בוקר של יום שישי.עבר חלף לו עוד שבוע.הזמן עובר כל כך מהר,אני תוהה ביני לבין עצמי.זוכר את בוקר ראשון ועתה אנחנו בבוקרו של יום שישי.סימתי אהובתי בעבודתה החשובה בחדר במיון שבבית החולים השרון.נתתי לעצמי את הזכות להוסיף לעצמי עוד שעת שינה.צפיתי אמש במשחק הכדורגל בין הפועל תל אביב לראפיד וינה ונהניתי מאוד.סוף סוף משחק כדורגל שבו הקבוצה הישראלית היא הטובה והאיכותית.הסתיים חמש אחד להפועל למי שלא יודע או ידע.
חזרתי מהליכתי היומית. כמובן, שעברתי דרך חדר המיון לראות אותה.את סימה שטיין.הרבה פעמים קראנו בספרים על כך "עיניה ברקו ונצצו כאשר היא הבחינה בו.גופה הזדקף והיא חייכה חיוך רחב ומלא שמחה.רטט של אושר צרוף חלף בה.גם הוא לא הסתיר את התרגשותו כאשר ראה אותה מרחוק...." אז זהו,זה קיים במציאות.קיים ביני לבינה.חושב עליה עתה ומתמלא שמחה ואושר .מודה ששוב ושוב לאלוהים על שהעניק לי אותה.יודע שזה הדדי.
לפעמים אני תוהה שוב ושוב על סודו של האושר.על הדרך לזוגיות טובה ואוהבת. על הנס שיש בין שני אנשים אוהבים.בני אדם כה כמהים לרגש זה.איני מתייחס כאן להתאהבות שהיו רגש חזק לפרק זמן קצר.מדבר כאן על השגרה היום יומית.על ביותנו ביחד מידי יום למשך זמן רב ועדיין רוצים בכך ומזה כמה שיותר."לא שבעים" אחד מהשני.ממש לא.
כשעזבתי את חדר המיון להמשך הצעידה חיבקתי את סימתי(אוצר ,למי שאינו יודע את פירוש השם)בעוז.זה חיבוק ארוך ופיזי.רצינו מאוד לגעת אחד בשני עד כמה שניתן במגבלות היותה במדי אחות ובשטח בית החולים.זה היה חיבוק ממושך ואוהב.כשניגמר החיבוק ראיתי את אחת מעובדות בית החולים מתבוננת בנו ומחייכת.זה היה חיוך של טוב.חיוך של נתינה.הבנתי מחיוכה עד כמה אנו נתפסים נכון בעיני האחרים.נעים לדעת שאנו משדרים אנרגיה חיובית לאחרים.
תחילתו של יום שישי.יום של אושר אחד מיני רבים.
ד"ר אבי זלבה
