'צופן ההכבדה' של חיינו הפוליטיים / נמרוד נוי
22/10/2009
במאמרי האחרון שפורסם ב'יאללה קדימה' נגעתי בשאלה מדוע אני כותב כפי שאני כותב, והתיחסתי במשהו למתודולוגיה המלווה אותי. בתחילתו של המאמר פניתי לציבור קוראיי וביקשתי את התייחסותם לדברים. בעיקר מעסיקה אותי העובדה שאנו החברים מן השורה איננו מסוגלים לעשות דבר באופן אוטונומי ובלתי תלוי בפוליטיקאים. רבים קוראים את מאמריי, שכולם צעקה אחת גדולה לפעולה, ומהנהנים בראשם לאות הסכמה. אך, איש מהם לא מתרגם הסכמה זו לעשייה משמעותית כלשהי בנדון.
קיבלתי מספר תגובות מאוד מפרגנות ומעודדות. אחת מהן ביקשה שאכתוב גם משהו על אנשי השטח. על הפעילים מן השורה. כאמור, עיסוקי העיקרי איננו בהכנת כתבות עיתונאיות, אף שאני גם בוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב, אלא ב'עיון והגות מכווני עשייה'. הארועים שאני משתתף בהם במפלגה, השיחות שאני מקיים עם חברים שונים בה, השיח הקדימאי כפי שהוא נשמע בשטח ומעל דפי 'יאללה קדימה', כולם משמשים עבורי חומרי גלם למאמציי בפיענוח 'צופן ההכבדה' הפוליטי של חיינו. עד היום לא הקדשתי מאמר מיוחד לאנשי השטח. אך השטח הקדימאי הוא כמעט השחקן ראשי בכל מאמריי.
'פלטפורמה של חמורים' הוא הביטוי המאוד מייצג שבחרתי להשתמש בו במאמריי כדי לתאר את מהות השטח בחיינו הפוליטיים ומהות חולשתה של המערכת הפוליטית כולה בישראל. זהו ביטוי קשה ומאוד בלתי מחמיא ובלתי מלבב. המהות ה'חמורית' כל כך השתרשה בתוכנו עד שאיש מאתנו, חברי המפלגה בקדימה שאינם מן הפוליטיקאים הנבחרים, מעז לחשוב שאפשר גם אחרת. בקשות וטרוניות של השטח כלפי הפוליטיקאים שמעתי לרוב אך ערעור על עצם המצב ה'קוסמי' הזה, על ה'תיכנון המטאפיסי' הזה, לא שמעתי מעודי.
אני שייך לאלו אשר אינם מאמינים שהחוכמה והתבונה הוענקו רק לקבוצה קטנה של אנשים. מין חסד אלוהי שכזה שרק יחידי סגולה ראויים לו. אני מרבה להשתמש במושג הפילוסופי 'רבגוניות רוח האדם', ובתפיסה החדשה המכירה בעליונותה של התבונה הקולקטיבית על פני כל תבונה של קבוצה קטנה וסגורה. החוכמה מצויה בכל אחד מאיתנו אך נראה שבפוליטיקה ויתרנו על זכותנו זו לטובת אחרים.
בכל פגישותיי עם פעילים בקדימה, האנשים דיברו מן הלב ובכנות רבה ואמרו דברים אמיתיים ונכונים לחלוטין. אך, מה שהטריד אותי יותר מכל היתה הנוכחות ה'חמורית' השקטה הזו שגזרנו על עצמנו. הכניעות והרפיסות כלפי הפוליטיקאים וההתבטלות העצמית שלנו מולם. האפשרות, הכל כך בסיסית כל כך לגיטימית וכל כך מתבקשת וטבעית, של עשייה אוטונומית ובלתי תלויה בפוליטיקאים, לא הועלתה כלל על סדר יומנו ולא פרצה את המלכודת בה אנו מצויים. זהו למעשה סוד 'צופן ההכבדה' של חיינו הפוליטיים.
כמו כן, זהיתי בשטח חוסר אונים גדול הנובע מכך שאיש איננו יודע לשים את הדברים על מצע מקצועי הולם שיתרגם את הפרטים לכלל מכלול של עשייה חדשה, המסוגלת להציב אלטרנטיבות משמעותיות למציאות הקיימת. החוסר במקצוענות ובחשיבה מושכלת הוא מרכיב מאוד חשוב בפיענוח 'צופן ההכבדה' המעיק על חיינו. נראה כי הדור שלנו ויתר מראש על שימוש מושכל בכלי חשיבה מקצועיים, ובמיוחד בתעוזת הרוח, בכל הנוגע לחיינו הציבוריים והפוליטיים. בנישה החסרה הזו נכנסים כל מאמריי. זו תרומתי למערכת כולה.
כבר כתבתי וחזרתי וכתבתי כי המקום היחידי בארץ הזו בו אנו מוכנים לחשוב ולהתנהג כמטומטמים היא המערכת הפוליטית. על כך גם הוספתי כי במצב עניינים זה המערכת סובלת מאנרכיה רבה ומאינפנטליזציה. גם זו אמירה נוקבת על השטח. מה לעשות אך פני המנהיגים כפני הדור. בטבע 'עקרון ההכבדה' בא לפאר ולרומם את בעלי החיים הנושאים אותו, ואילו אצלנו הוא מוריד אותנו על הפנים. דור דור וההנהגה הראויה לו. מגיע לנו פוליטיקאים שאינם יודעים אחריות מהי. מגיע לנו פוליטיקאים שמדיחים ומסיתים אותנו תחת להנהיג להוביל ולשמש כדוגמה. מגיע לנו פוליטיקאים שאינם מבינים דבר וחצי דבר בהתנהלות מקצועית וראויה לשמה. מגיע לנו פוליטיקאים שתעוזת הרוח מהם והלאה. מגיע לנו. מגיע לנו. זה אנו ולא אף אחד אחר.
אבי נתן לי את שמי נמרוד כדי שלא אקבל שום דבר כמובן מאליו, אשאל תמיד את השאלות הגדולות באמת, ואשכיל לעשות את מה שהוריי ידעו לעשות הכי טוב בחייהם, כחלוצים בוני הארץ החדשה הזאת, והוא להגדיר לעצמם באופן אוטונומי את תפיסת הממשות של תקופתם, ולעצב על פיה את ערכיהם ומערכות חייהם. המרד בחיי הוא מצב תמידי של הלך רוח אינטלקטואלי. סוג של שאיפה תמידית לחתרנות ולרדיאקליזם אקזיסטנציאלי. זוהי דרך חיים. אני חלק מהמערכות בהם אני חיי אך אני שואף תמידית לשפרם ולקדמם. זהו דחף קיומי בלתי נשלט המזין אותי במשמעות רבה ובתחושת השתלמות חזקה.
