוקטור, אני מצטער, אני לא יכול להסתכל, זה יותר מידי נורא, אתה חייב לעזור לו...
הסתכלתי בו , משתומם למדי, הכלבלב נראה בריא ונחמד, פרט לאותו גידול מפלצתי בקצה פיו, הוא נראה מטופח, פרוותו הבוהקת הייתה מרובבת קמעה בכתמי בוץ שהותזו עליו ממכוניות חולפות.

איפה בדיוק הבעיה? אני לא מבין.., הבחור הליט את פניו בידיו בביישנות, ואח"כ הצביע בחשש מה על פלג גופו האחורי של התחש.
הרמתי את הזנב וראיתי גוש גדול של בוץ תקוע לו לכלב באחוריו. מזה אתה כל כך חושש, זה בסך הכול בוץ, מה הלחץ הגדול?, לא דוקטור, תבין, יש לו משהו איום ונורא שם מאחורה, אני לא יכול להסתכל... תעשה לי טובה, עזור לנו... בבקשה...

ראיתי שיש לי עניין עם טיפוס מלודרמטי קמעה, הנפתי את הכלב והנחתי אותו בתוך האמבטיה, פתחתי את הזרם בשפופרת היד עם מים חמימים, ושטפתי היטב את אחוריו השעירים של הכלב .
חלק מן הבוץ הספיק כבר להתייבש ולהתקשות מאד, ולכן לקח לי כמה דקות עד שהצלחתי לקרצף היטב את האזור ולנקות אותו עד שהבריק כמו טוסיק ורדרד של תינוק!

שמתי לב כי בסמוך לפי הטבעת של הכלב, היה גידול עור קטנטן, ממש בלתי מורגש, אשר השתרך לו שם, ונראה בלתי מזיק בעליל.

"זהו, דוקטור, זהו זה, זה הדבר הנורא, נכון שהוא הולך למות דוקטור, תעשה שהוא לא ימות, בבקשה, הכלב הזה הוא כל החיים שלי, אני לא אוכל לחיות בלעדיו, אני יודע שהוא כבר בן עשר, אבל שמעתי שהכלבים היום חיים לפחות עד גיל עשרים, תציל אותו דוקטור בבקשה, אני לא עומד בזה יותר...", וכעת התחיל האיש האומלל לבכות בכי תמרורים בלי הפסקה.

הסתכלתי עליו בתמיהה גוברת והולכת. איך ייתכן שגידול ענק משתלשל מפיו של הכלב לא מטריד אותו כלל, וגידולון עור זערורי בחלקו האחורי מפחיד אותו כל כך?

נתתי לגבר המתייפח מטלית נייר לייבש את זרם הדמעות על לחיו, הגשתי לו כוס מים קרים, והושבתי אותו בכורסה שבחדר הקבלה.

חיכיתי שהוא יירגע, וביקשתי ממנו להקשיב לדבריי קשב רב.

ראה, האם אתה סומך עליי כרופא וטרינר? כמובן, ענה, , אם כן, סמוך עליי שמה שאני אומר לך הוא אמת לאמיתה, הכלב שלך האהוב לא הולך למות, לפחות לא בעתיד הקרוב, יש לו גידול עור קטן באחוריו, וזהו, זה בסך הכול עניין אסטטי, והוא יכול לחיות עם זה עד סוף חייו.
וחוצמזה, איך אתה לא מתרגש מגידול כל כך גדול בפיו, ואילו דבר פעוט שכזה מפיל אותך לקרשים?

האיש שוב החל פוכר אצבעותיו, שפתיו רועדות בעצבנות, העניין הוא שבכל פעם שהכלב כורע לעשות את צרכיו כדרך הכלבים, גושי בוץ נדבקים לו לגידול בתחת, וזה משתלשל לו משם בגושים, אני נגעל מזה כל כך, אני לא יכול לראות את זה, בא לי להקיא מזה, זה נראה לי הרבה יותר מאיים ומפחיד מהגידול בפה.
ורק עכשיו ששטפת את זה, דוקטור, אני באמת רואה שזה לא כל כך נורא כמו שחשבתי.

איך נתת לגידול בפיו להגיע לגודל מפלצתי כזה? שאלתי, האמת , ענה, הרופא הקודם שלנו המליץ לי להסיר את זה, אבל אני כל כך פחדתי מההרדמה הכללית של הכלב, שמעולם לא הסכמתי לבצע את הניתוח, ובסך הכול די התרגלתי למראהו הגרוטסקי, ואני היום בכלל לא שם לב לזה.

גירדתי בפדחתי במבוכה. לא נתקלתי מעולם במקרה כזה. אם אתה כל כך מבוהל ומבועת מהגידול הקטן באחוריים של כלבך, אני ממליץ להסירו בניתוח.
אבל, אני מפציר בך, ובדרך כלל אני לא נוהג לעשות את זה, אני ממש מבקש שתיתן לי אישור להסיר אחת ולתמיד את הגידול בשפתיים.

אין דרך אחרת דוקטור?, לא, השבתי, האפשרות היחידה להסיר את הגידול מאחורה הוא בניתוח פשוט יחסית, אני מבטיח לך שאשתמש בחומרי טשטוש והרדמה קלים למדיי, מעולם לא נתקלתי בבעיה רפואית איתם, ואני משוכנע שאתה וכלבך תהיו מרוצים מאוד.

טוב, תן לי לחשוב על זה לילה, אמר האיש, הסתובב והלך לדרכו.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על שפתיו המפלצתיות של הכלב הקטן, שנראה כאילו הוא מחזיק בפיו כל הזמן ראש של ילד קטן... שיסלח לי אלוהים! התנערתי משרעפיי, אשתי הגיעה לאסוף אותי מהמרפאה, והפתיעה אותי עם שני כרטיסים לסרט קינג קונג שהוצג אז, אולם היה קשה לי מאד להתרכז, כל הזמן צפה ועלתה מלפניי דמותו של הכלב השברירי והעדין עם הגידול המכוער והעגול, שהלך ותפח בדמיוני, עד כדי כך שבלילה חלמתי עליו, וניתחתי אותו באלף ואחד אופנים, כשאני מתהפך במשכבי עד אור הבוקר.

לא פלא אם כן שהגעתי למרפאה מטושטש במקצת. ושם ראיתי אותם עומדים, סמוך לדלת , האיש וכלבו, שנראה מרחוק כאילו יש לו שני ראשים! הגשם שטף אותם כדבעי, והמכוניות החולפות שוב התיזו על הזוג המוזר שפריצים של מים מטונפים, אולם האיש לא זז כמלוא הנימה, והמתין לי בצייתנות כאשר נאבקתי עם המנעול הכבד של דלת המרפאה.

דוקטור, חשבתי על זה כל הלילה, אני לא מסוגל להסתכל על הגידול הנורא אצלו בטוסיק, אז לפני שאני מתמוטט סופית, הגעתי למסקנה שאני מרשה לך לנתח את מוקי המסכן שלי, ובאותה הזדמנות, אני מסכים שתסיר לו גם את הגידול מקדימה...

וידאתי שהוא זכר להביא את הכלב בצום, שמתי אותו באשפוז ושחררתי את האיש לביתו, תוך שאני נשבע לו בנקיטת חפץ, כי ברגע שאסיים את הניתוח המסובך, אני מייד מרים אליו טלפון לעדכן אותו.

טשטשתי את הכלבון קלות, ניקיתי וחיטאתי את אחוריו, והתזתי את כפל העור הקטן מיידית במחי הינף סקאלפל קצר.
כפי ששיערתי, הגידולון יצא בשלמותו בלי להותיר סימן.
צרבתי קלות את המקום בכדי למנוע דימום יותר מאוחר, ופניתי לבדוק את התפלץ שהשתלשל לו מהשפה הימנית.
החזקתי אותו בידיי, ושמתי לב מייד כי על אף גודלו האימתני, הגידול מוחזק עם רקמה קטנה של לא יותר מ 2-3 מ"מ. הנחתי במקום החיבור קלאמפ מעוקל ושוב בהינף סקאלפל סילקתי את הגידול המזוויע אחת ולתמיד.
כל התהליך כולו, כולל הטשטוש, ארך פחות מ-5 דקות.

טלפנתי מיידית כמובטח לבעלים. הוא היה בשוק שהניתוח עבר כל כך מהר, ושבכל בסדר.
כעבור שעה הגיע למרפאה, עסקתי בטיפול בלקוח אחר, ולכן הפניתי אותו לאשפוז , לבקר את כלבו המתעורר.

אני לא מוצא את הכלב, אמר לי בביישנות, יש כאן עוד כמה כלבים מאושפזים, ואני לא מוצא אותו...
מה זאת אומרת, תהיתי, הוא נמצא בכלוב הקיצוני מימין, האיש חזר לאשפוז, ועדיין התעקש שהוא לא מוצא את הכלב.
באתי אחריו במרוצה, חושש שמא הכלב ברח, אולם למרבה ההקלה, הכלבלב הסתכל בי בעניין, ערני לחלוטין.
זה הכלב שלך, אמרתי לו, משתומם במקצת. הסתבר שהאיש לא זיהה כלל את הכלב, הוא כל כך התרגל למראהו המשונה, שכעת , שהוא נראה כמו כל כלב אחר, הוא לא הכיר אותו...

כעת משזיהה את כלבו, התחיל האיש לבכות יותר חזק מאשר אתמול. בכיו ודמעותיו הצטרפו לגשם ששטף בחוץ בקרשנדו קקופוני בלתי נסבל.

למה אתה בוכה כעת? הרי אתה רואה ששלומו טוב, ולמעשה הוא נראה יותר טוב ממה שהיה כל חייו?

בגלל זה אני בוכה, דוקטור יקר, איך הייתי כל כך אידיוט להשאיר אותו ככה,עשר שנים למען השם, כשאתה בפחות מחמש דקות של עבודה, גרמת לו להיראות כל כך יפה?

על זה לא היה לי מה לענות, מה עוד שהסכמתי עימו בתוך תוכי בכל ליבי...

נתתי לו אנטיביוטיקה ל-10 ימים לייתר ביטחון, וביקשתי ממנו לבוא לביקורת בתום הטיפול.

ביום המיועד הגיעו שניהם כמובטח. שמתי לב ששניהם לבושים במעילי גשם תואמים!
האיש הזמין מהאינטרנט מעיל גשם מוויניל בצבע ירוק, בקולקציה המיועדת לאנשים ולכלבים לפי הזמנה, ואפילו המטרייה שהחזיק האיש בידיו הייתה מאותו הצבע קומפלט.

פניו של האיש נראו בריאים ורגועים יותר, ובת צחוק ריחפה על שפתיו, גם הכלב נראה כאילו הוא מחייך בפה מושלם.

דוקטור, אתה לא יכול לתאר לך כמה אנחנו מאושרים, אני מסתובב בשכונה וילדים שואלים אותי אם החלפתי את הכלב, אף אחד לא מזהה אותו, הוא נראה כל כך יפה, כל כך מושלם. אנחנו שנינו מודים לך מאד..., ואגב , אני עובד כמנהלן בסינמה סיטי, קח מתנה ממני, ונתן לי שני כרטיסים לקינג קונג...