נקודת מבט רוחנית על אנורקסיה 

אנורקסיה מנקודת מבט רוחנית מאת: דורית לב מאיר הפרעת אכילה היא מגיפה של העידן החדש, הפוגעת בכולנו ברמות שונות. זהו ביטוי של ריקנות, בלבול וחוסר אונים המתלווה לעולם החומרני, תחרותי, אינדיווידואלי בו אנו חיים. השלב החמור: אנורקסיה- בולימיה יוצרת זעזוע, חלחלה, כאב וייסורים ולא ניתן לעמוד מולה אדישים. אנורקסיה כמחלה רוחנית אנורקסיה ובולימיה הן מחלות רוחניות שבהן יש פגיעה חמורה בכול הרבדים: רוחני - אבדן משמעות החיים. מחשבתי - אמונות הרסניות ומחשבות כפייתיות. רגשי - דיכאון, הרס וחבלה עצמית, בלבול ורגשות אבדניים, ייאוש רצון למות. גופני - פגיעה חמורה בגוף. כל המערכות עוברת זעזוע עצום. מחלת האנורקסיה חלחלה למשפחתי לפני 5 שנים. היא פגעה וזעזעה את כולנו. באותה תקופה הייתי מטפלת אלטרנטיבית ומנחת סדנאות לאחר שעבדתי כ - 20 שנה כאחות בבת חולים. עברתי עם עצמי תהליכים רבים הקשורים לריפוי התודעה ברמה פיזית ורגשית. היה לי הכול בעל מצליח, בנות נהדרות, בית מקסים ועבודה שאהבתי החיים זרמו לי בקלילות. המחלה תפסה אותי לא מוכנה, הופתעתי ועברתי זעזוע ושברון לב קשה מאוד. חוויתי, אשמה חוסר אונים וייאוש. האשמה היא הרגש העמוק ביותר בו פוגש ההורה כאשר ילדו חולה. אנורקסיה ובולימיה בראש וראשונה מבטאות מצב עמוק ונואש של אשמה בלתי נסבלת, חסרת אונים ולא מודעת. המחלה מעוררת את תת המודע לקחת אחריות על רגש האשמה. עלינו לפגוש את האשמה ולא להתכחש לה. האשמה שאנו כבני אדם נושאים בתוכנו דורות על דורות ברבדים מודעים ולא מודעים בגופינו ותודעתנו, היא הרסנית בדיוק כמו מחלת האנורקסיה. ההרס ההשפלה, הפחדים וההתנהגות הכפייתית שמקורם בגנטיקה רוחנית (קארמה) יוצרים את הצורך לחוות שלמות. אנורקסיה היא מחלה של "תסכול מחוויית חוסר השלמות הרוחנית" ויש ניסיון כושל להגיע לשלמות רוחנית, מה שאינו אפשרי עבור נערות מתבגרות שאינן בשלות רוחנית והן כחלופה מתמכרות לשלמות הגוף. היכולת לחוות שלמות רוחנית ניתנת להשגה רק לאחר מסע רוחני שנוגע בכאב ובסבל שמנהלים את חיינו. מסע הנגיש רק לאדם בוגר ובשל הבוחר בריפוי. ההורה של החולה כשהוא עובר את מסע הריפוי של עצמו, יוכל לאפשר ריפוי לילד החולה (זהו ריפוי קארמתי בין דורי). בתהליך הריפוי ההורה לומד להפריד בין זהותו לבין זהות ילדו. ברגע שההורה חווה את הנפרדות שלו מילדו החולה, הוא אינו מזדהה עם הכאב והמניפולציות של ילדו ובכך מאפשר לילדו להירפא. המחלה משקפת את האשמה הלא מודעת והלא מטופלת. הרצון להגיע ל"שלמות" בלתי ניתנת להשגה מביא למצב הפוך של חבלה והרס המונע מהחולה להרגיש את הרגשות הכול כך כואבים ובלתי נסבלים. הצום והירידה במשקל הם הישג להצלחה ומהווים מעין סם טשטוש והרגעה. הם נותנים לחולה תחושה של התעלות למימדים רוחניים כמו שמרגישים צרכני סמים, מבלי להתמודד עם הכאב האמיתי. זאת גם הסיבה מדוע הנערות הללו נמשכות כמו מגנט לתוכניות של דוגמניות בהן יש הרבה השפלה ותחרותיות כלפי נשים. התוכניות מספקות כניסה לפרטיות המראה את המקומות המושפלים של הדוגמניות ומסיחה את דעתן מההשפלה הנוראית אשר קיימת בתוכן. הצופות נותרות מרוקנות, מושפלות ומכורות לעוד ועוד תוכניות המשאירות אותן חסרות סיפוק ומשמעות לחיים. התמודדות עם המחלה אני סירבתי לתהליך מאוד ממושך, מייגע ומביש אותו מציעים הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים והרופאים, אשר נוטים לגישה ארצית מאוד שאין בה שום חיבור לרוח האדם. אינני מזלזלת כלל וכלל באנשי מקצוע אלו, אך מבחינתי האישית ובהסתכלות המיוחדת שלי ההתערבות הלא מקודשת של אותן סמכויות הזיקה יותר מאשר הועילה לתא המשפחתי שלי ולהחלמת בתי. המקום שבו המערכת הקונבנציונאלית פגשה אותי לא אפשר לי להרגיש שאני שותפה למסע הריפוי של בתי ושל משפחתי. חשתי כאב רב על שלא התייעצו איתי ולא שאלו שאלות ובעצם גרמו לי בלי להתכוון להרגיש כמו אישה "חולה" שאינה מבינה דבר באימהות. הרגשתי שנשלל ממני תפקיד האימהות המכיל בתוכו ידע היסטורי, אוניברסאלי רב שנים המדריך אותי איך לטפל במשפחתי ובילדיי. מצאתי את עצמי חווה רגעים רבים של בדידות עמוקה שאחריהם גמרתי אומר בליבי וידעתי שרק אני אוכל לרפא את בתי ולא בדרכים המקובלות, אלא בדרך אחרת. "אבות אכלו בוסר שיני בנים תקהינה" - תהליך הריפוי משפט אינדיאני אומר: "כאשר ילד חולה, הוא לוקח מהוריו חלק מנשמתם שזקוק לריפוי". "הילדים הם המורים הגדולים ביותר לפתיחת הלב" "מחלתו של ילדך אינה נותנת מנוחה. היא מעוררת את נפשך כהורה לחפש מזור וישועה" קיימים מספר שלבים להתמודדות עם המחלה ולריפוי. 1. להכיר בקיומה של המחלה - זהו השלב המשמעותי ביותר. עלינו להבין שהמחלה היא בעצם הפרעה של כול המשפחה, למרות שרק אחד מבני המשפחה לוקה בה. לכן מספיק שאחד מבני המשפחה יתמסר להחזרת האיזון והריפוי עבור כולם. (כמובן שעדיפה עבודת צוות אך לא הכרחית). 2. התמודדות עם רגש האשמה - עלינו להסכים לקחת אחריות ולפגוש את האשמה" פנים אל פנים". כך נוכל לגלות כמה הרסנית היא יכולה להיות עבורנו ועבור כל בני משפחתינו. 3. לסמוך על תודעת הגוף והנפש אשר יכולה ליצור ריפוי בכל רגע נתון - תובנה זו נתנה לי אומץ, פתיחות וביטחון ללכת עם הלב אשר אפשר לי להתמודד ב"שקט" עם "רצון המחלה" למות וסייע לי להתמירו ל"רצון הנשמה" לחיות ולהתגשם בגוף הבריא. 4. הבנת המשמעות העמוקה יותר של המחלה ומה היא משקפת לנו כהורים- ייתכן שהיא באה על מנת לבצע תיקון משפחתי. עלינו לגלות מהם הרבדים העמוקים יותר והחבויים בתוך המחלה (ייתכן שקיימים רגשות של דחייה, קשיים חברתיים, משפחתיים וכו') 5. החזרת השליטה - מחלת האנורקסיה והבולימיה שולטות בחולה. החולה שולט בהורים ובמשפחה כולה. כאשר אני החזרתי לעצמי את השליטה, המחלה איבדה את השליטה ולא הייתה לה יותר צורך להתקיים. 6. בחירה חופשית- הריפוי יוכל להתקיים רק כאשר החולה יסכים להרפות ולהתרפא. הפגנת כוחניות מצד ההורה כלפי ילדו החולה תיצור התנגדות ומלחמה אשר יחמירו את המחלה. אני האמנתי שטיפול תרופתי עלול לגרום לכהות הכאב ולא לריפוי אמיתי ולכן למרות שחייבו את בתי לקחת תרופות פסיכיאטריות סירבתי. למחלה יש רצונות המנוגדים לרצון הנשמה. דוגמה לרצון המחלה מול רצון הנשמה: למות - לחיות הרס וחבלה עצמית - שלמות וקבלה עצמית. בחירה ברגש האשמה- בחירה בחופש מרגשות אשם. הריפוי הוא התמרה מרצון המחלה לרצון הנשמה. באנורקסיה זה אתגר מאוד קשה כי למחלה יש רצון חזק, עקשני וחסר הגיון באופן טוטאלי. במחלת האנורקסיה יש תמיד אפשרות בחירה, אך לא תמיד החולות בוחרות להשתמש בה ועלינו כהורים מוטלת החובה לכבד זאת. (בניגוד למחלת נפש בה אין בחירה של החולה) ולכן אנורקסיה לדעתי, אינה נחשבת למחלת נפש אלא למחלה בעלת משמעות רוחנית. 7. רק אהבה מרפאה- רק מטפלים שיקבלו אותנו באהבה יוכלו להדריך אותנו. כאשר החולה יחווה את האהבה ואת הוקרת התודה הוא יחלים ולא יהיה לו יותר צורך במחלה. 8. התמסרות למסע של ריפוי כולל - יצירת ביטחון ומשמעות לחיים ע"י בניית יסודות חדשים והצבת גבולות. בניתי יסודות חדשים דרך ערוצים שנשארו פתוחים: התעמלות- ביחד עם בתי התעמלתי, שחיתי ויצאתי למסעות בטבע תוך שימת לב לצרכי הגוף. בישול- דרך בישול משותף בנינו גבולות, סדר וארגון. האוכל הוא ביטוי חיצוני למחלה ואינו נחשב למחלה עצמה, לכן הוא לא יכול להיות התרופה. האוכל הוא רק כלי נוסף לבניית הרגלים ולרכישת כבוד. לסיכום, אומר שמחלת האנורקסיה הגיעה אלינו בתקופה זו כדי לזעזע את כולנו - אמהות, אחיות, אבות, אחים, רופאים, פסיכולוגים עובדים סוציאליים ועוד... לזעזוע הזה יש משמעות ויש מטרה. כיום אני יודעת שקיבלתי מתנה מאוד גדולה. מתת מהבריאה שהחזירה אותי הביתה אל הלב ואל משפחתי היקרה לי מכול. במסע הריפוי הייחודי שעברתי עם משפחתי קיבלתי הרבה תובנות שאותן אני חולקת בספרי "שקט - ילדי יבריא כאשר אני אבריא" באהבה, דורית לב מאיר