זכויות רפואיות לילד שנפגע בתאונת דרכים 

בספרו של גבריאל גרסיה מארקס, מאה שנים של בדידות, מתואר מרד דרום אמריקאי עקוב מדם, שהסתיים לכאורה בהצלחה: המדינה הכירה בזכויות המורדים והם הניחו את נשקם.
אלא שאז הסתבר כי המדינה התלה בהם. כל מי שבא לממש את זכויותיו נאלץ לעבור דרך וועדת זכויות. זו האחרונה בדקה כל תיק ותיק, לפני ולפנים, בדקדקנות יתר. בפועל לא נותר הרבה מהזכויות.
מצב זה שורר למרבה הצער, גם בתחום תאונות הדרכים בישראל. החוק מעניק זכויות לנפגעי התאונות, אפילו מעבר לסל הבריאות. אולם בפועל, חברות הביטוח השכילו להפוך את מערכת בתי המשפט לגוף מסלק תביעות, הבודק, כדרכו של בית משפט, בדקדקנות שאין למעלה ממנה, כל צורך של הנפגע.
בסופו של דבר, זכויותיו של הנפגע, וזכויות רבים אחרים שאין להם כוחות להלחם עם חברות הביטוח, נרמסות.
ילד בן 4 נפצע לפני כשש שנים בצורה קשה ביותר בתאונת דרכים. הרופאים המטפלים אבחנו שיתוק מוחין ופגיעה בעמוד השדרה, בדרגות החמורות ביותר.
כעבור ארבע שנים, הילד שוחרר מבית החולים. הוא נותר עם שיתוק בארבע הגפיים (טטרפלגיה) ובגוו, מונשם כל העת, במצב הכרה וגטטיבי, מוזן דרך זונדה ולא שולט בסוגריו. מאז הוא מטופל בביתו.
במכתב השחרור הסיעודי של מחלקת שיקום ילדים במרכז הרפואי שיבא, נכתב כי הילד הוא "חולה סיעודי מורכב, הזקוק לטיפול סיעודי מלא 24 שעות ביממה".
הוריו של הילד פנו לחברת הביטוח כלל, אשר אחראית כמבטחת הרכב בביטוח חובה, לנזקי התאונה וביקשו מימון לשלושה אביזרים: כסא גלגלים ממונע בעלות של קרוב ל- 60,000 ש"ח, מערכת אל פסק בעלות של כ- 36,000 ש"ח ומושב רחצה לאמבטיה בעלות של 4,900 ש"ח.
אין גבול לעזות המצח של הורים אלה, הרהרו נציגי כלל בינם לבין עצמם. מה הם מעלים בדעתם, שחברת ביטוח היא מוסד פילנתרופי; שילדם המשותק ינוע לו בנוחות, על חשבוננו, בתוך כסא גלגלים ממונע; שילדם לא יסבול כמונו מהפסקות חשמל; שהוא ישב לו בנוחות על מושב רחצה נוח באמבטיה כשאנו ניאלץ לעמוד?
לא יקום ולא יהיה, קבעו נציגי כלל ודחו את הורי הילד מכל וכל.
לשם מה דרוש לו לילד שלכם דווקא כסא ממונע ודווקא מערכת אל פסק ודווקא מושב רחצה, הקשתה השופטת תמר שרון נתנאל, מבית המשפט המחוזי בחיפה.
כסא הגלגלים הממונע דרוש, כך השיבו ההורים, קודם כל לשאת את הילד. הוא דרוש גם כדי להסיע בצמוד אליו את ציוד ההנשמה וערכת השאיבה.
מערכת אל-פסק דרושה לילדנו במקרה של הפסקת חשמל, כדי להבטיח פעילות רציפה של המנשם, של השמיכה החשמלית שמחממת אותו, של מחולל החמצן ומערכת השאיבה. לגבי מושב הרחצה אין צורך להכביר במילים.
ויש לכם אסמכתא רפואית לכך שהילד זקוק לאביזרים אלה?
בוודאי, השיבו ההורים. הם הציגו בפני השופטת אישור של ד"ר ברזנר, מבית החולים שיבא, לפיו הילד זקוק לכסא גלגלים. כמו כן הביאו מכתב מפיזיותרפיסט מורשה מטעם משרד הבריאות, בו נכתב, שהילד זקוק לכסא גלגלים ממונע.
זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה. בכגון אלה צריך לדקדק, קובעת השופטת תמר שרון נתנאל. השופטת קוראת בעיון את חוות דעתו של פרופ' גרוסוסר, שמונה על ידה כמומחה בתחום השיקום ואת חוות דעתה של פרופסור בנטור, שמונתה על ידה כמומחית בתחום הנשימה.
שני המומחים הנכבדים מסכימים כי ילד משותק בארבעת גפיו זקוק לכסא גלגלים. אכן פרופסור גרוסוסר קובע כי "הילד זקוק לכסא גלגלים תוך שינוע מערכת הנשימה". אולם איש מהם, מבחינה השופטת, לא רושם בחוות דעתו ברחל בתך הקטנה כי "הוא זכאי לכסא גלגלים ממונע, דווקא".
השופטת נתפסת לכך, שהמומחית לנשימה לא נשאלה בחקירתה בבית המשפט אם כוונתה לכסא גלגלים ממונע, או שדי בכסא גלגלים ללא מנוע. לאור האמור, קובעת השופטת, "אני מאשרת לילד מימון לכסא גלגלים ללא מנוע בסכום, על פי הערכה של 30,000 ש"ח".
הוא הדין ביחס לאל פסק. אכן שני המומחים קובעים כי הילד זקוק למערכת גיבוי למקרה של הפסקת חשמל, אבל הם מדברים על גנראטור חירום וסוללות גיבוי. החיסכון הוא צו עליון. לא חייבים מערכת אל פסק כל כך יקרה, פסקה השופטת ואישרה לילד "על פי הערכה", סכום של 5,000 ש"ח בלבד.
ולגבי מושב רחצה, עינה החדה של השופטת הבחינה בכך שפרופסור גרוסוסר לא מאשר לילד מושב רחצה, אלא רק "עגלת רחצה". אולם, כאן נתפסה השופטת במחדלי חברת כלל שלא טרחה להביא כל עדות לכך שעגלת רחצה זולה ממושב רחצה. על כן, במושב הרחצה, השופטת הולכת לקראת הילד ומאשרת לו מושב רחצה בעלות של 4,900 ש"ח.
חברת כלל זכתה אם כן בחסכון, אולם אנו סבורים, והדברים נאמרים מתוך עמדה של "את אשר יאהב יוכיח", כי מערכת המשפט, המשקפת לדעת כל היסטוריון את פני החברה, איבדה כאן את כבודנו כחברה.
האם בכלל יש צורך בחוות דעת של פרופסורים נכבדים כדי להגיע למסקנה שילד המשותק בארבעת גפיו זקוק לכסא גלגלים?
האם יש צורך בהתדיינות משפטית, כדי לקבוע שילד כזה זקוק, יותר מכולנו, למערכת גיבוי חשמלית למקרה של הפסקת חשמל?
האם באמת ראוי שחבורה כל כך מכובדת, שופטת מחוזית ועורכי דין עוטי גלימה ושני פרופסורים מומחים, יתעסקו בשאלה שכזו?
ואם המומחית לא נשאלה על ידי בא כוח הילד אם כוונתה לכסא גלגלים ממונע, או לכסא גלגלים סתם, האם מן הראוי להיתפס ל"מחדל" שכזה? האם לא מן הראוי היה שהשופטת תפנה שאלה כזו למומחית כדי להסיר כל ספק. הרי מדובר בילד ובית המשפט משמש, כך למדתי לפני עשרות שנים בבית הספר למשפטים, אפוטרופוס על הקטינים.
האם לא היה זה מן הראוי לגלות קצת יותר חמלה ואמון כלפי הילד והוריו ולאשר להם כסא גלגלים ממונע ומערכת אל פסק?
משהו לא טוב קורה ביחסן של חברות הביטוח אלינו המבוטחים ומערכת השפיטה שלנו נותנת לכך גושפנקא. חבל.

22.10.2009 מסמך מספר 758