לנסויס 

לנסויס - כפר קטן ושופע קסם בבאהיה שבברזיל- איזור הנקרא צ'פאדה דה מנצ'ייה- עמק היהלומים.
ללנסויס הגעתי בשעה שש בבוקר. לא יכולתי לבקש שעה יפה וראויה יותר להכירות ראשונית עם מקום כל כך קסום ומעורר אשראה. כמעט חמישה חודשים בתת היבשת דרום אמריקה רווי מנופים, ערים, איים, גיליתי את המקום שבו הייתי רוצה לבלות את שארית ימי חיי. שקט של כפר, פיכפוך של מיי נהר המון ירוק טרופי, מוסיקת שנות השישים חומקת לסימטה הראשית של הכפר מתוך בתי הקפה והאנשים- דמויות פלא. מהסוג שרק באגדות אתה מוצא. חבורת הרחוב המקומית, אנשי הראסטה, בעלי דוכני האומנות שנראים כנוודים שעשויים מעץ עתיק, מספרים על עצמם שחיים הם במהרות באיזור כשביום הם מחפשים יהלומים ובערב פורשים את סחורתם בדוכני הרחוב.
משפע האותנטיות של זקני הכפר מסבירי הפנים קשה מאוד שלא להתרשם. אחד המראות שנחרטו לי בזיכרון היא זקן אוחז במקל הליכה עם חולצה לבנה ואוורירית שישב למרגלות עץ טרופי עתיק מוקף בגדר לבנים עגולה ששורשיו החשופים השתרעו על פני רדיוס של כ 5 מטרים.
לנסויס מצטיירת בעייני הישראלי המצוי כפרבר של סלבדור שהנטייה היא לבקר במקום לא יותר משבוע אחד, להספיק את רוב האטרקציות שהמקום מציע ולהסתלק. אך בעני לא כך היה הדבר. חודש וחצי של שהייה במקום השאירו לי רק טעם של עוד.
כפר מקושת זה (כל המיבנים בו בנויים קשתות, קשתות) שאני נוטה להתייחס אליו בלשון נקבה מעצם העובדה שאת מערכת היחסים שלי עם לנסויס ניהלתי כמו שמנהלים עם אישה, אני מוצא להנציח במעט הסיפורים שליהקתי בזכרוני בהסתכלות של 4 שנים אחורה, מתוך ערימות של ערגה.

-יאיר טרשיצקי-

את יאיר הכרתי במסעדה המקומית האהובה עלי בלנסויס.
בעבור 4 ריאל בלבד (שאם תרשו לי לתרגם את זה לשקלים זה פחות מחמישה) - זכית במנת אורז/ספגטי ,כבד או עוף, לחם ומגוון סלטים ורטבים. באישיות החיננית והתבונית שלו הבחנתי מהר מאוד תוך שיחת ההכירות שלנו בשעת הצהריים הנינוחה והערבה לחייך. אחד הדברים שמשכו אותי ל"פשפש" קצת יותר באישיותו הנהדרת הייתה עצמאותו שללא ספק שבתה את ליבי בקסמה ועוררה בי את הרצון העז להשתחרר מהצורך התלותי (שכנראה סחבתי על עצמי עוד מהבית) להיות תמיד בחברת אנשים. יאיר לימד את הילדים המקומיים אנגלית ובתמורה לכך קיבל מגורים ושיעורי קפוארה.
הוא הזמין אותי להצטרף אליו ל"פוסדה (אכסניה) של מייו" שהייתה אמנם מרוחקת מעט, כ7 דקות הליכה ממרכז הכפר, אך משתלמת מבחינה כלכלית. ביום למחרת מצאתי את עצמי עם התרמיל על הגב צועד בדרכי לביתי החדש.

-הפוסדה של מייו-

ההבדל המשמעותי במושג "אכסניה" בארגנטינה, צ'לה וברזיל מתבטא בעיקר במארחים ובתנאי המגורים. באשר למארחים יש הנמצאים במקום וחיים בו ויש שאך ורק מנהלים אותו והקשר היחיד שלהם איתו הוא דרך עובדי המקום השכירים. ניתן להבחין באופיו של מקום שבעליו מתגורר בו ומשתמש באותם סלון ומטבח בהם אתה משתמש, הן בנקיון והן באוירה הביתית/ משפחתית השוררת במקום.
בפוסדה של מייו חיו דרך קבע- מייו, בנו הקטן ואשתו בקומה העליונה בעלת המטבח וחדר האוכל כאשר האורחים דרו בחדרים הפזורים בשתי הקומות התחתונות. קירות הפוסדה היו מלאים בציורי קיר צבעוניים של מייו, רוב הרהיטים במקום היו עבודת יד מעץ גס ולא מעובד, בסלון תנור הכמין הוסיף נופח רומנטי למראה הקלאסי. כמו שכבר הזכרתי הפוסדה של מייו הייתה מרוחקת ממרכז הכפר ולמען האמת היתה מבודדת, מרחק מאה מטר ממנו ובקצהו. טמונה בתוך הירוק הטרופי, מוקפת מיני זנים של צמחייה עבוטה, עצי קוקוס ושרך כשבצידה האחורי ובסמוך לה עובר הנהר (מה שאיפשר לשמוע את זרימת המיים כל עוד יש חלון פתוח) הפוסדה של מייו כמו שיאיר אמר- משתלמת כלכלית ללא עוררין (8 ריאל) ויתרה מכך נמצאה בעיני גם רוחנית עד מאוד.

הדבר הנפלא ביותר בפוסדה של מייו היה שהמקום מעצם אופיו ומיקומו סינן את האנשים שלו, ההרכב האנושי של המקום התגבש עם הזמן לגרעין מיוחד מאוד של אנשים איכותיים שלא אשכח לעולם.

.-יאיר נצר-

את נצר אני מכיר בערך מגיל שנתיים וזאת משום שהוא בן דודתי. כשבוע לפני שיצאתי לטיול שלי התברר לי שגם הוא מתוכנן לצאת לדרכים בהפרש של שבועיים אחרי. הדבר המצחיק הוא שבמהלך אותם חמישה חודשים ראשונים יצא לנו להתקל אחד בשני פעם אחת בבואנוס איירס שבארגנטינה למפגש חפוז של אחר הצהריים עורבני ופעם שניה בלנסויס שקבעה את המשך מסענו ביחד עד לחזרתי לארץ. כשנפגשנו בלנסויס נשמע היה שעל אף היותו זאב בודד שמשתדל שלא לסגל לעצמו בני לוויה, נמאס לו לנדוד לבדו. הוא רוצה שידאגו לו קצת, שיכינו לו ארוחת בוקר, שיתכננו בשבילו את היעד הבא שיחקרו בשבילו על האטרקציה המקומית שבנמצא וכו'.. שם אני נכנסתי לתמונה. יושבים על יד המפל הקטן בכניסה לפוסדה של מייו נועצים מבטינו במיים הזורמים ומכירים אחד את השני מחדש.
אצל יאיר- הכל כאילו כלום. תחושת ה"הכל שטויות, הכי חשוב להיות חופשי ואמיתי" מקרינה על כל הסובבים ומחשמלת את האוירה לחיוב. אין ספק שבאיזה שהו שלב תפישת העולם הארצית והישירה הזאת חילחלה גם אלי ועל כך אני מודה לו עד עצם היום הזה. בכל יום שישי דאגתי לאמץ לנו מנהג משותף- לטלפן לסבתא סולטנה לשאול לשלומה ולאחל לה שבת שלום. גם היום אחרי שלוש שנים, יאיר שבחר להשתקע עד עצם היום הזה בקולומביה (בערך שבועיים אחרי שנפרדו דרכנו בלימה שבפרו) עדיין דואג לשמר את המסורת הזאת שלנו.

-ריינבו-

יאיר הגיע ללנסויס אחרי שהיה כשבועיים בגדרינג של הריינבו שהתרחש בכפר "קפאו" לא רחוק מלנסויס. משב הרוח של הריינבו מ"קפאו" נשב בלנסויס כמו השכינה הנושבת ביום השבת. עשרות אנשים צמאי חירות ואהבה חופשית באו להרוות את צימאונם במעיין האידיאי של הריינבו. נערות יפות תואר הילכו שלוות בסימטאות לנסויס הקסומה, מוסיקאים הופיעו להנאתם ברחבה המרכזית של הכפר אומנים פרשו את סחורתם על מרבדים בצבע ארגמן והמקום היה שוקק חיים ומנגינה.

-אוהד צמת-

אוהד הגיע גם הוא מהריינבו והוסיף איתו ניחוח חדש ומרענן. אוהד קודם כל איש שיחה מרתק ואחר כך חברמן, סתגלתן, מצחיק, ליברל ובעל מידות והליכות הראויות להערכה. את החיבור שלי עם אוהד מצאתי בפילוסופיה היהודית, בסגנון המוסיקה וביכולת ההעמקה המפליאה שלו בנושאים מסויימים. אחד הדברים הזכורים לי הייטב מאוהד זה טיול שעשינו עם רכב שכור לעיר לא רחוקה מלנסויס(כשעה נסיעה) מטרת הטיול הייתה לתקן את השמשה האחורית של הרכב שנשברה מתאונה ברוורס שאני בעוונותי הרבים הייתי אחראי לה.. התיקון נערך כיום, מה שאילץ אותנו לישון בעיר ולחזור ללנסויס ביום למחרת. לנסיעה הזאת היה תפקיד מכריע בבחירת מסלול הלימודים בו אני נמצא כיום ובין היתר מניע עצמי להמשיך וליצור מוסיקה וזאת מתוך השיחה שלי עם אוהד באותו הערב בעיר על בחירותי המקצועיות לעתיד. בלילה חלמתי חלום על אהוד בנאי לבוש בלבן באחד הכיכרות בברזיל, מדבר איתי על השירים שלי. בבוקר כשבדקתי מייל קיבלתי מכתב מחבר שמוסר שאהוד יתקשר.

-השירים-

אחת המטרות שלי בטיול היתה ליצור חומרים חדשים באשראת המסע. אך לצערי בחמשת החודשים הראשונים לא כתבתי אפילו שיר אחד. בבואי ללנסויס נפרץ המחסום, ושירים רבים פרקו את עצמם דרך אצבעותי הכותבות והמלחינות שנזכרו להתעורר חרף גל האשראה הגדול שתקף אותי.
כיומיים לפני הטיסה היתי בהופעה של אהוד בנאי עם אחי באולם "נגה" שביפו. בסוף ההופעה נגשתי למאחורי הקלעים וביקשתי למסור לאהוד דיסק עם שירים שלי שהקלטתי בצורה מחתרתית. כעבור חמישה חודשים קיבלתי מייל מחבר בארץ שמוסר שאהוד יתקשר והשאיר הודעה במזכירה שהוא אהב את השירים ושהוא ינסה ליתקשר שוב.

-סוף דבר-

לנסויס בשבילי היא כמו מוזמביק של בוב דילן או מקונדו של גבריאל גרסייה מרקס. אפילו לג'ימי פייג' הגיטריסט האגדי של לד זפלין יש שני בתים, אישה וילדה בלנסויס. אינני חושב שהיא מתאימה לכל אחד אבל אותי היא הצליחה לסחרר, לשחרר ולשכר ביופיה המיוחד לאין שעור.

יאיר טרשיצקי- כיום סטודנט לסוציאולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העיברית.
יאיר נצר- כיום מורה לאנגלית בקרטחנה שבקולומביה.
אוהד צמת- כיום סטודנט למשפטים באוניברסיטה העיברית.