הבהרה. מוסריות. איזו מילה חמקמקה. אם מישהו בקהל אומר לך שאתה לא מובן, תרד עליו, אם קהל שלם משתומם, ייתכן וכדאי שתוותר על הבמה. כך הרגשתי. יש שהבינו, יש שהבינו בדרכם, תהיתי אם אני מבין, ובכל מקרה כוונת המילה מוסריות בחלק הראשון התייחסה למכבש הסוציאליזציה תחתיו כולנו נמעכים ומגיעים לגיל הבגרות עם הכרה לא טהורה ומודעות לא מדויקת ובהירה כי יש דרכים אחרות לחיות. אשליית הרצון החופשי. ועל זה אני אקשקש קצת עכשיו.
לכתוב בכותרת הפוסט מותה של האהבה הרומנטית הנצחית זה להיות חדשן ומקורי כמו לכתוב אלוהים מת, אבל אתמול בלילה, רגע אחרי האהבה, הלכתי לכיוון הלפטופ וחשבתי על דון ז'ואן. ואז, מתוך שקט גבעתיימי לילי (בינינו, כמה יכולה להרעיש עיר שעיקר תושביה מקשישים), שרוח סתווית מתעכבת חודרת דרך התריסים המוארים קלושות מפנס רחוב צהוב, נזכר שרני לא אהב את דימויי היתר בחלק הראשון, עובדה שמיד גרמה לי להוסיף דימוי שהרעש היחידי, למעט שיהוקי העראק שלי, הוא זמזום פרפר הלילה הכמה למנורת הלילה כמו הייתה הפרוצה האחרונה ביקום מתכלה, ואז עלתה בי ההארה הדון ז'ואנית, המגובה בפילוסוף צרפתי שרמנטי, לא, לא סרקוזי שמו, כי אם אלבר קאמי, על גדול המאהבים בכל הזמנים.
דון ז'ואן, הרהרתי, לא קיפץ לו ממיטה למיטה כמו דבורה מיוחמת הנדלקת על פרח בשיא פריחתו ועונתו, על מנת למצוא את הצוף המתאים, כלומר את האהבה המושלמת. הוא דילג על מנת לשמור על כושר קרבי על מנת לאהוב פעם אחר פעם. והרבה. הוא בטח שאל את עצמו, רגע לאחר שניקה את שארית אביונו, כאשר ליבו עדיין דופק את המיתה האורגזמתית האחרונה, למה לאהוב לעתים כל כך רחוקות על מנת לאהוב מאוד?
אהבה זה כואב, כתבו משוררים ופואטיקנים, דואגים עם עט מושחז לחורר חדרי לבבות של בני אנוש שכל חטאם הוא בתקוותם ההרואית לאהבה נצחית שכזו ובאי ידיעה שאין אחת כזו אלא במוחות המשוררים ובטיוטות התסריטאים. כמו התקווה לגן עדן ואי הידיעה שחיי נצח הם אשליה דובשנית. האומנם אחרי אינספור מערכות יחסים, שלנו, של סביבתנו ושל הלמ"ס אין אנו יודעים שאם רומיאו וג'ולייט לא היו מתים, הם באחוזי סטטיסטיקה גבוהים, ממש כמו אחוז המתגרשים בתל אביב, היו נפרדים? האם דוד ובת שבע הם הדרך של ספר הספרים לספר לנו שגם הארזים לא מאמינים במונוגמיה, האם יעקב היה ממתין שבע שנים לרחל במידה והם היו מקיימים יחסי אישות כבר בבאר? מותה של התקווה לאהבה יחידה ונצחית והידיעה בסופיותה ואי התקיימותה, הם הם (ועוד הם) הסוד לאהבת אמת. לא אהבה אחת, כי אם רבות וקצרות. האם הכמיהה לאהבה רומנטית לאחר נישואים ארוכי שנים אכן הגיונית? האם נוירוזות קצרות טווח כמו בריג'יט ג'ונס או אלי מקביל, הצליחו לקפל אותנו לתוך דמויות פלסטיות אהבות מזויפות הסותרות את קודמותיהן דמויות מאדאם בובארי שהקדימה את קארי ברדשאו, שלרגע כמעט קיבלתי בחילה שגיליתי שכל משפט שלי מסתיים בסימן שאלה, ממש כמו הכוסית הניו-יורקרית?
אי אפשר לחזור אחורה חברים. וזה לא אנחנו הגברים, זה בעיקר הנשים. וזו לא אשמה. זה צדק. ביום שקיצרו את שיער ראשון, קיצרו את חצאיותיהן, והאריכו את אורגזמותיהן, שם ברגע הזה, אנה קארנינה ניפצה לרסיסים את הקארנין, פתאום סקס נעשה דבר ראשון במעלה בתוך הנישואים. הסקס טוב, הנישואים נפלאים, הסקס רע, הגיע הזמן לעבור הלאה. הוי ולנטינו, מי היה מאמין.
דון ז'ואן, לא נוטש את האישה האחרונה של חייו, ממש לא, הוא מחייך ועובר לאחרת על מנת לאהוב גם אותה, רק בצורה אחרת. זה ממלא אותו (בעיניי רוחי אני רואה את גביניהן המתכווצות וסבר פניהן החמור של הנשים הקוראות, אז להלן קריאת הרגעה, דון ז'ואן מהווה פה סמל יוניסקס מובהק של אהבת החיים, חיסול התקווה, הידיעה על אהבת החיים. הכאן והעכשיו. דון ז'ואן, לדידי, הוא גם גבר גם אישה).
ירימו גבה אותם אנשים שיגידו מי הוא הכותב שמזכיר את אי מוסריות הנישואים, אך דוגל בדילוג בין מיטות של נשים, אך לא כך הדבר. אי המוסריות שבנישואים, הכופה הר כגיגית על האדם הלא מודע והלא מכיר כי הוא היום ישן עם אהבת חייו, אך מחר עלול ואף מתעורר מול דיוקנה הארכאי של אותה אהבה, אם כן, דון ג'ואן הוא המוסרי כי הוא נטול הזמן, נטול העבר והצער שבעבר, הוא לא משמר דיוקנאות, הוא אוהב, אך לא מאמין באשליית אהבת הנצח.
המסה על אי מוסריותה של מסגרת הנישואים נושמת עוד רגע קט את נשימותיה האחרונות, כותב שורות אלה, אינו פוסל אל סף דלתו וכך לשום דלת אחרת או חלון את מסגרת הנישואים, ואף טוען שבצורות מסוימות נישואים יכולים להיות מסגרת מוסרית מאין כמותה, ואף לשמור בצורה הנאותה על האדם הנידון לחירות ומבין שאהבות נצחיות הן קלישאות חבותות
יידע האדם בעל ההכרה והמודעות שאין בנישואים לפגוע בהוא זה בזכותו האינסופית והמוענקת בלידה לאהבה אינסופית, ואותה, כך אני מאמין, אפשר להשיג אך ורק על ידי הרבה אהבות קצרות.
האם פרק א' סותר את ב', לאו דווקא, הכותב היה כותב על חייו הפרטיים, אבל כאן מתחיל סיפור אחר, סיפור התחדשותו ההדרגתית של האדם, סיפור לידתו ההדרגתית מחדש, מעברו ההדרגתי מעולם אחד למשנהו, היכרותו עם מציאות חדשה שהייתה לו לפנים כספר חתום. זה יכול להיות נושא לסיפור חדש, ואילו סיפורנו זה תם ונשלם.
